"בקצה האדמה שמים" | ראובן שבת
ארגמן מיטב, 2016, 86 עמ'.

אתמול כיבד אותי חברי ראובן שבת בספר שירה שכתב. לתומי חשבתי שהספר הוא חדש. קראתי אותו עוד אתמול בלילה, והיום ישבתי וכתבתי את שתקראו כאן. (מאחר וכאשר סיימתי לכתוב ראיתי שהספר אינו חדש, חשבתי לתומי לכתוב לו כאן: "סוף כתיבה בכתיבה חדשה…" מומלץ בהחלט והנה קראו מדוע ולמה:

1. מבוא

השירה המתנגנת במילותיה ומשפטיה, בהשקה הערטילאית החלומית שבין השמים לארץ, היא רבגונית מעיקרה. לא במקרה בחר המשורר בשם "בקצה האדמה שמים" כי כאדם העומד עם שתי רגליו על הקרקע, הוא יודע גם לחלום תקווה, לחלום מציאות קלוקלת שתטיב עם עצמה ותשתנה במרוצת הזמן. הוא יודע להצביע על הנקודות החלשות באוכלוסייה אותה הוא פוגש תדיר ברחוב, בעיתונות, בחדשות, ובכל העקבות העקובות מדם שמשאירים אחריהם, פה ושם בטבע. הוא סולד מתחפושת מהודרת, מלאכותית מזויפת משהו, שמתהדרים ומתהלכים בה אנשי הכלום, המקלקלים את שורות היושר, התום והכנות שבנתיבי החיים. הוא אוהב מתוך האהבה כי הוא אוהב את האהבה. האהבה שבערה בו ולחמה בדמעות בכייה. אפילו דוק הזיכרון, מבט אחד זוכר, והנה קמה אצלו ובוכה לה האהבה: "מישהי שהזכירה לי אותך אהובה ובכיתי שוב" ("לשבור" עמ' 63). אך האהבה היא עולם ומלואו בשירתו של ראובן שבת. היא לא רק בינו ובינה אלא גם בינו לאחרים. "מטרת השירה היא לאהוב אתכם במילים" ("מטרת השירה" עמ' 24), היא גם אהבת הטבע ושמירה על יופיו, הדרו, בהתאם לחוקיו שלו. ובהיות האדם חלק מן הטבע, גם אהבת האדם.

 2. אפיונים

2.1. הפחד:

הפחד הוא אחד המאפיינים הבולטים בשירתו של שבת, לפחות בספר זה, אבל מן הראוי להדגיש שלפי שנראה, בדרך כלל, זה לא פחד במשמעו העיקרי כפחד לשמו, אלא פחד מסוג אחר. הפחד כזרז לגבורה. הפחד שמבליט את ההתגברות, ובכך ההתגברות עליו היא הכח, התעוזה והעוצמה. ולכן השם "גבור מפחד" הולם יפה ככותרת לתכני השיר (“וראה גבור מפחד” עמ' 11).

כאשר המשורר כותב "אני פוחד על ילדיי, על חבריי על אהבותיי", זה פחד מלאבד אותם וההתגברות על הפחד הזה בכורח החיים, בלית ברירה, היא המחסנת והיא גורמת לכך שהוא בעצם כמו שהוא כותב "אני גבור אמתי, בכל פְּחָדַי". כאן הוא מבטא את הפחד המיוחד שרק מי שחווה אותו כמו החייל במלחמת לבנון, יכול להבין את מהותו. הפחד של אין ברירה, הוא בעצם כוחה של הנפש וגבורתה של הנשמה. אתה לומד להתמודד ולהתגבר.

גם באהבה הפחד הוא שונה, הוא יותר פחד מתוך מודעות ומתוך רצון. כניעה לאהובה היא בעצם כניעה לאהבה, ויפה ההנגדה בשירו היוצרת מתח דרמטי נאה כשהוא כותב "אני עושה אהבה כמו צפור דורסת כמו נמר מפוחד" (“האוח” עמ’ 6). אנחנו מכירים את הביטוי "נמר מנייר", כלומר מתחת לשם אין כלום, אין תוכן הממלא כותרת. אך נמר מפוחד הוא עדיין נמר. אך לבו נמס בכוחה של אהבה. ולכן הוא מפוחד.

 

2.2. אהבת הטבע והסביבה

בניגוד לנאמר בתורה על האדם "וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם" (בראשית ו 5), הרי שבשירתו של שבת ייצר לב האדמה אינו רע, ממש לא, אך האדמה סובלת, עצובה, דווית כאב. ואם אחבר את ההנגדה לנאמר בתהילים צב 13, "צַדִּיק, כַּתָּמָר יִפְרָח; כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה." בשירתו של שבת התמר נובל על אדמתו. ואם בתהילים מדובר על צדיק שזקוף כתמר, הרי מתבקש שאם התמר נובל, פירוש הדבר שמדובר ברשע ולא בצדיק. "בועליה נפלו שכורים במדרונות סלעיה שיבשו." בעצם רוצה לומר שהאדם הוא אשר פוגע בלב האדמה, הוא שגורם ליובש, הוא מקלקל את הסביבה. השיר מסתיים בפואנטה פסימית כאשר האדמה אומרת "הם לא נתנו לי מנוח לעולם, אבל כאבי לא יוותר לעולם כאבם." היינו מאז נברא האדם ובא אל העולם, לא שבעה האדמה נחת ממנו, אלא את נחת זרועו. ואת הכאב שלה האדם לעולם לא יחווה ולא ירגיש.  לכן השינוי לא יקרה.

