"בית מרקחת עמד ארבעים שנה. למה להזיז? אותי זה מצחיק!" אומרים יוסי בנאי ורבקה מיכאלי במערכון הידוע "אותי זה מצחיק". ואילו בית החולים הדסה בירושלים קיים כבר מאה שנה, למה להזיז? אותי זה מצחיק.

את תפארת חקק, שאושפזה שם במחלקה המטלוגית זה הצחיק, אבל רק לפעמים, ומשום כך היא פרסמה את ספרונה "אותי זה מצחיק, לפעמים", שדווקא מעלה חיוך על השפתיים, למרות שהוא עוסק למעשה בסיפור עצוב ובתולדות מחלה ובאשפוזים. סיפור אולי עצוב, אבל תפארת חקק מגישה אותו לקורא בצורה מצחיקה על מנת להקל על עצמה וגם על הקוראים.

"החוויות שחוויתי בשנים האחרונות, לאחר שחליתי בעמילואידוזיס-מיאלומה (מחלה רב-מערכתית המאופיינת בשקיעה חוץ תאית של חומר דמוי חלבון. לעיתים מדובר בסיבוך של מיאלומה נפוצה), לא היו נעימות במיוחד. ובכל זאת, רציתי לספר את הסיפור שלא סופר," משתפת חקק את הקוראים בדברי ההקדמה. "הסיפור מאחורי הדברים העצובים… גיליתי שאני כותבת טקסט מצחיק שהוא לא מצחיק".

הספרון כולל רשימות, סיפורונים וגם שירים שנכתבו על המחלה או בעקבותיה. הכותבת היא אישה במצוקה, המאמינה שהצחוק יפה לבריאות, והיא רוצה לשמח את לבה ולשמח גם את לב המקורבים אליה המודאגים מאוד לגורלה. מדובר בטקסט הרהורי, לא יומרני, שכוחו בכך שהוא לא מנסה להתחכם. המילים באות מהלב ונוגעות בלב. וכמו בשם הספרון, לפעמים המילים הללו הן גם מצחיקות. לא תמיד, כי זה בכלל לא מצחיק להיות חולה במחלה נדירה שכזו.

תפארת חקק מתמודדת עם המחלה באמצעות ההומור. על מחלתה היא כותבת: "אני קוראת לה עמילן… עמילואידוזיס – וואו. איזה שם! מילא, הוא נדיר. אני כעת בחבורת הנדירים וזה נפלא." לא במיוחד, כשקוראים בין השורות מה שתפארת חקק מנסה להסתיר, את הכאב והצער שאותם היא מקשטת בשמחה ובצחוק, ככתוב: "רוצה חיוך והרגשה טובה לי ולכולם."

ההחלטה המודעת-חצי-מודעת הזו של חקק, לכתוב מצחיק, מקלה על הקוראים לקרוא את הספרון הדק הזה, מה גם שהסיפורים בחלקם באמת מעלים חיוך המגרש את העצב. על הבדיקות היסודיות שעברה בהדסה עין כרם, שבמהלך היא התעלפה שוב ושוב, עד שאחת האחיות הכריזה  "כי יש לי כניסה חופשית למועדון השחקנים", כותבת חקק באירוניה: "עונג לא יתואר… אתה הולך לישון ומתעורר מחורר כאילו ערימת קיפודים טיילה על גופך."

חקק מספרת על האשפוזים ועל התרופות שהיא נוטלת ועל תופעות הלוואי, שהתרופה הטובה ביותר להן הן הדמעות ש"מנקות את הגוף והנשמה". לרגע, זה נשמע כמו דמעות צחוק.

בספר נכללים גם כמה סיפורונים: על דובון שקונה אישה מבוגרת לילדה שהוריה לא יכולים להרשות לעצמם לקנות לה אחד כזה, על דג שלא רצה למות, והסיפור על היונים והינשופים "חצי נחמה", שיש בו למעשה נחמה וחצי. הוא מספר על ינשופים שצורחים כל עוד אמה של חקק שוכבת על ערש דווי, אבל משתתקים לאחר מותה כדי לבטא את השתתפותם בצער.

פרק אחד או שניים יכולים לשמש גם כמעין "מדריך לחולים": איך להתעודד ולשמור על אופטימיות, ומה לכתוב במכתב האישי לבן הזוג האוהב.

תפארת חקק היא אשתו של המשורר בלפור חקק. היא עצמה משוררת, סופרת ילדים, מאיירת ומעצבת, ובעבר שימשה גם כעוזרת פרלמנטרית וכעוזרת של שרי משפטים. בשעתו, הזדמן לי להכיר אותה באמצעות האיורים שעשתה לאחד מספריי בספרדית. היא עשתה זאת כפי שהיא כותבת – מכל הלב. תפארת חקק מספרת שבן זוגה כתב לה על פתק: "תפארת=תתרפא", ושהנוטריקון הפשוט הזה עודד אותה כל כך עד שהאמינה באמת בכוחה להתרפא.

הספרון מחזק את האמונה שהיא אכן הצליחה במשימתה, כנאמר במוטו שלו, ציטוט מר' נחמן מברסלב: "והעיקר, אין ייאוש בעולם". הייאוש אולי קיים, אבל לא בספרה של תפארת חקק.

תפארת חקק, "אותי זה מצחיק, לפעמים", 23 עמודים, הוצאה עצמית, 2019