יוסף באו הוכיח גדולה הן בניתוחיו הלשוניים והן בציורים שלו שבהם שילב בין עברית להומור. מבט מחודש לדמותו של יוסף באו שהיה לשונאי וגרפיקאי, אמן האנימציה הראשון במדינת ישראל, עיון מחודש בספרו 'ברית מילה' – וכמה מילים על השילוב בין העברית התוססת לבין ציוריו.

יוסף באו היה ידוע כגרפיקאי מקורי במיוחד, וציוריו היו בבחינת יצירה של רעיונאי; ניכר היה שיש מאחורי הציורים והאיורים איש חד לשון, בוחן כליות ולב של הלשון העברית.

הציבור הרחב בשנות החמישים והשישים ידע להצדיע ליוצר המיוחד הזה, ועבודותיו נישאו בכל פינה, כותרות של הצגות וסרטים ופונטים ליצירות שונות ולימים התברר שגם זייף תעודות לאנשי המוסד! זו הייתה סגירת מעגל, שכן בשנות השואה תרם באו את חלקו בהצלת יהודים, באמצעות זיוף סרטיפיקטים להצלת יהודים. אבל מעבר לגרפיקאי המחונן וכובש הלב, מעבר לאנימטור פורץ הדרך, היה באו חוקר לשון, מֵבִין גדול בלשון העברית, מאהב של השפה.

יוסף באו בציוריו ובמילון העברית המצחיקה שלו, משלב בין כל הרבדים. הספר "בְּרִית מִלָּה" משלב ניתוחי מילים מבריקים וציורים שמפצחים את צופן המילים באמצעות גרפיקה מדהימה. ראו נא כיצד בציור שנקרא "תזמורת מסורתית" מככב המסור, ובציור על הלחם, אנו חשים את הקשר הקדום בין לחם לבין מלחמה, בין אמצעי הקיום הבסיסיים לבין המניע הבסיסי להילחם על הקיום.

בספריו של יוסף באו רואים את השאיפה לפצֵח את הרזים הקדומים, להבין את נפש העברית, לחצוב תהומות כדי לחפש את הקשרים מקדמת הבריאה בין המילים.

חוש ההומור שלו והגרפיקה המקורית שלו התחברו לאהבת העברית וזכינו לספר מקסים, "בְּרית מִלָּה". כשאתה קורא בספר נפלא זה אתה עֵד למשחקי לשון, לקישורים מבריקים בין פעלים ומילים, לתובנות החודרות לנפש העברית. כִּלשונאי וּכאוהב מילים ידע יוסף באו להפיק מצלילי המילים תזמורת של צחוק והומור. קִראו בספר המיוחד הזה ותגמעו בהנאה כל ערך לשוני, כל ניתוח של באו להבנת חקר המילה, שורש הווייתה של המילה.

הנה דוגמה שמלמדת על כיוון הכתיבה והמחקר של באו: כאשר בחן את המילה 'אופנה', ידע לפשפש בקרביה, להבין את המשמעות שלה על סמך קִרבתה למלה אוֹפַן, אותו גלגל שמסתובב, וכך קבע בחֵן רב וּבאהבה:

"האופְנה צמחה מן האופַן, כָּמוהו גם היא מסתובֶבת וחוזֶרת…"

באו מצליח לצלול למעמקי השפה ולמצוא חיבּורים נסתָרים בין מילים דומות: כך, לדוגמה, מוצא הוא בחושיו הלשוניים העמוקים קשר בין המלה בְּאֵר לַשורש לבָאֵר.

ושימו לב לעצתו של יוסף באו: לאדם בּוּר, קבע באו, אי אפשר לבאֵר כלום. אסור אפילו להרשות לו להציץ לתוך הבאֵר העמוקה של החוכמה פן יקבל סחרחורת וייפול ויטבּע בה.

