“איזה מין יצורים אנחנו?” | נועם חומסקי
תרגום מאנגלית, מבוא והערות – עידן לנדו. תל אביב, ספרי עליית הגג וידיעות אחרונות, תש"ף 2020, 224 עמ'.

1.

"חלה התקדמות עצומה בדרך שבה אנחנו מבינים את האמצעים הסופיים שמכוחם מתאפשר השימוש האינסופי בשפה, אבל השימוש האינסופי הזה הוא עדיין בגדר תעלומה. גם ההתקדמות המשמעותית, בנושא המצומצם יותר של הבנת המוסכמות המדריכות שימוש הולם בשפה, לא פיזר את הערפל סביב התעלומה של היצירתיות." (42). בשני משפטים אלה אפשר לסכם את רוח ספרו החדש של חומסקי שתורגם עכשיו לעברית. זהו הלוז של הבלשן נועם חומסקי. אלא שחומסקי אינו רק בלשן, הוא גם פילוסוף של המדע, גם הוגה דעות פוליטי, והדברים כרוכים כאן זה בזה. לא תמיד לטובת רעיונותיו, כי נטייתו לכתיבה שנראית פלט של מחשבה אסוציאטיבית, נטייתו להישאר במעין שקלא וטריא בית מדרשית היא בעייתית. מצד אחד, כתיבה כזו הרחבה של רעיון וביסוסו על שפע מקורות. מצד שני, הבאת חלק מן המקורות על ידי חומסקי נראית לפעמים שרירותית, והקורא שואל מדוע דווקא מקורות אלה ולא אחרים?  ובסך הכול, הכתיבה האסוציאטיבית, הכתיבה החוזרת על עצמה, היא בבירור נטייה לא לסכם, לא להכריע בכיוון ברור, לא להסיק מסקנות מחייבות.

מסקנות מחייבות הוא נוטה להסיק כאנרכיסט בתחומי הפוליטיקה בעיקר. כך הוא עושה בפרק השלישי בספר, "מהו הטוב המשותף?", שהוא הפרק הרדיקלי, האנרכיסטי, ולפי תפישתי – הפחות מעניין מבין ארבעה הפרקים. שלושה הפרקים האחרים הם דיונים מזוויות שונות בחידת השפה האנושית, שהיא ביטוי סופי שבו אפשרות של יצירתיות אינסופית, כלשון הכותרת שנתתי למאמרי כאן – "שיחה לאו קץ" – בהשראת כותרת השיר הנפלא של אלתרמן, "פגישה לאין קץ".

2.

כלל עבודתו העשירה של נועם חומסקי נושאת אופי של דיאלוג. בחלקה היא כתובה כשאלות לתשובות. בחלקה היא כתובה מתוך התדיינות מתמדת עם רעיונות קיימים. בספר הנוכחי, לנטייתו להתדיין פנים אחדות, ואפשר להסבירה מזוויות-מבט שונות. אפשר לומר כי כך הוא משריש את חדשנותו במסורות קיימות, ומציג את הפילוסופיה שלו, המדעית והחברתית, כנובעת מקודמים לו, ובכך מגן עליה ומחזק אותה. אפשר לומר כי הוא באמת משוחח ולא מרצה, מקיים דיאלוג עם תרבות קיימת, וכל מהפכנותו – והיא רבה ולעיתים גם קיצונית – אינה רצון להרוס תרבות, אלא לייצב אותה בדרכו. אפשר לומר כי האסוציאטיביות היא אופי מחשבתו. הוא קופץ מרעיון לרעיון, ומשתדל בדרך השיח שלו לחבר ביניהם, ויהי המרחק בין הרעיונות רב ככל שיהיה.

