"קִיּוּמְיוֹמִים – מבחר שירים וחדשים" | לאה טרן
עורך: פרופ' גבריאל מוקד, עכשיו, 2021, 181 עמ'.

מאזן השירים של לאה טָרָן (1942) במבחר שיצא מִשלה בהוצאת "עכשיו" הפתיע אותי לטובה. זכרתי במעומעם שירים מִשלה שפורסמו בכתבי עת שונים, אפילו בעלי ממדים ארוטיים, וזכרתי קבצים ראויים מִשלה בשנים האחרונות, ובכל זאת הופתעתי לטובה מאחוז השירים הבשלים במבחר הזה.

להבדיל ממבחרים אחרים אין חלוקה לשערים על פי ספרים, למוקדם ולמאוחר, לשירים ישנים וחדשים, וזה נותן תחושה למי שלא מכיר את שירת טרן כי לפניך ספר חדש וטרי ויש בזה מן היופי. הנה לפניך שירים על הרצף. בְּחַר, אתה הקורא, לקרוא אותם כפי שתרצה כחדש, כישן, ובְחַן את המאזן שלהם זה לצד זה, וכן איכות של כל שיר לעצמו. אין מוקדם ומאוחר בשירת טרן. כאילו מדובר בשיר ליום, שיר שהוא מעשה יומיום בתוך הקיים, כשמו היפה של המבחר בעטיפתו הצבעונית "קִיּוּמְיוֹמִים".

דומה כי השפעה חזקה מאוד על יצירתה יש לאקזיסצנטיאליזם הסארטריאני. ז'אן פול סארטר ואלבר קאמי היו כוכבים גדולים של התקופה דאז, ממש כמו כוכבי קולנוע, או כוכבי רוק, והרעיונות שלהם עברו רדוקציות אל תוך חיי היומיום של בני האדם בשנות השישים והשבעים, ויש להם ביטוי ישיר ופשוט בשירים של טרן. ראו למשל כיצד התפיסה האקזיסטנציאליסטית משתלבת עם אלמנטים אוטוביוגרפיים של המשוררת בשיר הנושא את שם הקובץ, "קִיּוּמְיוֹמִים":

"קִיּוּמְיוֹמִים רבים בי / ייצוג מילים למציאוּת חלופית / פַּסֵּי אור / כֶּתֶם / דמויות / תמונה נשרכת אחריי עד / קְצה התודעה. / מה זימן לי הזמן / מים רבים גם אדמה, / קיום בשניים / משפחה / וָלָד מת בבטני פעמיים / לא שרד את הזמן הזמני / ברַחְמִי / לא רחמֵי שמיים / גם אחי תאומי לא שרד חיים / רק את האֵין חיים שרד / ללא פחד / השאיר לי חיַי המפֻחדים / השאיר חֶצְיוֹ בי / וחֶצְיוֹ האחר משוחרר / בשמיים / היכן אתה אחי, אַיֶּכָּה? / בבכיִי הנטוש קוראת לךָ / לקיים חֶציִי האחֵר / כיָרֵחַ במילואו". יפה מהדהדת כאן קביעתו האקזיסטנציאליסטית של פרופ' ישעיהו ליבוביץ כי אין באמת מושג כזה מוות כשלעצמו, אלא יש לקרוא לו "אין חיים". השיר מעביר באופן חזק את אובדן האח התאום בפרט ואת פחד המוות המלווה אותנו החיים בכלל.

