דן אלבו

"איל", הוצאת כרמל, 2019

 

 

 

 

 

 

 

 

קריאה בשיריו של דן אלבו היא מסע, מסע לעולם אחר, הצצה במשקפת של איש סתרים הצופה בכול. יודע ללכוד במשקפת הרוחנית שלו, תהליכי צמיחה, תעופה של ציפורים, רחש של להבות. שיריו של אלבו נכתבים בקולמוס של תייר רוחני, שרוצה לפרוץ את השגרתי והמקובע. דן אלבו מתנהל במרכּבת השירה, כמי שרוצה לפרוץ מעבר למסגרות, כמי שמתאווה להתנסות בחוויה שונה. המשורר מבקש לבנות לו ארץ "לעולָם לֹא" מִשֶלו, יקום חלוּפי שבשדותיו הוא משוטט, משקיף, לעתים קם בתשוקה ופורץ אליו. הקוראים הם אורחיו למסע. והמסע קסום, נוגע במחוזות אבודים.

השירים אכן מחזקים בנו תחושה שאנו במגילת החולם בהקיץ: הנה אנו מוצאים אותו מבקש פיסת אדמה, שבה יוכל להציב סולם ולעלות לשמים. דן אינו מחכה, שיזדמן לו חלום על סולם כזה, הוא בטריטוריה משלו, שבה הוא מבקש להגשים את החלום:

בָּעִיר הַזּוֹ
בְּשׁוּם מָקוֹם אֵין מָקוֹם                   לְהַצִּיב סוּלָּם
אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲלוֹת כָּךְ לַשָּׁמַיִם?
(עמ’ 24)

העולם הנשקף לעיניו בשכבה החיצונית אינו מעניין את המשורר. הוא מבקש לו מסילות לעולמות עליונים, למחוזות פלאיים ונסתרים.

בשיר שלו על שיטוט במורדות ליפתא, אנו חשים מבעד לשורות, שהרקמה העליונה של הנוף אינה זו שמושכת אותו: הוא שואף לכבוש מציאות בלתי נראית, שביל נסתר, נתיב אל תכלית החיים:

אֲנִי הוֹלֵך וְהוֹלֵך לְלֹא תַּכְלִית
כְּבִכְלַל חַיַּי             צוֹעֵד וְצוֹעֵד          לְלֹא כִּוּוּן וּמַטָּרָה
יוֹרֵד בְּמוֹרְדוֹת הָהָר מִבְּלִי לָדַעַת לְאָן וּלְצֹרֶךְ מַה
וְעִם זֹאת עֶצֶם הֲנָעַת הָרַגְלַיִם עַל פְּנֵי מִדְרָכוֹת הָעִיר
בֹּאֲכָה מוֹרְדוֹת לִיפְתָּא,
מַעְנִיקָה לִי תְּחוּשָׁה שֶׁל הִתְקַדְּמוּת מְדֻמָּה
הַמְּקַפֶּלֶת נִיצוֹץ תִּקְוָה שֶׁבְּהֶמְשֵׁךְ הַדֶּרֶךְ,
הֵיכָן שֶׁהוּא יִמָּצֵא לִי                                          אוּלַי
אוֹתוֹ שְׁבִיל בִּלְתִּי נִרְאֶה,
הַמּוֹבִיל
לָעִקּוּל הַמִּסְתּוֹרִי הַהוּא
הַמַּסְתִּיר מֵאֲחוֹרֵי הַהַרְדּוּפִים שֶׁבְּצִדָּיו
אֶת פַּרְדֵּס הָאֶתְרוֹגִים הַפִּלְאִי הֲמֵרַקֵּד לִפְנֵי הַכְּנִיסָה לְגַן עֵדֶן.
(ע' 25)

הנה כי כן, עיניו נשואות לסולם פלאי, לשביל בלתי נראה, לכבוש מחוזות שאיש לא ראה, גם הדרך לגן עדן.

דרכו של המשורר אינה סוגה בשושנים. כדי לבנות לעצמו טריטוריה כה מיוחדת, הוא מחויב להינתק מן העולם המקובל, ולעתים זה כרוך בתשלום מחיר, בעמידה בפני אתגרים שלא ציפה להם.

תְּחִלָּה, אַתָּה צוֹעֵד בְּכִוּוּן אֶחָד עִם כָּל הָאֲנָשִׁים
מְנַסֶּה בַּחֲרִיצוּת לְהִתְגַּנֵּב דֶּרֶךְ צַמְרוֹת הַתְּמָרִים
אֶל לְטִיפוֹת קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ הָרַכּוֹת וְאֵיפְשֶׁהוּ בְּרֶגַע מְסֻיָּם,
אַתָּה מַתְחִיל לִצְעֹד לְעֵבֶר שְׂדוֹת הָאֵשׁ הַגְּדוֹלִים.
(עמ’ 30)

שדות האש ומוטיב האש – התנסויות המשורר כמו לוקחות אותנו לסיפור הסנֶה, למדרשים על התנסויות בכבשן האש – וניכר, שהמשורר צופן בשורותיו תחושה של שליחות נבואית, ויש אפילו בשירי דן אלבו – רמזים לתחושה, שהמשורר נושא שליחות משיחית. ייעודו לחשוף את פּלאי הבריאה, להאיר את המציאות, להאיר נתיבים של גאולה.