רעיון יסוד שלו הוא כי יכולת השפה האנושית להיות מחשבה, לבטא מחשבה, אינה ניתנת להסבר כתהליך אבולוציוני.  מדעית, כותב חומסקי, אין כל בסיס עובדתי לראות את יכולת המחשבה חלק מתהליך רציף, תהליך אבולוציוני שבו מתפתחת תקשורת בין פרטים שונים השייכים להומו ספיאנס. הוא מדגיש כי יש פער תהומי בין השפה האנושית לבין ה"שפות" של בעלי החיים – מה שהתרבות האנושית מזהה כצורות של יצירת קשר בין פריטים שונים של בעלי חיים בני אותו מין. אצל האדם שפה ביסודה אינה דרך תקשורת. אצל האדם שפה היא קודם כל יצירה. הנה דוגמא יפה לדבריו בנושא זה: "…אין היום סיבה לפקפק בתובנה הקרטזיאנית הבסיסית, ולפיה השימוש בשפה ניחן באופי יצירתי: הוא מתאפיין בחדשנות ללא גבולות, הוא הולם את הסיטואציה התקשורתית אבל לא נגרם [ההדגשה במקור, א.ב] על ידה – הבחנה מהותית – והוא מעורר אצל האחרים מחשבות שהם תופשים כמחשבות שהיו יכולים להביע בעצמם." (41). השפה אינה דרך תקשורת בעולם של "אמיתות" אלא דרך יצירת עולם חווייתי.

רעיון זה מחוזק על ידי הנחה נוספת שלו, כי גם המדע, שמכוחו רוצים בלשנים רבים ופילוסופים שונים לעגן את השפה בלוגריתם מובן, גם המדע מתייחס אל העולם כאל מכלול שאינו בתחום "אמת" מוכרת או בתחום "היגיון" מובן. לשיטתו של חומסקי, מאז הגה ניוטון את כוח המשיכה – כוח שרק הנחת קיומו מסבירה התנהגות על עצמים, אבל איננה באמת מובנת – המדע השתנה. נסדקה תפישת החומריות של העולם, נסדקה הפיזיקה המכנית שבה כוחות עוברים מ"עצם" ל"עצם" במגע "חומרי". כאילו המדע מבסס את מה שהחושים חווים. ניוטון, כפי מציג אותו חומסקי בהרחבה בחיבור זה שלו, מקבל את התפישה כי אין די בתפישה החושית של העולם כדי להבינו – העולם אינו "אמת" ואינו "חומר". העולם הוא כוחות פועלים, אשר החושים ו"ההיגיון הפשוט", טועים לראותו כרצף חומרי. כך, כותב חומסקי, מראיית החומר כרצף של "אמת" נגזרת המסקנה המוטעית של הכפל של חומר ורוח.

את נקודת הפתיחה של רעיון זה – המדע אינו מגלה "חומר" או "אמת" – קובע חומסקי בתוך הסקירה של המדע בעת החדשה,  בהציגו את גליליאו ובעיקר את ניוטון כאבות החשיבה המדעית המודרנית. לתפישתו הם יצרו את המהפכה שאפשרה את המהפכה של איינשטיין וכמה מבני זמנו.

