close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • התבוננות על החיים מגבו של סוס דוהר - Post Image
    • התבוננות על החיים מגבו של סוס דוהר
    • ירון אביטוב
    • התפרסם ב - 02.09.19

    "דיו מרחקים" | יחזקאל רחמים
    פרדס, 2018, 144 עמ'.

     

    לא מזמן סיפר לי המשורר והסופר יחזקאל רחמים כיצד יצא לצעדת בוקר על שפת אגם באחת ממדינות מרכז אמריקה, ובמבנה נטוש למחצה הבחין בנער מקומי, חבוש במשקפי אופנוענים ובכפפות, מצויד בפטיש, שהוטלה עליו לכאורה מלאכה מוזרה. הוא קיבל לידיו שקים מלאים בבקבוקי זכוכית ריקים, רוקן אותם וניפץ את הבקבוקים בשיטתיות, ואחר מילא חביות שניצבו במחסן והפעם בזכוכיות שבורות. כשרחמים עקב אחריו, הוא נזכר באביו המנוח שנפטר בשעה שהוא היה נער, ובמסע שהוא יצא אליו יחד איתו במזבלה של יפו ושיעור עמוק שהוא העניק לו לחיים.

    הזיכרון הזה שפצע אותו כמו זכוכיות מרוסקות, הוליד את אחד השירים היפים ביותר שכתב רחמים, ואולי מהשירים הטובים שקראתי בשנים האחרונות, "שבוריות זכוכות", פואמה שעוסקת בשורשים ובפצעים אך גם בתקווה לטוב. בפואמה זו, המתארת את תהליך ליקוט ה'שבוריות' של האב ובנו במזבלה, האב מרים בקבוק מאובק ומייעץ לבנו: "עכשיו תכניס את כל הכעס בבקבוק,/ את כל העצבים,/ ותזרוק! שהוא ייסדק, שהוא יישבר, לא אתה!" (עמ' 23).

    בשיר אחר על אביו, כותב רחמים בצורה נוגעת מאוד ללב על מות אביו שנפל לילה אחד מן הגג: "אבי יצא לעוף בליל סערה/ ועד עכשיו לא שב/…./ ואני נופל/ ונופל/ ונופל/ בעצמי/ ואל עצמי" (26). גם באסופת הסיפורים שלו "פיגומים", בסיפור המשובח "מים", התייחס רחמים למות אביו. הוא לא טען שם שהאב נפל מהגג אל מותו, אלא כתב משפט לקאנון: "סיבת המוות – עוני."

    בשיריו, מתרגם רחמים את העוני וקשיי הילדות לשירה ברובה מזוקקת ואיכותית, המציבה אותו במקום בהחלט מכובד על המדף. ולמרות זאת, ספרי השירה של רחמים לא זכו כמעט לשום התייחסות במדורי הביקורת של העיתונות היומית ושל כתבי העת. למעשה, מבקרי השירה התעלמו עד כה מספרו החדש, כולם למעט יותם ראובני, שפרסם עליו רשימה מפרגנת במוסף הספרים של "הארץ".

    מדורי הספרות אולי מקפחים את רחמים, אבל בחודשים האחרונים נוצר איזה סוג של באזז מצטבר סביבו ברשתות החברתיות, שיכול אולי לפצותו באופן חלקי. הבאזז הזה בשולי הבועה הספרותית, הוא, לטעמי, מוצדק למדי.

    אני מכיר את יחזקאל רחמים יותר מעשרים שנה, הסופר, העורך והמשורר רני יגיל היה זה שהכיר בינינו לצורך אסופה ספרותית שפרסמנו בשם "בואי כלה", ואני עוקב מאז אחרי התפתחות היצירה שלו. הוא מפרסם מעט יחסית, אבל למעט הזה יש לעיתים משקל סגולי יותר מריבוי הטקסטים של אחרים. יצירותיו מדברות בדרך כלל אל לבי. זו התחברות שנובעת מכך ששנינו אוהבים לכתוב על תימות דומות: שורשים ונדודים. גם רחמים הוא יוצר נודד כמוני, ובספרו החדש "דיו מרחקים", אף הוא כותב על אמו, כפי שעשיתי אני לפני יותר מח"י שנים כשפרסמתי רומן בשם "פתק מאמא" (עם עובד).