כל זה מצריך לצאת מתוך הראייה המקובעת, לתת לנפש להגיע אל מֵעבר לדברים כפי שהם מונחים לפנינו. נפש המשורר מבקשת לגלות קשרים נסתרים, סודות שמעבר להתחברות הרגילה בין הדברים:

דָּבָר וְעוֹד דָּבָר, לֹא עֲשׂוּיִם בְּהֶכְרֵחַ מֵאוֹתוֹ דָּבָר.
לַאֲנָשִׁים חָדֵי עַיִן אֵין צֹרֶךְ לִרְאוֹת דָּבָר
וְלֹא חֲצִי דָּבָר
כִּי בְּהִתְלַקֵּחַ הָאֵשׁ בִּימוֹת הַשִּׁבֳּלִים,
נִמְלֶטֶת מִפִּיהֶם                     הַצְּעָקָה הָרִאשׁוֹנָה.
(עמ’ 31)

כוחו של המשורר להביט אל נְתיב הסוד של האש, לשמוע את שירת השיבּולים, את שירת העשבים הנסתרת, שהוקסמנו מתפארתה – בסיפוריו של רבי נחמן מברסלב.

מֵעבר לעשן ולאש וללהבות – ניצב המשורר ומנסה להבין מה הצופן שמֵעבר לכל זה, מה הסוד ומה הנבואה, שפורצת מן המציאות החרוכה, ואנו חשים שהוא קולט קולות נסתרים, רחשים מתוך האש, הוא אפילו שומע את העלים של העץ משתעלים בחשיכה: "בניינים חרבים, דממה שרוּפה" (עמ’ 32). אבל מעבר לאש ולכל מה שהיא מותירה אחריה, – הולך המשורר כנביא ומנסה להבין כיצד האנשים החיים מחפשים את הזמן שירפא, את הגאולה שתבוא:

מִכָּל עֵבֶר אַתָּה שׁוֹמֵעַ "עִם הַזְּמַן זֶה יַעֲבֹר",
"הַזְּמַן יַעֲשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ,"
"יוֹם אֶחָד זֶה יִגָּמֵר" וְאֶת הַיּוֹם הַזֶּה תָּחֵל לְחַפֵּשׂ
עַל הַצּוּקִים הַקֵּרְחִים וּבַשָּׂדוֹת הַמּוֹרִיקִים,
עַל הָעֵצִים וּבֵין הֶעָלִים הַמִּשְׁתַּעֲלִים בַּחֲשֵׁכָה.– "שם..".

כשקוראים חֶזיונות אלה – ושבים לראשית השיר, מבינים שדן אלבו חי בעולם מבקש נסתרות, בטריטוריה המחפשת שרידי נבואות, קולות של נביאים. כך הוא מתחיל את השיר הזה:

הַנָּבִיא הָאַחֲרוֹן מֵת מִזְּמַן, וְזֶה
שֶׁאָמוּר הָיָה לָבוֹא אַחֲרָיו, מֵת עוֹד לְפָנָיו,
הַגְּאֻלָּה טֶרֶם בָּאָה וְאִם תִּקְרַב, תִּפְחַד לָבוֹא יֵשׁ לְהַנִּיח,

המשורר בורא לו עולם שבו הנפש מבקשת סולם לגעת בשמים, בפתח גן עדן, להציץ אל מסתורי האש, לשמוע קולות עצים, עלים משתעלים בחשיכה.

דומה, שהמשורר חי בתרבות אחרת, בתרבות השייכת למחוזות השירה הקסומה שנוגעת באש ובאדמה החרוכה, ומנסה להטות אוזן לצעדי הגאולה הקרבה: כל זה יבוא מתוך מבט שירי אישי ומיוחד, מתוך שירה שדואָה מעל לזמן, מעל לאופק של עכשיו וכאן.

הוא כותב כנביא חדש שחוזה בתהליכים נסתרים, מגלה התפוררות, שעין אנושית אינה רואה, כי זו הדרך לרפא, לאַחות, להגיע לשלמוּת:

מֵאֹפֶק לְאֹפֶק
שִׁטָּה כְּמוּשָׁהּ נִפְתַּחַת כְּעִזָּבוֹן שֶׁאֵין בּוֹ דָּבָר,
וַאֲנִי מוּל תְּכֵלֶת רְקִיעִית
מִשְׁתָּאֵה מַחֲרִישׁ לָדַעַת
אֵיךְ הַדּוּמִיָּה מִתְפּוֹרֶרָת בַּסֵּתֶר.
(עמ’ 34)

מי שקורא שורות כה קסומות, נסחף אחר הפֶּלא של השירה, והמשורר מנסה לגלות שרידי יופי גם בתוך עולם מתפורר, בתוך שדות חרוכים.