כבר בתחילת הספר הוא מתאר קודם את גליליאו, ומייד אחריו את ניוטון כהוגים שהבינו את המכניקה לא כקשרים שבין גופים שנצפים ונצפים ונמדדים גם הקשרים הגלויים ביניהם – אחד מכה בשני, מושך את השני, דוחף את השני וכדומה – אלא כקשרים בין גופים שפועלים באופן מסתורי, בכוח שאינו ניתן לראייה. זהו כוח הכבידה המפורסם של ניוטון. בכך, כותב חומסקי,  בא ניוטון ואומר כי הטבע פועל בצורה נסתרת, מסתורית, לא מובנת על ידי חמשת החושים הצופים, וגם לא בעזרת צירוף "השכל הישר", "ההיגיון הפשוט" אליהם. הנה דוגמא אחת לניסוח שלו בנושא: "במשך אלפי שנים הסתפקו המלומדים ואנשי המדע בהסברים פשוטים לתופעות מוכרות: אבנים נופלות וזרמי מים גואים כיוון שהם חותרים אל מקומם הטבעי; אינטראקציה בין עצמים נובעת מכוחות אמפתיה ואנטיפתיה. [—] אבל מרגע שגליליאו ואחרים הרשו לעצמם להשתאות מתופעות הטבע ולראות בהם חידות, נוסד המדע המודרני, ועד מהרה התגלה כי רבות מן הדעות שלנו נטולות יסוד, וכי האינטואיציה לעיתים קרובות מוליכה שולל. הנכונות להשתאות היא תכונה רבת-ערך, ויש לטפח אותה, מן הילדות ועד המחקר המתקדם ביותר." (44). כבר גליליאו במאה ה-16, עם כל היותו "מכאניסט", ובוודאי ניוטון במאה ה-17, באים לידי הבנה כי העולם הוא פעולות העומדות במבחן החישוב מתמטי, ולא אמיתות אשר טועה בהן השכל הפשוט המסתמך על החושים.

כל הפרק "מה היא שפה?", הפרק הראשון בספרו הנוכחי, שהוא פרק מורכב, כורך בתקיפות, כדרכו של חומסקי, מספר הנחות יסוד שהוא משתדל להוכיח, ויכול להסתכם כך – שפה היא חלק ממערכת המודעות. שפה היא מחשבה מודעת. שפה היא קודם כל יצירה ולא תקשורת, והדיאלוג בשפה הוא ראש לכול בין ה"אני" לבין עצמו, ליבון עצמי של מחשבה ויצירה במחשבה. שפה היא מערכת שאינה מתקשרת ברעיון האבולוציה, והופעתה אצל בני אדם, בטווח של בין לפני מאה אלף שנים לבין לפני חמישים אלף שנים, היא הופעה ספונטנית לא ניתנת להבנה. לכן, אין טעם להסביר את השפה במודל לוגי או במודל אבולוציוני, אלא יש לראותה כעוד אחד מהפלאים שהתרבות – האינטליגנציה הקולקטיבית, המודעת, של ההומו ספיאנס – צריכה להתייחס אליו בהשתאות, בכבוד ולא ב"ניסיון השתלטות". אין זה אומר כלל שחומסקי מחפש מחשבה מיסטית או כל חיפוש מטאפיסי. מבחינתו, הטבע הוא פשוט, אבל פשטות זו היא עדיין מעבר ליכולת הפיענוח האנושית, או שמא, תהייה לעולם מעבר ליכולתו של האדם. אפשר שהטבע הוא אחד, ודאי לא דואליות של חומר ורוח, אבל הוא מעבר ליכולת ההכרה האנושית, מעבר לקוגניטיביות. אי שם בעבר, קרה משהו במוח האנושי, הייתה בו קפיצה לא מובנת שאפשרה את המודעות של השפה. כלשונו, "השערה אחת, שטומנת בחובה אפשרויות פוריות למחקר, היא שחיווט- מחדש קל של המוח חולל את פעולת המיזוג. כמובן בצורתה הפשוטה ביותר, והוא שהניח את היסוד לחשיבה יצירתית נטולת גבולות… " (61). איך זה קרה? למה זה קרה? – אלה שאלות שמעבר ליכולתנו לענות עליהן. בטענו כך, מתאר חומסקי את עצמו כהוגה דעות של המיסטריאניזם.

3.

הפרק השני, "מה אנחנו מסוגלים להבין?", מושתת כולו על המושג מיסטריאניזם – תזה פילוסופית שבבסיסה הרעיון כי ההומו ספיאנס מוגבל קוגניטיבית. לתודעה, לאינטלקט, יש חוקים ומבנה שבונים אותו, ובה בעת מגבילים אותו. כל מה שהוא מחוץ לחוקים אלה, מחוץ למבנה זה, לא ניתן, עקרונית, להבנה. הוא מחוץ לגבולות ההבנה. המחשבה לא יכולה להבין במחשבותיה מהי מחשבה. לחשוב מעבר למחשבה דומה לרצונו של הברון מינכהאוזן הנמצא בבור למשוך את עצמו בשערותיו מן הבור.