הפירוש של יוסף באו צולל למעמקי השפה, מחליק לתהומות הבאר. מציץ ואינו נפגע, אינו טובע… באו בראשי תיבות: ביאור אמיתי ופנימי. כך מצא דרך לבאר את הביטוי 'קול קורא במדבר' ולדבריו כך חשים בני אדם כשאין משׁוֹב: כאשר המדבֵּר חש שהוא במדבָּר, בַּשממה, אין איש שומע, רק הֵד. אכן רק אוהב עברית שכמוהו יודע לחוש את המצבים הנפשיים שהיא מתארת בכל ביטוי!

מבט לעברית שבא לנעֵר את המילים

יוסף באו מצא לפניו "מילים חנוּטות, מילים מיובּשות", כפי שהציג זאת בהקדמתו והוא בא להפיח חיים, להבין את נפש העברית, לפשפש בקרביה כדי לגלות סודות. מה הצופן שהיה חבוי בה מקדמת הבריאה, מה הוא אותו אור גנוּז שהושְׁתת בה מאז בריאת העולם.

והוא אכן קם למלאכתו הקדוֹשה, קם לנעֵר את העברית. הנה הוא מֵסיר אבק מעל המלים, מגלה את המשמעות האמיתית, המשמעות הפנימית. וזו חוויה; מתברר שכאשר רואים עמוק, רואים גם צחוק. לקהל שבא לפגוש את כתביו בבית באו בתל אביב מתגלה תעודה מיוחדת שהמציא באו – לא 'תעודת יושר' כי אם 'תעודת אושר'… רעיונאי אמיתי, וכל מילה בתעודה מוכיחה זאת.

כשקוראים את ניתוחיו המרתקים של יוסף באו יש התרגשות מעצם הגילויים, מן הפענוח המבריק. יוסף באו מפשפש בקרביה של המילה, ומגלה אוצרות. הספר "ברית מילה" יכול לשמש עזר לכל מורה בבואו לקרב את תלמידיו ללשון העברית.

יוסף באו מגיע בחרדת קודש לעברית, ויודע שיש לה אילן יוחסין, שזו לשון עתיקה. וכך כתב בהקדמה לספרו:

"מלים רשומות במשך אלפַּיים שנה

בכרטֶסת שָׂפות מֵתוֹת

בתוֹר 'לשון הקודֶשׁ זיכרונָה לברכָה'.

מלִים אלה… התעוֹררוּ פּתאום

מִתרדֵמת הדוֹרות…"

יוסף באו הוא יוסף בעל החלומות. כקוסם וכאשף מלים היו בו כוחות-פלא להעיר את המלים מתרדמתן. כרב-מג אמתי ידע להעלות משוּבה של צחוק, לחולל משוּבה בשורות האותיות שדלקו אחריו, כאילו היה החלילן מהמלין. הוא סוחף את האותיות בּמחול של הומור וקלוּת ראש, וכפי שכתב יוסף באו, המחזה של האותיות הקמות לפתע שבה אותו, כל זה נכתב כמעיין נובע: "פשוט פותחים את הפה, ומלים מתחילות לזרום מעצמן…"

מחול המילים של יוסף באו נראֶה כתיאטרון מקסים, מיוחד במינו. כבעל עיני רנטגן הנה הוא מבּיט לנפשה של העברית, מציג לנו אותה בדרך משלו, דרך מכושפת, והוא פוקח עינינו. באו, להטוטן של מילים, יודע להפנט. אנו מוקסמים. זו הצגת יחיד.

אל נשכח, יוסף באו ניחן בּחוּשים חדים לקלוט כיצד מילים שנשמעות דומות, מְטלטלות אותנו לִתמונות מציאותיות מקצוות שונים. בואו וניקח כמה דוגמאות:

הקשר בין הַמחָאה ומְחאה… ומה אומרת על זה חַוה?

המקורות לימדו אותנו ש"בעל המֵאה הוא בעל הדֵּעה", וּרְאו נא כיצַד יוסף בּאו מגיע לתובנות אלו באֶמצעות זיווג בין מילים דומות. כותב באו:

"בעל הַמְחָאָה בנקאית רצינית, מותר לו להביע את הַמְחָאָה וההתנגדות הנמרֶצת", עמוד 57.