    אבל בעוד שאני פרסמתי את הרומן לאחר מות אמי, רחמים מפרסם ב"דיו מרחקים" מחרוזת שירית נוגעת ללב בשם "אמא שלי", שאולי מוטב היה שהיא תיקרא "אמ'שלי", כדברי אחיו תמיר באחד מבתי השיר, ושגדולתה בכך שהיא נכתבת עוד בחיי אמו תבדל"א. הכתיבה העוצמתית של רחמים על אביו ועל אמו בספר השירה החדש "דיו מרחקים", מצטרפת לסדרת השירים המשובחת שהוא פרסם  על אביו עוד בספרו הקודם "עכשיו הנסיעה", שבה הרחיב יותר על האב מאשר בספר הזה. בספר הקודם לא הזכיר רחמים ולו גם במילה את אמו, עד ששאלתי אותו פעם: "תגיד, למה בעצם אתה לא כותב על אמא שלך?", והוא השיב תשובה מוחצת בספר עצמו.

    החטיבה השירית הזו היא מעין פואמה ארוכה, שבה חושף רחמים את פניה הרחומות של אמו שגידלה שישה יתומים בקשיים רבים. מדובר בפרוזה שירית במיטבה. אמו ניקתה את מצודת ז'בוטינסקי, וגם את בית חב"ד בבת ים ויחזקאל רחמים הצטרף אליה. הוא ראה את התמונה של ז'בוטינסקי ולא ידע מיהו, וראה את התמונה של הרבי מלובביץ' ולא ידע מיהו. הרב של חב"ד מזמין את יחזקאל להצטרף לחברותא, בעוד אמו מנקה מתחת לשולחנות שבהם הם לומדים. הדיון שמתקיים שם מעל לשולחן עוסק בשאלה "על מי להוביל את האדם/ בדרכו בעולם: הלב או השכל?" (125), אבל כמדומה שבשיר מתקיים הדיון העיקרי גם מתחת לשולחן, היכן שאמו מנקה, כמו גם בשיר אחר שבו היא מלקטת תפוחים מרצפת השוק.

    וכך כותב רחמים: "אמא שלי עושה קומפוט תפוחים טעים./ קומפוט כל כך טעים עד שקשה לי לבלוע/ ביום שבת קודש, אחרי שראיתי אותה/ ביום השישי מתכופפת ללקט/ מרצפת שוק הכרמל" (124).

    במחרוזת הזו יש פנינים רבות נוספות שכתובות בלאקוניות המעניקה להן כוח. השירים הללו על ההורים הם, לטעמי, המיטב של “דיו מרחקים”, אבל לא רק הם. יש שירי מסע טובים עד משובחים כמו “ביליביה” ו”נקודה” ועוד שתקצר יריעה מלפרט. אלה הם שירים שבהם רחמים מגיע למרחקים בשירתו, ומצדיק את הכותרת הדו-משמעית של ספרו, "דיו מרחקים". ב"נקודה" כותב רחמים: "מפליא לאילו מרחקים/ היה צריך אדם לנדוד/ כדי להתייצב בטוב/ על נקודה אחת,/ כדי לקרוס סופסוף/ לאפס ממדים./ עכשיו, מרגע שקרס, דומה שאין עוד משמעות/ לכל הנדודים" (74).

    "רחמים התברך בשליטה לשונית מעוררת התפעלות וספרו השני כולל שירים המנקבים את הלב וכתובים במוזיקליות נהדרת," שיבח ראובני את הספר, ואפשר בדרך כלל להסכים איתו. רחמים מנצל את המוזיקליות והחריזה לטובתו, אבל לעיתים מפריז בחריזה, ולעיתים גם מפריז בהגיגנות השירית, שלא תמיד מיטיבה עם השיר. אולי מוטב היה לנפות קצת את הספר בשלב העריכה. הוא כולל 144 עמודים, ובתום הקריאה שאלתי את עצמי, מדוע אי אפשר היה למשל לברך גם הפעם בתום הקריאה "עד מאה עשרים". עד 120 עמודים הכוונה. ברכת הקיצור הזו היתה מיטיבה עם "דיו מרחקים", ומשאירה אותו עם העידית של רחמים. אבל גם כך שורה על הספר ברכת הדרך, של המסע הפנימי והחיצוני, והוא כולל התבוננות יפה על חייו של הנוסע למרחקים מגבו של סוס דוהר, כמו זה שמאויר על העטיפה.

    דילוג לתוכן