את תפישת המיסטריאניזם מבסס חומסקי, כדרכו, על פילוסופים רבים. מוזר בעיניי שאינו מזכיר את עמנואל קאנט ואת הבחנתו בין "פנומנה", תופעה, תופעות, אותן מחברים החושים והתבונה ויוצרים מהן "מציאות" כביכול, לבין "הדבר כשהוא לעצמו", שאינו בכלל התפישה האפשרית של התודעה האנושית; זו הבחנתו של קאנט בין טרנסצדנטאלי – חיצוני על-פי ההכרה, על-פי הקוגניציה – לבין טרנסצדנטי – חיצוני לקוגניציה, להכרה, ולכן אינו נתפש כלל על ידה.

מעניין לראות איך חומסקי שב ודוחה רעיונות אבולוציוניים, כשהוא טוען, בעצם, כי האבולוציה היא תבנית חשיבה אנושית, שמנסה להיות מוכלת על מה שהוא מעבר לה. אנחנו בעלי מרכיבים מולדים, שחלקם, לפחות – ובכלל זה השפה – לא יכולים להיות מוסברים כתהליכים אבולוציוניים, אלא כנתון מורש, שמקורו מעבר לנו. הנה ניסוח שלו לנושא זה: "אחרי שזנחנו את ההישענות הלא-מבוססת על הברירה הטבעית, נותרה בפנינו חקירה מדעית מאתגרת ורצינית: לעמוד על טיבם של הרכיבים המולדים ביכולות הקוגניטיביות שלנו בשפה, בתפיסה, ביצירת מושגים [—] משימה נוספת היא לגלות את טווח ההבנה האנושית וגבולותיה, תוך שאנו מכירים באפשרות שהתבונה הבנויה אחרת משלנו אולי תראה בתעלומות האנושיות בעיות פשוטות…" (94).

חומסקי מבדיל היטב כין "אינסופי" לבין "חסר גבולות". יכולת אינסופית יכולה לבוא לביטוי בתחום אחד, ובה בעת, היא יכולה להיות בהחלט להיות בעלת גבולות מגבילים בתחומים אחרים. בדוגמא אחת שהוא מביא, השפה האנגלית יכולה להיות שפה אינסופית, ועם זאת היא לא תכלול לעולם את השפה היוונית (83). השילוב בין האינסופי לבין הסופי הוא היוצר, לטענתו, את היפה שבאדם. שכן, אם האדם  לא היה סופי, לא הייתה לו משמעות, לא הייתה לו צורה. אם היכולות הקוגניטיביות שלנו היו אינסופיות, כי אז – "היכולות הקוגניטיביות שלנו גם היו משוללות טווח" (94). הסופי מקנה לאין סופי מטרה, כיוון, משמעות. האינסופי כשלעצמו הוא חסר משמעות. אפשר אולי לתאר את תפישתו קצת אחרת, ולומר כי מה שהוא אינסופי בכול מהותו, בכל ישותו, הוא חסר רצון, חסר מטרה, חסר צורה. כל מושג המשמעות שלנו יהיה חסר משמעות אם לא יהיו לו גבולות ולא יהיה תחום.

כמו בחיבורים לא מעטים אחרים שלו, הוא מרבה לחזור על הדברים, מהיבטים שונים. יש כאן מעין רוח בית מדרש, של עיסוק בבעיה מזוויות שונות, של חזרות, כחוסר רצון להגיע להלכה פסוקה, כאמירה שאי אפשר להגיע להלכה פסוקה עדיין, ואולי לעולם לא – מתוך מגבלתו הקוגניטיבית של האדם החושב. כך, למשל, הוא חוזר על רעיון זה -שללא הגבלה, היכולת הקוגניטיבית הייתה חסרת משמעות – בפרק הרביעי בספרו, כשהוא כותב: "קיומם של גבולות קוגניטיביים הוא אמת טריוויאלית אך גם מעודדת: אלמלא היו גבולות לתבונה האנושית, לא היה לה שום מבנה פנימי ומשום כך גם לא הייתה יכולה לפעול." (144).