זו סגולתו המיוחדת של באו: להבין עברית מתוך הפנימיות הנסתרת שלה, והוא מוכיח, שהוא צולל למעמקים. הוא, בניתוחיו, מוכיח לנו שהוא יותר מאוהֵב לשון, הוא רַב מג בנֶפש האדם. שימו לב לקישור הבא. בהבינו את נפֶש האדם, המצפֶּה כּל הזמן לשינויים מרחיקי לכת, קובע באו: "יש דברים אמיתיים יותר וחשובים באמת", ובעודנו סקרנים לדעת על סמך מה קבע זאת, הנה הוא מוביל אותנו ללכת אחריו בבואו לזווג בין מילים, שימחישו את התפיסה שלו. כך הוא  כותב:

"הניסיון מלמדֵנו, שהַמְתָּנָה וציפייה הן הַמַּתָּנָה היפה ביותר". טוב לְצַפּוֹת, אליבא דיוסף באו, אבל לא משנֶה אם הציפּיות מתגַשמות. עֶצם הציפּייה, עצם הַהַמְתָּנָה היא הַמַּתָּנָה הגדולה ביותר.

התובנות של באו נשלפות משרוולי העברית, והן מהממות. הנה רְאו נא כיצד יודע קוסם הלשון הזה להציג בעקבות קשר בין מילים, מורכבוּת של מצבים בחיינו. בדוגמה הבאה הוא מנסה לבחון מצב מסוים ולמצוא בו הן את הצד הטוב והן את הצד הרע. כך עשה בנסותו להבין את משמעות המילה "חוָה", חוה – אם כל חי. מצד אחד, כשהיא ואדם מגורשים, הוא מבין, כי חוות דעתה גרמה לגירושם מן הגן, והוא מצטט בכאב את הפסוק מתהילים, "לילה ללילה יחווה דעת". כך חש האדם, שתולה בחוה אשתו את הגירוש. אבל, שימו לב: ברבות הימים מצבו של האדם משתפר בעקבות אותה חוה, בעקבות אשתו. כיצד רואים זאת? בחלוף הימים  מצטער אדם, שקרא לה בלעג חוה, שכן בזכותה הוא זכה לחווה חקלאית. עמוד 67.

ונעצור לרגע לראות כיצד יוסף באו מנסה להבין את פֵּשר המלה "מלאָך". בלימודו הוא מסיק שהעברית יודעת לגעת בדברים האמיתיים, וזה לא בשָׁמיים. נכון, מדובר במלאך, אבל על פי ההסבר שלו, מלאך הוא שליח, ומלאכה היא משלח יד (עמוד 126). האם אי פעם חשבנו על הקֶשֶׁר הסודי הזה בין שָׁמיִם לָארץ?

כשראיתי שיוסף באו מטפל בפעלים "לסכֵּל" ו"להסתַּכל" – הייתי סקרן לדעת לאיזה נתיב הוא יוליך את העברית כאן.

בעברית אכן פעלי הראייה הם פעלים מיוחדים במינם. בכולם יש יסוד של בינה:

להסתכל – שכל, להתבונן – בינה, לראות זו פעולה שיש בה ממד של הבנה. כשאתה אומר "נראה לי", הכוונה – זה מובן לי.

בא יוסף באו ומטריף את הפעלים. וכך הוא אומר: "כל יצור חי שבראשו עיניים – הוא מסתכל. אבל האם הוא גם רואה את הדבר אליו הוא מכוון את מבטו? לא בהכרח."

הניתוח של יוסף באו נפתל ויורד לכל הפעלים שנוטים עם השורש  ס כ ל.

הוא אומר לנו:

"מה מרמז לוח נטיית הפעלים על האיש שרק מסתכֵּל?" וקובע באו: "הוא סָכל והוא שוטה ובורותו עוברת דרך כל הפעלים".