בסוף הספר אחרית דבר חדה ועקרונית על שירת טרן שנכתבה על ידי פרופ' גבריאל מוקד שבהוצאתו רואה אור הספר הזה. מוקד מנהיר בשש נקודות את כתיבת טרן: א. שירים פמיניניים המתרכזים בצלילה לעומק של לבוש נשי כסמל תרבותי. ב. שירים ליריים נשיים המתמקדים בדברים שבינו לבינה. ג. שירת המשפחה ונופי הארץ השלובים זה בזה בזיכרון. אגב, לדידי, זוהי העידית של שירת טרן כי כאן היא גם מקורית ביותר הן נושאית והן סגנונית ובעיקר שוחה נגד הזרם של האוניברסליזם שהידרדר לבסוף לפוסט ציונות ואנטי ציונות. ד. שירים המתייחסים לצומתי תרבות ואמנות בארץ ובעולם. כאן כדאי להעיד כי נטייה זו המופיעה בשירים גרמה לטרן לא לעסוק בהכרח בשירה ובציור שלה ולהיות מעין אוצרת או מפיקת תרבות שכילתה זמן רב על אמנותם של אחרים. ה. שירים שיש בהם יסוד של חוויות מסע, שגם הם, פעמים רבות, איך לא, במקרה של טרן נקשרים לתיור-תרבות. ו. וכמובן האקזיסטנציאליזם הסארטריאני שכבר ציינתי.

הנה שיר יפה של טרן העונה לנקודה השלישית שמונֶה מוקד באחרית הדבר שלו, דהיינו, שירת המשפחה ונופי הארץ השלובים זה בזה בזיכרון: "אני נוף ישראלי / אדמת תלמים חרושה / בעמק / ומגדלי נדל"ן יוקרתי / בתל אביב / חוף ים בכפות רגליי / מזוזה בין שתי עיניי. / אני נוף ישראלי / תפרה לי אמי / בראשית הדרך / צימוקים ושקדים. / אני נוף בהרות שמש / בדרך בואכה ירושלים / טנקים שרופים / אחי בהלם קרב / בשמיים. / אני נוף פריחת שקדיות / ורוד-לבן / אלפיים שנות געגועיי / להלוך זקופה כתמר / לאחוז בסַנְסִיניו" (אני נוף).

עוד אתה לָמֵד מאחרית הדבר של מוקד כי טרן היתה אישה רבת פעלים בכל הנוגע למופעי תרבות ותערוכות. מוקד: "בהקשר זה, די אם יצוין שהיא הקימה את מועדון 'מלאת' בחיפה, בשנות השבעים, מועדון לסופרים ולאמנים, על רקע שיממון תרבותי לדעת רבים. במועדון התכנסו משוררים מעניינים כגון: בנימין גלאי, יעקב אורלנד, יצחק עקביהו ואחרים, אשר קראו מיצירותיהם ודנו בענייני ספרות שונים". עוד מספר לנו פרופ' מוקד כי טרן היתה מעורבת בפעילות ביטאון הספרות החשוב שלו "עכשיו", בעיקר בערבי ספרות בצוותא, באגודת הסופרים העברים ובמועדון אגודת הציירים והפסלים. היתה פעילה בהסתדרות העובדים וכן הִנְחֲתה סדנאות כתיבה. טרן גם ציירת, ותעיד על כך העטיפה המעניינת שציירה למבחר שלה. על פי פרופ' מוקד היא השתתפה במספר תערוכות יחיד וכן בהרבה תערוכות קבוצתיות. בין השאר העסיק אותה נושא "הבגד" כמטאפורה לתרבות האנושית, ויש לה גם ספר שירה מאוחר ראוי שקראתיו בשם "להתלבש להתפשט" (ליינס, 2016) ועל שירתה זכתה במלָגות ובפרסים.

אבל לא הכול מור וקינמון ומיני בשׂמים במבחר. פה ושם צץ לו איזה שיר מקומֵם. השיר שקומֵם אותי היה "אני אשכנזייה גאה". אני האחרון שאהיה בעד פולטיקלי קורקט בשירה. אין לי בעיה עם שירים מיזאנדריים (שונאי גברים) של טל ניצן כל עוד הם טובים, ועל אחת כמה וכמה אין לי בעיה עם השוביניזם הפואטי של נתן אלתרמן הבולט אצלו לא אחת היטב. אני מודע לכך שבספרות האסתטיקה גוברת על האתיקה. אלא מאי, אני נגד דקלרציות שטוחות בשירה. כשם שאני נגד הצהרות רטוריות בנוסח רועי חסן, ופעמים רבות עדי קיסר, ופטפטת שירית מזרחית בנוסח מואיז בן הראש, חתן פרס עמיחי, שחוזרת על עצמה עד לזרא, כך אני נגד השיר הזה של טרן, אף על פי שיש לו סיגוּר די נאה ומעודן בשלוש השורות האחרונות, אך באמצעו הוא מביך ומן הראוי היה שיישאר מחוץ למבחר.