 

2.3. ההתבוננות אל רגעי הזמן והפרטים הקטנים שבחיים

כמשורר בעל נפש פיוטית ועין הקולטת אותות מהסביבה, הוא ניחן בהתבוננות אל הפרטים הקטנים שבחיים. הן אל רזי הנפש והן אל ממצאי החומר בסביבה אותה קולטות עיניו. הנה, למשל, רוח כפונקציה של חומר: הוא שותה יין אדום, והחומר הזה מעלה בו זיכרונות שקשורים לתשוקות עבר.

או בהמשך הוא נזכר בפרטים הקטנים של החיים: כוס קפה, בפינת רחוב, מלצרית עצובת פנים, קבצן שמבקש נדבה (“האוח” עמ’ 7).

אפילו ריחות עולים בזיכרונו מימי ילדות מתוקה, "רחת לוקום על מדרכות הקסם". הוא נזכר בסבתו ז"ל, בדירת הגג, והליכתו לבד בין רפשי שוק האתמול והוא אז ילד קטן בן שש.

ואפילו התבוננות בימי בגרות אישית והתפתחות מודרנית כאשר הסרטים הפורנוגרפיים בקולנוע מרכז מחליפים את דמיון ואילוזיות הנוער הרואה את הלבנים הנשיים התלויים באטבים, או, לחילופין, חוברות פורנו הנמכרות על ידי מוכר מזוקן עם חצי סיגריה קמוטה בפיו. וכאן אמירה חזקה המעמידה את  מלאכותיות האדם כנגד טבע האדם : "השקרים צבועים במצוות שאין בהם יותר אמת של כוס מצולם לעיני כל." דוגרי בפנים הוא אומר את האמירה שנוברת בלבו ופורצת אל השירה.

 

2.4. אהבה

כמו שכבר ציינתי לעיל, אהבה תופסת מקום חשוב מאוד בשירת המשורר שלו.

שיר שמבטא זאת יפה הוא השיר "אהבה" (עמ' 18). שתי מילים בשיר: "נשרפנו מבפנים", אומרות הכל. כאילו לא צריך יותר מזה כדי להבין עוצמתה של תשוקה וסערת הרגשות. וכן המשפט בהמשך : "אחר כך נסענו טרופי זווית שכרון שמים לעבר הים" (עמ’ 19).  "טרופי זווית": ביטוי מקורי מאוד לשיכרון חושים. וכן שני הצבעים מים ושמים; הכחול שבהם ושניהם מים שהם יסוד חשוב לחיים. בשיר הזה מבטא הרהור פילוסופי משהו משלו כשאומר: "איפה שיש גברים אמתיים אפשר למצוא גם אהבה אמתית." השיר בדף הנגדי, "סקס זול", סולד מצעירים מלוקקים או זקנים סוטים שמנצלים אהבה תמימה צעירה למטרותיהם.

בשיר אישי למדי הוא מתאר אהבה בטבע שכל כך אהוב עליו "שם בנחל עמוד" (“בפעם הראשונה שעשיתי אהבה”), היינו – כפל אהבה בשיר אחד.

הארתי כאן מעט משירי האהבה המופיעים בספר וישנם עוד רבים ויפים, אך קצרה היריעה מלהכיל ולדבר כאן על כולם. כן על שירי המסעות לחו"ל ורישומים מחו"ל גם עד שם מלווים את המשורר זיכרונות האהבה וערגות אהבה מזוויות שונות.

 

2.5. שירים אישיים

לא מעט שירים אישיים ישנם בספר. שיר חזק עצוב ומרטיט הוא  השיר "לשבור" (עמ’ 63), המבטא את התקווה שגורלה נחרץ, לאין ישועה. ביטוי המתאר יפה את המהמורות, המכשולים, בעצם את התהליך לאורך זמן, הוא "טיפוס על עץ הישועה". טיפוס על עץ מענף לענף הינו מכשול אחרי מכשול ומשלב אל שלב, כמו בשלבי המחלה, כך שלבי התנקזות התקווה במעין פירמידה הפוכה… וכמו שצוין לעיל: הבכי, אפילו בשל טיבו של זיכרון, המבטא את עוצמת האהבה שהשאירה שובליה במסדרונות הזיכרון הרחבים. כך גם בשיר "קסם" (עמ’ 64), שאחריו הוא גם מזכיר את "הקסם הבגדדי הצעיר שלך", מתקשר לשיר האישי "מזרחי לא מכאן" (עמ’ 16). חזרה לילדות, חוויות ילדות, בליל רגשות, הבית וגם הסתכלות אל החצר של השכן – האשכנזי, עם נימה של גאווה וכבוד עצמי באמירה:  ש"קמטי השירה הדו פרצופית … רחקו רחקו מאתנו…" וכן בסיפא של השיר: "ואני לא כתבתי מעולם שירי קפוח מזרחי".