וכך הוא מציג לנו  טבלת פעלים והסברים: "סָכל –הוא בּוּר אינו יודע כלום. נסְכַּל – נהג כמו אידיוט. סִכֵּל – ביטל והפר תכניות של הזולת. סֻכַּל – בוטלו כוונות. הסכִּיל – עשה מעשה שטות…" – ומסיים את הניתוח בהברקה מיוחדת: "רק בהתפעל (תתפעלו, רבותיי) איש מסתַּכֵּל ומביט" – עמוד 134. אכן, לפנינו אשף מילים שמבקש לא רק את ההברקה, הוא מבקש את המבט האמיתי. את ההסתכלות האמיתית. וזה נחשף בבניין התפעל…

יוסף באו יודע גם להסיר את הלוט, לחשוף את סוד המילים שמשמָען לבוּש. בניתוח הפשר של המילה "מְעִיל" – מעמיק יוסף באו ויורד לקֶשר הֶעָמוק שיֵש בין מעיל למעילה: "רק איש מִרמה אמיתי, בן בְּליעל ימַח שמו, יודע לכַסות את המְעילָה מעשה ידיו, בִּמְעיל אֵמון ויושֶׁר" – עמוד 135.

היטב הבין יוסף באו, כי האדם שמועל, בעצם מסתתר מאחורי חָזות של אֵמון ויושר. ניתוח זה מסייע לנו להבין את המילה המקבילה בֶּגד: יש קשר בין הסתרה לבין מעילה באֵמון, בין בֶּגד לבין בְּגידה.

ומי שעוקב אחר צעדיו של באו בשדה הלשון, רואה אותו מטפל באופן דומה במילה 'לבוּש'. תמצאו שם קישורים מופלאים בין לבוּש לבין בּושה, והוא מדגיש בניתוחו כי מתלבשים כדי לא להתבייש, ומסיים בהערה עוקצנית: "היום 'חתיכות' כמעט אינן לְבוּשות, ומעניין – הן אינן נתונות לְבושוֹת."

ניתוח המילים חושף תופעות חברתיות

אכן תיאטרון של זהויות והסתרות. יוסף באו יודע ללהטט במילים, ולגלות את הדמות, את המשמעות שמאחורי הבובה המחוללת.

לעתים ניתוח של שורש בעברית יכול ללמד אותנו על כיווני חשיבה שונים, על אידיאולוגיות סותרות. כך מטפל יוסף באו במילה "פרט". בעיניו התורה הקומוניסטית היא האויב של היוזמה הפרטית והיא מנצחת את הרכוש הפרטי על-ידי "חלוקה צודקת", וכמובן, הפרטיות במשטר הזה ירדה למחתרת.

וכיצד מתייחס המשטר הדמוקרטי למלה פרט?

כאן, לדבריו, הכול הפוך. הכול פרטי לגמרי, השלטונות מעודדים רכישת פריטים – ובעזרת פרסום פּורְטים על יצרים. הפרסום ועידוד הצריכה יובילו, על פי באו, "לִפְרוט עד לַפרוּטה האחרונה, את רכושם של החולמים על רווחים קלים," עמוד 193.

העברית של יוסף באו היא תורה שחושפת במשקפת רנטגן תופעות חברתיות וגם תופעות נפשיות: ניתוח תופעות חברתיות באמצעות העברית מוביל להבנת נפש האדם, והשורש קר"ח אכן מסייע לו להבין את האלכימיה שהאדם חפץ בה, הרצון להפוך סתם מתכת לזהב, הרצון להתעשר. וכך מסביר לנו ששרלטנים מציעים לנו תרופות אליל כיצד להצליח באהבה, לרזות ומה לא. וכמובן גם טיפול בהתקרחות. אבל, מזהיר אותנו יוסף באו בעקבות ניתוח הפועל קר"ח:

"על הקֶרַח לא יצמח כלום." אותה המסקנה לגבי איש קֵרֵחַ : "על קרחתו כבר לא תופיע שום תספורת…" וחותם את מוסר-ההשכֵּל בכך שמוכרי התכשירים נגד קָרַחת, ידועים כבעלי אוצרות קוֹרַח. עמוד 214.