"אני אשכנזייה / אוהבת חמין בחורף / עם קישקע ממולא. / כורכום צהוב / לא עושה לי טוב. / בארץ זהב הנדל"ן / מנסה להאמין באדם / גם / אם / גס / בוטה / אלים / מזרחי. / לצייר שושנת מים / בקצה תודעתי / האירופית". לדידי, אין עונים בשירה בדקלרציות על דקלרציות ואין משיבים על גזענות בגזענות. הגיע הזמן שנשתחרר מתחושת העליונות האירופית המיותרת הזאת. היא גרועה שבעתיים מתחושת הקיפוח.

מי שמכיר את המראֶה של טרן בחיים ובצילומים יודע עד כמה היא מזכירה ברעמת ראשה אריה. אריה. ולא לביאה, כי העיקר מצוי ברעמה ובעוצמה. ואכן יש לה שירים שבהם מוטיב החיה האצילית הזאת חוזר בתפקידים שונים, להבדיל מאבידן, שטָרָן מעריכה ביותר, ובצדק, ואף הקדישה לו שיר במבחר, שאצלו ניכר בגמישות ובזריזות התנועה מוטיב הנמר, או השוואת האדם לנמר, הרי אצל טרן פעמים רבות מדובר באריה ענק רובץ ומחכה לַבָּאות, מעין חיכּיון קיומי. "אם תראי אריה בשמש / מנער תלתליו / רובץ פְּשוק כפות / עורג לאהובתו / נמלאת דבש / וצרעות / דעי שהיה פעם יהודה / ומלכוּת… (אם תראי אריה בשמש); או "לכל אחד יש אריה משלו / שֶׁקַל להתרועע עמו / אריה אנושי, יקר / ואהוב… (לכל אחד). טרן מכוונת כביכול אל גור אריה יהודה כלומר אל עמה, אך בעצם בסופו של דבר אל עצמה. עם זאת, בשיר הארוך והטוב שלה "פנלופה", למשל, היא בכל זאת נפתֵּית ומשווה את האישה ללביאה רובצת.

אולי כדאי לסיים בשיר ארס-פואטי יפה משלה. כאמור ארס-פואטיקה היא מעין פח יקוש. אין לךְ על מה לכתוב, שבי וכתבי שיר על השירה. אבל השיר של טרן במקרה דנן חוצב אמיתוֹת שֶׁקַל להזדהות עִמן, הנה: "אי אפשר לברוח משירה":

"אי אפשר לברוח מִשׁירה / היא מזנבת בַּספקנים / בַּמבוגרים / בִּצעירים מתבגרים / היא תצריב מופשט בעצמות / חָרוּת באלימות על שפתי ישנים / ציור בשוק האבֵדות / דגים מעופפים / בין אדמה לְמים / מי היא לעומת יומן פגישות / ארוחות עסקיות / אהבות גנובות במלונית / בחצר האחורית של מכונית / אני רוצה אותה בראש החדשות / באֶסְמֶסים קצרים / אימיילים עם כרוכיות / בדרך לבנק / למוסך / למגדל מגורים / בראש חוצות / בעיר הגדולה המתרוקנת / מאינטימיוּת".

אמן ואמן טרן היקרה, אני בעד! ותימלא הארץ שירה מקצה אל קצה ומלאה הארץ שירים כמים לים מכסים, כפי שדמיין זאת בשעתו מייסד כתב העת "פרוזה" ז"ל יוסי קריים, שחלם על כך שכל נערה ונער יחזרו מבית הספר ותחת בית שֶׁחְיים גיליון חדש של כתב העת שלו ובו שירים חדשים ואולי כך גם באשר למבחר שלך.