 

2.6 שירי מחאה

את אמירות המחאה וההתרסה מול המתרחש בארצנו הקטנה בהקש לאוכלוסיית עולם, נמצא פה ושם בשירים. ויש גם שיר מחאה מתריס, אנלוגי לסליחות, מביא מעין פרודיה על התרת הנדרים שהיא נעשית, אך המציאות החומרית אחרת מהמציאות הדתית המתיימרת לתקן ולשפר.

הוא משתמש בנוסח התפילה אך משנה המילים כשאומר : "שם נאמר מותרים לכם מחולים לכם" וכו', וכאן בשיר הוא כותב באופן סטירי "זבחי השלמים מותרים לכם מותרים לכם." אך מה הם זבחי השלמים? "ההתר הוא בדם וההתר הוא ביתר" וכו'… וכאן ביטוי קשה וחזק: "ובלהט החרב המתהפכת[1] ובשקרי מנהיגיכם"[2] והסיפא המתבקשת, שהם עושים כאוות נפשם: "והכל מותרים לכם… כאילו מאום לא ארע."

 

3. סיכום קצר מאוד

נגעתי בדגשים חשובים לדעתי בספר. אך יש עוד לא מעט היבטים על החיים, פילוסופית חיים, סער ושלווה, מתק ומרירות, תיאורים בשדות ותיאורים אורבניים, ואהבה סובבת בכל. אך הייתי רוצה לסיים בשיר, שאולי הייתי צריך לפתוח בו, והוא השיר שאכן פותח את הספר ובעצם מרמז על עיקרי הדברים שאותם רוצה ראובן שבת להראות. דברים שבנפשו ובאישיותו הנאה:

בתוך השדה
אני מתקלף משקרים
מותיר לרוח
לשזור
שערותייך
בנימי אצבעותיי
היי שקטה
אני כאן
תמיד

אומר בקיצור את ההכלות של השיר הזה:

"בתוך השדה": אהבת הטבע, שירי הטבע, איכות הסביבה, אהבה שבטבע (ראה "אהבה בנחל" עמ' 23), הפרדסים והמרחבים העצומים, הים הנושק לשמים וכו'.

"אני מתקלף משקרים": הצביעות של בני אדם ההתהדרות בנוצות טוס ומתחת אין כלום! כל שירי המחאה ועוד.

"מותיר לרוח/ לשזור שערותייך/ בנימי אצבעותיי": אומנם מדובר על רוח טבע חיצונית, אך משל לרוח נפשו ורגשותיו, מול חומריות שערותיה. חומר המעורר רוח ורגש, עד כדי רצון להתמזגות אפילו בפרטים הקטנים כמו נימי שער בנימי הדם הפנימים. ורמז לתורה: כי הדם הוא הנפש!

וכמה מילים לגבי הצורה: חשוב לציין שהשירים שקולים ונקראים בשטף. אין להם צורך בחרוז. הם "חורזים" את עצמם בשילוב יפה של קצב ומשקל. שבת שומר על איזון בדימויים.[3] אין התיימרות לכתיבה של גבוהה גבוהה, אלא בפשטות הכתיבה ובגובה העיניים. שפה יפה עשירה מתאימה לכל אחד. אין דבר כזה כמו "סתם ולא פירש." הוא מקפיד על מקסימום רעיונות במינימום מילים אחד מהמאפיינים החשובים של השירה היפה.

אך מעל הכל ממש מעל הכל, זו שירה שיוצאת מהלב ומבטאת דרך חיים העולה מנבכי מהותו של המשורר. השירים שקולים, מהוקצעים, אינם שירי בטן, אלא כאלו הבאים מתוך מציאות שהוא חווה אותה, מרגש וחשיבה.

 

[1] רמז לגרוש האדם וחווה מגן עדן על ידי החרב המתהפכת. ומכאן אסוציאציה לישעיהו פרק א פסוק 7 "ושממה מהפכת" ומכאן למנהיגים הסוררים בהערה הבאה:

[2] רמז לנאמר בספר ישעיהו פרק א כג: "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם."

[3] ברגע שמשורר כותב בשיר דימוי על דימוי או חושב שככל שירבה בדמויים הרי זה משובח התוצאה היא תמיד הפוכה. היינו העמסה על השיר בבחינת מרוב עצים לא רואים את היער. שירתו של ראובן שבת נקייה מזה, להיפך – יש איזון סביר וטוב בדימויים.