יוסף באו מנסה לגעת בקשר שבין אדם, דם, אדמה. הוא חופר ונובר ומוצא השוואה לקשר שבין שקל, משקל ושיקול. וכך באותו כיוון שיש בו לשון ולצון, הוא כותב:

"יש מילים בעלות עוצמה וכוח עצום, למשל: עצם בתור שלד יציב שעליו בנוי הגוף." ובהמשך כותב: "בעיצומו של הביטוי, נמצאות מדינות אדירות אשר לפי העצוּמה של האומות המאוחדות, נקראות המעצָמות הגדולות. כל אחת מהן, מסוגלת בנשיפה קלה, לעַצֵם ולאכול עצְמותיהן של מדינות קטנות – והעולם כרגיל עוצֵם עיניים…ששש…לא קרה כלום" – עמוד 178.

העברית לשון זהב – והיא נוגעת גם בכספים. יוסף באו מיטיב להבין את הדרך שבָּה הסחורה הולכת איתנו סחוֹר-סחוֹר. והוא ממשיך ומגיע מסַחַר-מֶכר לבני אדם… שמקבלים מזה סְחרחוֹרת.

העברית פעמון כסף – והלחן של באו מרגש

מי שקורא בספרו של יוסף באו חש ותופס כמה העברית מורכבת, חיה, בועטת, נוגעת בשובבות בכל פינה.

ספרו של יוסף באו ופעילותו למען הבנת העברית מעידים על גדולתו של האיש. לפנינו אמן הצגות, יוצר שידע לשאוב דרמות וסיפורים מן התיאטרון של המילים העבריות. הוא חזה בהן וחש שהן מחוללות לפניו עולם שלם. יוסף באו שאב משם תובנות וחוכמת חיים גנוזה, רזי מילים ואותיות, ניסים ונפלאות.

בשנת 1897, כאשר התכנס הקונגרס הציוני הראשון, חיבּר אחד מחברי הקונגרס, בחור צעיר, לֵב יפֶה שמו, שיר מרגש לכבוד העברית, וכך הוא שר:

"שם בארץ הצְבי, שָׁמה מושְׁבות אחינו…

שָׁם חיים חֲדָשים יִפרָחו…שָׁם שִׁירת האכָּר תְּצלצֵל בָּאָחוּ…

…תצלצֵל שְׂפָתנו כְּפעמוֹן הכֶּסף".

הפעמון ממשיך לצלצל, לַחן כּובש, פעמון של כיסופים. יוסף באו אכן ידע לבחון ברגישות אותם חיים חדשים שפרחו בשדות העברית. ולמדנו ממנו: כדי להבין בעברית ביטוי אחד צָריך להבין מאֲרָג שלֵם. יוסף באו היטיב לשמוע את הצלילים. באהבה ידע לחשוף קשר בין סכָּנה לבין סכִּינים ומסכְּנים, בין עֶבד לעובֵד ולמעבִיד, בין פַּסָּל לבין פסולֶת, בין צהֳריים לצוֹהר, ומה לא.

אכן אצלנו המלים טעוּנות, העִברית היא כל כולה אֳמנות, אֳמנות הנֶפש. היום אנו יודעים, עד כמה העברית מרגֶשת ומרגִישה וכולה רֶגש. רְאו נא איך הרַחמים קשורים לרֶחם, איך מלאָך קשור במקורו לשליחות. זוֹ האמנות האמִתית. כן, זוהי העברית שלנו. העִברית של באו מצלצלת באוזנינו כמנגינה, כפַעמון מימי תחִיית הלשון. בפעמון הכּסף שלה היא נוטַעת בנו כיסופים, היא מַשׁיקה ונושֶׁקת, ויש לה חֵן ויש לה 'שִׁיק'  – ואת המנְגינה הזוֹ אסוּר להפסִיק.