4.

לסיכום, אביא אחד הקטעים המבריקים שבדברי חומסקי בפרק הרביעי בספרו: "בהיותנו יצורים חושבים, אנחנו מנסים להשיג הבנה מעמיקה יותר של תופעות הניסיון, שלא כמו יצורים אחרים. הפעילויות הללו נקראות מיתוס, או כישוף, או פילוסופיה, או מדע. הן מגלות לנו לא רק שעולם הניסיון הוא מורכב או משתנה תדיר, אלא גם שדרכי הפיענוח שמקורן באינטואיציית השכל הישר אינן שורדות את הניתוח הביקורתי, ועל כן יש להנמיך את רף המטרות של החקירה המדעית, כפי שהובן במדע הפוסט-ניוטוני. בראייה כזאת, אין מדע שהוא אובייקטיבי מפרספקטיבה של גוף שלישי כלשהו, אלא רק תערובת של פרספקטיביות מגוף ראשון, שדרגת הקירבה שלהן זו לזו מספיקה לבני אדם כדי להגיע להסכמה ניכרת, לאחר חקירה משותפת וקפדנית.

[—]

עלינו לצפות לכך שהחקירות שלנו אולי יעלו חרס, וסיבה אחת לזה היא שיש גבולות ליכולת ההבנה וההסבר שלנו; זוהי אמת טריוויאלית, שלעיתים מוכתרת בבוז ובטיפשות כ'מיסטריאניזם'"… (144-143)

בשל דרך העבודה הדרשנית האסוציאטיבית של נועם חומסקי, עליה חזרתי ועמדתי עד כאן – דרכו לשוב ולחזור על אותם רעיונות בצורות שונות, כשהוא מטביע אותם זה בזה, למה שהוא לעיתים מערבולת די מייגעת – אנסה לתמצת ככל האפשר את עיקרי החיבור הנוכחי:

השפה היא יכולת אינסופית של האדם, הנובעת מיכולתו לחשוב. המחשבה אינה ניתנת עדיין, או אולי לא ניתנת עקרונית, להבנה מתוך עצמה. השפה הייתה חידה למי שחשבו עליה מאז ומעולם, ונראה שהיא נשארת חידה גם בתקופת התרבות שלנו, שתחילתה בראשית היווצרות המדע ובפילוסופיה של העת החדשה, ומגיעה עד הרבע הראשון של המאה העשרים ואחת. אין משמעות להפרדה בין חומר לבין רוח, שכן אין חומר אלא תופעות נתפשות בחושים ונדונות במחשבה. המדע יכול לפעול בתוך עולם תופעות זה, בעזרת נוסחאות מתמטיות פועלות, נושאות פירות, אך אינן מציגות "יש" מוחשי או "אמת". כדברי הפילוסוף של המדע, קרל פופר, פרדיגמה מדעית היא תיאוריה פועלת, שנדונה להיות מוחלפת בעתיד בפרדיגמה יעילה יותר. אנחנו משתאים לנוכח הבלתי מובן, מנסים שוב ושוב להבינו, גם במחשבה שלנו שעקרונותיה מעבר ליכולתנו לחשוב אותם; גם בשפה שלנו שהיא יכולת יצירה אינסופית. אנחנו חוששים שחקירותינו תעלנה חרס, ועם זאת, אף פעם לא נפסיק לחשוב אינסוף, ולנסות, כמו הברון מינכהאוזן, למשוך עצמנו בשערותינו למעלה.