“חתן הולך על-ארבע” | טוואדה יוקו
תרגום ואחרית דבר: מיכל דליות-בול, הוצאת אסיה, 2019, 132 עמ'.

הסופרת טוואדה יוקו, שנולדה בשנת 1960 ביפן ועברה להתגורר בגרמניה בשנת 1982, מצליחה בשתי הנובלות בספרה "חתן הולך על-ארבע" לעמוד בתווך שבין השפות: התרבות היפנית, מחד גיסא, והתרבות הגרמנית, מאידך גיסא. ההגירה יוצרת אצל יוקו מעין אלמגם ספרותי מעניין, שלא כל כך מוכר, ומתורגם יפה לתוך העברית.

בנובלה "פרסונה", היא מחברת בין הנפש, זרם התודעה של הגיבורה מיצ'יקו לבין הרחוב הגרמני וכך הכתיבה הפסיכולוגית מתחברת בצורה רעננה עם הכתיבה החברתית וריאלסטית על גבול הסוריאליסטית. מיצ'יקו מרגישה זרה בגרמניה, ומלאת אשמה על החיפוש שלה אחרי הנורמאלי. והחיפוש אחר התשובה מוציא אותה למסע שהוא גם סובייקטיבי וגם אובייקטיבי. מהצד הסובייקטיבי, הרחוב הופך להיות המטפורה של הנפש הפצועה שלה, ומהצד האובייקטיבי, הרחוב השולי והמוזנח הגרמני, של המהגרים בתחתית החברה, הם גם המיטונמיה לנפשה השבורה. גם החברה היפנית דוחה את הגיבורה בהשלכות המעמדיות של הבורגנות החדשה שהיגרה לגרמניה. גם החברה הגרמנית זרה לה והיא לא מוצאת את מקומה בתוך הערב רב של המהגרים.

בנובלה השנייה "חתן הולך על-ארבע" החברה הפוריטנית היפנית, שכבולה בתוך תפקידי מיניות ברורים, של נשים המבוייתות לתוך התפקיד השוביניסטי של גידול הילדים ודאגה לחינוכם, לא יודעת איך למיין את המיניות הפראית, של אגדת עם שהפכה לפנטזיה בחיי מיצוקו. מיצוקו היא אישה לא חינוכית, שפתחה מוסד חינוכי שדואג לחינוך של ילדים אחר הצהריים, שבו דור העתיד מופקד בידיה של אישה שפוגשת שד. כמו באגדות המזרח אירופיות של עגנון, יש לנו סיפור שמהלך על חוט מאוד רגיש בין ריאליזם פנטסטי דרום אמריקאי, לבין סאטירה יפנית שהזכירה לי את החלילן מהמלין.

מיכל דליות-בול המתרגמת כותבת באחרית הדבר: "בשתי הנובלות מיניות היא כלי לביטוי הדחייה של עולם השכל הישר וההתנהגות המקובלת". ואכן זה ספר מפתיע בדרך הלא מקובלת שבה בעולם של פוליטלי קורקט, דווקא המיניות יכולה לשבור היררכיות אתניות, גזעיות, מגדריות.

אהבתי מאוד את ההומור של יוקו. היא לועגת לאפשרות לדעת מה זה לאומיות יפנית. האם היא פרצוף יפני מלוכסן עיניים. מיצ'וקו שעובדת בבית חולים מקומי בהמבורג, באה לאחיה, איתו יש לה מעין מערכת יחסים שהיא על הגבול של גילוי עריות, ואומרת לו, "מישהו שם [בבית החולים, הערה שלי מ.ש.] אמר שהמזרח אסיאתים אינם יכולים להביע רגשות בגלל החינוך הקונפוציאני שלהם. היא הרגישה שהיתה רוצה עוד להוסיף ולומר הרבה דברים. אבל גם כשהמשיכה לדבר, קזואו לא הפגין כל סימן לכעס. מה לא בסדר עם קונפוציאניזם? ענה קזואו כמו להקניט. החריצות של היפנים היא בזכות הקונפוציאניזם, וזו בדיוק הסיבה שהם הצליחו להפוך את יפן למה שהיא. לעומת זאת קוראיה היא מדינה שאימצה את הנצרות, ולכן כל אירופה היא מדינה מפגרת, אמר קזואו בעוקצנות. קזואו שנא את הביטוי "מזרח-אסיאתים" שבו נקטה אחותו הגדולה, ולא היה מסוגל להשתמש בו. לא אמור להיות צירוף מילים כזה יפנית" (עמוד 18).

בנובלה "פרסונה" אנחנו עוקבים אחר התודעה המבועתת של מיצ'וקו. ואנחנו מזדהים איתה. אבל אז כשהיא מבינה שאחיה הוא במיניות אחרת, משהו בתוכה נשבר, כאילו היא פוחדת לנרמל את מה שנלקח ממנה. העולם הישן הוא לא זה החיצוני, הוא זה הפנימי שלא מוצא את מקומו מחדש בתוך הגוף שלה.

בנובלה השנייה "חתן על-ארבע" מיצוקו היא בדיוק ההפך ממיצ'וקו. היא לא שמה זין על מי שמסתכל עליה. היא מלמדת את הילדים על הגופני, האסור, הדחוי, המזוהם ומחזירה אותו לתוך העתיד של הזהות היפנית. "תשומת הלב שלהן [של הילדות בבית הספר של מיצוקו, הערה שלי מ.ש] הועתקה לגופייה הוורודה, ואז הן אמרו "סנסי לא כדאי שתקני גופיה חדשה? את לא חושבת שזאת כבר מתפוררת מדי?"

ואז ענתה מיצוקו בשוויון נפש מכוון,

"אבל קניתי אותה רק לפני שבע שנים…"

תחילה הבנות נעמדו והרעישו בצעקות שדמו לקריאות עידוד, גופייה סמרט-טוט! גופיה סמר-טוט!, אבל כשהתעייפו מזה הועתקה תשומת לבן לשדיים של המורה שנראו מבעד לגופייה השקופה, וכששאלו,

"סנסי, הבנים תכף מגיעים, מה אם יראו אותך?"

צחקה מיצוקו, הפשילה את הכתפייה הימנית של הגופייה שלפה שד שופע ואמרה,

"זה מה שאעשה". (עמ' 78-79)

יוקו מהלכת בין שתי התרבויות, המארחת הגרמנית ושל המהגרת היפנית ולא ברור תמיד האם הביקורת היא למערב או למזרח.

ספר מאוד מומלץ לקריאה ראשונה, שנייה ושלישית. אני נהניתי באופן כפול, כמהגר, שקורא את נקודת המבט  של המזרח המביט במערב, ושל המערב המביט במזרח. וזה גם נכון לישראל, כי היא גם מדינת מהגרים.