דן אלבו כותב את המילים וכמו חש, שהשיר בורא עולם משלו, ולמראות שהוא רואה יש ערך משלהם, ערך נשגב שמנצח את ההופעה החיצונית שהעין רואה: יש ערך גדול מן הקיום שלנו.

שפת השיר של דן אלבו מיטיבה לחצוב במראות הטבע, במשאבֵּי הנפש – ובאותו מסע בלתי נפסק אנו רואים את הכותב כנביא סתרים מבקש למצוא חיבור בין תמונות שלכאורה אין ביניהן קשר, והנה הן בתוך פסֵיפס מרהיב. אפילו מבט בלהקת ציפורים מוביל לתובנות רוחניות, עיר רוחנית נשקפת למעלה ליד השמים: "כְּמוֹ עִיר שֶׁל עֲנָנִים וְרַדְרַדִּים מַזָּיו הַשֶּׁמֶשׁ" (עמ' 67).

בשירת דן אלבו הפירוש של הפשט אינו המובן העמוק של הנגלה ושל הנראה לפנינו, והמשורר מוליך אותנו אחר חלילו, הוא יודע מה מסתתר מעבר לדברים: "תלתל ערפל בקצה קו הראות, / ואולי זו חורשת שירים חבויה בשדה תלתן", והוא משוכנע שהראייה לעומק היא הראייה הנכונה: "הדרך נעשית מוּארת בזכות העין המתאמצת לראות" (עמ' 14).

זה סוד הקסם של השירה. כתיבה במחוזות מופלאים, שאי אפשר בלעדיהם, שאי אפשר שלא לשוב אליהם שוב ושוב. כתיבתו של אלבו מוכיחה, ששפת השיר יכולה לחולל הרהור שני, דרמה סוערת: "מה שקורה באמת הוא מה שקורה… / בתוך הלב המתאווה ובתוך האהבה הנוהרת" (עמ' 13).

הדרמה שהוא מייחל לה חוצה שמים, חוצה גן עדן, מנסה להמריא מעבר ל"אלוהות":
לִפְנֵי שֶׁיְּכַסּוּנוּ הֶהָרִים בְּצִלָּם
לִפְנֵי שֶׁיַּגְבִּיהוּ עָלֵינוּ
הֶהָרִים הַשְּׁמֵימִּיִּים לִגְבָהִים
שֶׁאֲלֵיהֶם גַּם אֱלֹהִים לֹא יוּכַל לְהַגִּיעַ.
(עמ' 79)

מתוך המציאות הרגילה, מתוך הנוף שנראה פשוט – מתוך ההוויה – יודע דן אלבו לצלול אל השכבות התת קרקעיות, לבקש סולם למרומים, לשאוב גם מתוך שדות האש  צלילים ומשמעויות.

אולי נשמת המשורר היא אותה נשמת ילד, שרואֶה הכול בעין בלתי אמצעית. אנו הקוראים מוזמנים לשוב לאותה נשמה בתולית, לאותו מבט בלתי אמצעי. ונסיים בשיר של דן אלבו, שמעיד על חֶפצו של הכותב לגעת בשפת השיר הפנימית, שפת הכיסופים:

יוֹם וְשָׁעָה
זֶה לֹא שָׁעָה וְיוֹם כְּפִי שֶׁנִתַּן אוּלַי לַחֲשֹׁב,
לְמִלִּים בְּסֵדֶר הָפוּך
נְטִיָּה פִּלְאִית
לְהִתְגַּעְגֵּעַ
לְרוּחָם הַטְּרוּפָה שֶׁל בַּעֲלֵי הַכִּסּוּפִים
(עמ' 47).

יש קסם ביכולת של המילים לחצות גבולות, ביכולת המשורר לצאת מן המקום והזמן – ולטעת בנו אמיתות אוניברסאליות, תמונה שהיא מֵעבר לרגעי ולחולף.

המציאות הקסומה שמתאר דן אלבו, הזכירה לי לרגעים את תמונת הכפר הקסום, שתיאר דילן תומס בפואמה שלו "חורש החלב".

גם ביצירה זו חשנו, שהמקום אינו רק המקום עצמו, שיש חיוניות נסתרת מעבר למציאות. הבתים והעצים והנופים זוכים בכוח הכתיבה הקסומה של דילן תומס לנוכחות נפשית, והקורא חש, שיש לכל המתואר הילה על טבעית.

דילן תומאס באותה יצירה, בתרגום של שולמית הראבן – כתב:
רַק אַתָּה תּוּכַל לִשְׁמוֹעַ אֶת הַבָּתִּים הַיְּשֵׁנִים בָּרְחוֹבוֹת בַּלַּיְלָה.

דן אלבו מנסה בכל מאודו לשמוע את הטבע, את להקת הציפורים, להבין את הזרימה של האש הבוערת – ולא שכחנו, גם לשמוע את העלים המשתעלים בחשכה.