"געגועים לאריות הים" | דוד בק
עורכת: לילי פרי, טוטם ספרים, 188 עמ', 2022.

ארבע דמויות: אימא, אבא, בן ובת מחפשות הבּיטאט: מקום במובן של בית. רומן הביכורים המרשים של דוד בֵּק "געגועים לאריות הים" הוא רומן משפחתי יהודי-ישראלי מסורתי כשבמרכזו ההגירה הפיזית וההגירה שבלב. בק מצליח לשמור על מסגרת סיפורית רחבה וסיגוּר סיפורתי ראוי בארבעה פרקים יפים של פרוזה, מבלי שהעלילה הרזה וההדוקה שלו תיזל לצדדים.

הרומן מתכתב תמטית וסגנונית עם "העשב והחול" של דוד שיץ. לא רק עם הכאן והשָׁם, ארץ ישראל וארץ המוצא, ארגנטינה במקרה של בק, כאשר שני המקומות הם מחוזות געגוע בלתי מושגים כי החלום תמיד גדול מסך חלקיו ולאן שתיסע אתה תמיד לוקח איתך רק את עצמך; אלא גם הניסיון הנואש לאיחוד משפחתי בתוך התא הקטן קיים כאן כברומן של שיץ.

אלא מאי, אף על פי שאין כאן גורם חיצוני כמו מלחמת עולם, למשל, המפריד בין הגורמים המשפחתיים, בק הוא הרבה יותר קיצוני משיץ בחזקת כל אדם הוא אִי לעצמו בתוך עולם פוסטמודרני קר ומנוכר. יש כאן יותר אדישות שפושָׂה זה כלפי זה מאשר רגש של שנאה גואֶה ופנקסנות משפחתית כתוצאה מטראומה.

מיכל, הבת במשפחה, כותבת זאת טוב ממני: "אני גם מודה שהקשר ביני לבין המשפחה הוא קשר שרוף, לא אתה (דן האח, ר"י) ולא אבא או אימא גידלתם אותנו לשייכות בקהילת שולמן הזעירה, אתם הפוכים ממני. כל שולמן אצלנו סולו על כדור הארץ, כאילו כל אחד יצא מפחי אשפה מפוזרים ביקום. ומכולנו דווקא אותך, דן, אני שואלת, איך אתה יכול להתעלם ככה מאבא ומהמוות של אימא שהסתלקה מהעולם? אני לא יודעת איך אתה יכול לנוע עם עצמך כאילו כלום, אין לך חשש מפני גלגל חוזר שיכול להרוג אותך מרוב צער? ילדים זה ציבור שמחזיר בבוא היום, תזכור את זה בתור התחלה".

אני חושב שהקטע הזה מדגים יפה מידתיוּת של כותב צעיר שהפרוזה שלו אינה סובלת מניזוּל עודֵף לצדדים כפי שקורה הרבה פעמים בקריאת רומן ביכורים או ספרים ראשונים של כותבים. אין כאן בִּרבּוּר יֶתֶר של פרוזה מעיקה ונרקיסית. כל דמות מקבלת אפיתט, שם תואר הנלווה לה, מדויק מאוד לאופייה ולא בנאלי, בלוויית ציטוט מתאים. רומן הקולות הזה מזכיר בטכניקה שלו את הכתיבה של אברהם ב. יהושע ברומנים המוקדמים שלו "המאהב" ו"גירושים מאוחרים", ואני יודע שאני תולה את בק הצעיר כאן על אילן גבוה.

"המהגרת" היא האֵם, אסתר, שבחרה באופן מפתיע לעזוב את ישראל, כלומר אשדוד, ולהגר אחרי שמונה עשרה שנה עם בעלה בחזרה לארגנטינה ממנה הם באו, כאשר הזוג מותיר את ילדיהם השנַיים, דן ומיכל שבגרו, מאחור. הציטוט בראש הפרק מהשירה המעודנת של המשוררת רחל החולנית כל כך מתאים לרוח הדברים שיבואו בפרק הראשון שבו אנו מבינים כי אסתר הרגה את עצמה ביומיום ונאכלה מבפנים. היא עישנה את עצמה למוות ובעצם התאבדה באופן איטי ומיוסר באמצעות הסיגריות ובשל הדיכאון. רחל הרי כותבת בסוף השיר "רק על עצמי": "למה קראתם לי, חופי הפלא? למה כְּזבתם, אורות רחוקים?". נחמתה היחידה של אסתר עד יום מותה אינה באנשים הקרובים אליה, אלא דווקא במשפחה מלאכותית ורחוקה שיָצרה לעצמה, שחקני פוקר וירטואלי על פני יבשות, ימים וארצות, המקיימים איתה, כמה אבסורדי, קשר של אמת המתברר כסוג של חברוּת לעת מצוא. בין לבין, היא חוזרת ומהרהרת לרגע באדם בשם אריק שהיה אהובה לזמן קצר בארץ ישראל כסוג של נחמה פּורתא.

תכליתה של אסתר היא השפה באשר היא ובעיקר העברית האהובה עליה. היא מורה אוהבת ספרות עד לְשד עצמותיה, הנוטה בסתר לתרגם שירה כאשר אהוב לִבָּהּ, כך היא מכנה אותו, "אהובי", הוא המשורר יהודה עמיחי. כאן היא מנחילה משהו אטביסטי, לשון ירושת אבות, לשני ילדיה, משהו מהותי. מתוך שפה יוצא האדם בכלל ובזה הוא נבדל מן החיה; אבל אם להיות ספציפי יותר, מתוך השפה יוצא גם האמן. אסתר חסרה את מֵמד המימוש של הצד האמנותי שבה. משום מה הוא מסרב להתחיות. היא נותרת עם הפוטנציאל בלבד. מי שינסו לממש את החלום, אולי יצליחו אולי לא, הם שני צאצאיה העושים כל אחד שימוש אמנותי אחֵר בשפה. דן בעל השִׁריון הנרקיסי האטום-משהו הופך צלם בשיקגו, ארצות הברית. גם צילום הוא סוג של שפה. ואילו מיכל, שנשארה בארץ, כותבת שירים ומִקטעים וגם מכתבים קסומים ביותר אל אחיה דן.

לא ייפלא אפוא שדן זוכה לאפיתט "הגולה", כמי שהקים משפחה חדשה עם אשתו נעמה מחד גיסא אך התרחק ממשפחתו, אביו ואמו ואחותו, ובעצם נותר אדם לעצמו, שבוי בתוך צילומי הלילה שלו במין בועה אטומיסטית בשחור לבן שאי אפשר להגיע אליה והציטוט המלווה אותו מתאים כל כך מתוך רומן הגולים האולטימטיבי "וזרח השמש" לארנסט המינגוויי: "אתה גולה, איבדת קשר לאדמה, נעשית בררן, הסטנדרטים האירופיים המזויפים הרסו אותך, אתה שותה את עצמך למוות, יש לך אובססיה למין, אתה מבזבז את כל זמנך בדיבורים במקום לעבוד. אתה גולה, הבנת?".

לעומתו מיכל זוכה לאפיתט "המספרת", בגלל הרצון שלה לתקן את הדברים דרך הכתיבה. בחלקו האחרון של הספר, שהוא הפרק שלה, מדגים יפה בק את יכולות השליטה שלו בסגנונות כתיבה, הוא ממש נכנס לראש הטיפולי שלה ולייאוש שלה וכותב מכתבים בשמה. הטון של הפרק הזה הזכיר לי מאוד נובלה לירית קסומה ולא כל כך ידועה של עמוס עוז הנקראת "געגועים" וחותמת את ספר הנובלות "הר העצה הרעה", שם גבר בודד כותב מכתבים לאהובתו שלא תחזור כבר לעולם, מכתבים שלא יגיעו לשום מקום. מכתביה של מיכל לדן יגיעו אל יעדם, אבל אתה חי תחושה של החמצה שגם אם יגיעו אליו לא יגיעו עדיו. הציטוט המלווה אותה יכול בעצם להיות לב הספר והוא לקוח מתוך שורות שיר של יהודה עמיחי: "והגירת הוריי לא נרגעה בי, ומֵעמים מרים למדתי שפות מרות למען שתיקתי, בין הבתים, אשר דומים לאוניות תמיד". זה הציטוט בה"א הידיעה של משפחת שולמן.

כל הפרקים כתובים היטב, אך יש אחד העולה על כולם לדידי וכתוב באופן מעולה. זה הפרק של האב חורחה, האדם החולם את אריות הים באוקיינוס של חופי ארגנטינה, האיש שחוזר בעל כורחו אל ארצו לחיות חיים שוליים וכל שנותר לו שם במרחקים זה להתחבֵּר, ובעצם להיות חבֵר, של אריות הים, שהם סמל גדול ויפה ברומן למאוויים ולחופש וטבע קרוב-רחוק, ועד כמה דלות החומר ודלות הרוח של האדם מצמיתה אותו אל ההוויה האפורה והקטנה. הפרק הזה יפה כי הוא חורג מן המציאות אל עֵבֶר הַמֵּעֵבֶר, אל עֵבֶר הפנטסיה והוא מתמוסס לו לאיטו אל תוך הפרקים האחרים, כאשר אריות הים הפיזיים והפנטסטיים האלה יחלחלו להם אל חלומותיהם ואל חייהם של הדמויות האחרות ויבליחו להן מדי פעם.

חורחה הוא הנודד, דמות כובשת לב, אדם אוהב נשים וחיים, פתיין, איש מוזיקאלי ורקדן, שכָּבָה בהדרגה בשל עבודה קשה וחיים זבוביים ומאבד עניין בחיים לחלוטין עם מות אשתו. האפיתט שלא, איך לא, הוא "הנווד" והציטוט המלווה אותו לקוח מתוך "נוודים וצפע", סיפור נודע של עמוס עוז מתוך ספרו הנהדר הראשון, ספר הסיפורים "ארצות התן": "הליכותיהם של הנוודים חשאיות, מאופקות, מובלעות מחמת העין הפקוחה, מתאמצים הם שלא להיתקל בך, שואפים למעט את עצם נוכחותם".

מי ישלם על הטעויות של משפחת שולמן? והאם אלה באמת טעויות או שמא אלה החיים עצמם הקוראים לנו בקולם כאריות הים מן האוקיינוס, מהרבה אשנבּים וכניסות צדדיות, לצאת אל המסע הגדול בלית ברירה, דרך מוכתבת או אישית של בחירה שאין ממנה חזרה הגוזרת ניתוקים חותכים בארבע הנפשות שמצאו מחבֵּר.