"המצאת החיים" | שי גולדן
עם עובד, 2021, 328 עמ'.

ספרו השמיני של הסופר העיתונאי ואיש הטלוויזיה שי גולדן מתכתב ולא רק בשמו עם ספרו של הסופר היהודי-אמריקני פול אוסטר "המצאת הבדידות". ספרו האוטוביוגרפי של אוסטר (1982) היה הספר הראשון שלו בפרוזה ונחשב עד היום בעיני רבים לספרו הטוב ביותר. ב"המצאת הבדידות" אוסטר מנסה לשרטט את קווי דמותו של אביו המנוח כדי לפענח את אישיותו החידתית והמנוכרת, ואגב כך נחשף סוד משפחתי אפל שאולי מסביר מעט את דיוקנו של אדם חסר רגש. העילה לכתיבת ספריהם של אוסטר וגם של גולדן זהה. אוסטר כותב: "איבדתי את אבי, אבל בו בזמן גם מצאתי אותו. כל עוד אחזיק את התמונות הללו לפני עיני, כל עוד אמשיך לעיין בהן במלוא תשומת הלב, הרי זה כאילו עודו בחיים, אף במותו." (המצאת הבדידות, עמ' 19) גם גולדן כותב: "די באדם אחד שבמרחק שנים רבות מהיום יקרא את המילים, ואבא שלי יקום לתחייה ממותו ויהיה חי […] אז הנה: בשעה שאני כותב את המילים האלה, אבא שלי חי. לנצח." (המצאת החיים, עמ' 328).

ובכל זאת, ההבדל בין הפרויקט השאפתני של אוסטר לבין פרויקט הכתיבה של גולדן הוא שבשעת כתיבתו, אביו של גולדן חי ונושם (שייבדל לחיים ארוכים). עבורו כתיבת הספר היא לא רק סוג של אמירת תודה מפויסת כלפי אביו המאמץ אריה גולדן, אלא גם רצון נאיבי של בן לגמול בעזרת כישרון הכתיבה שלו על חסדיו ולהעניק לו חיי נצח כדמות החיה בספרו, או כפי שניסחה זאת במדויק המשוררת הפולנייה ויסלבה שימבורסקה זוכת פרס נובל, "שמחת הכתיבה/ יכולת ההנצחה/ נקמת היד בת התמותה." ('שמחת הכתיבה' מתוך "בשבח החלומות", הוצאת קשב לשירה, 2004, תרגום: רפי וייכרט, עמ' 45-46)

גם בספריו הקודמים שימש הסיפור המשפחתי הלא שגרתי של גולדן חומר גלם לכתיבתו הספרותית. הרומן האוטוביוגרפי "הבן הטוב" (הוצאת זמורה דביר, 2008) שעובד גם למחזה מנסה לשרטט את דיוקנה של אמו המאמצת אוולין גולדן וגם הוא מתכתב עם "המצאת הבדידות" של אוסטר.

נדמה שסיפור חייו המטלטל של גולדן סופר שוב ושוב (גם בתוכנית הטלוויזיה הדוקו-ריאליטי 'מחוברים') ידוע לכל, ובכל זאת למי שפספס ולא היה מחובר: אמו של שי שעסקה למחייתה בזנות, נטשה אותו בהיותו בן יום בבית החולים. רן, אחיו הבכור של שי, שהיה אז בן שנה ננטש שם גם הוא. שני האחים שזהות אביהם לא היתה ידועה הועברו לבית היתומים "בית זינגר" בחיפה ושם גדלו, חשופים להתעללויות ולפגיעות מיניות עד גיל 6.

בשנת 1977, בני זוג, עולים חדשים מרומניה, חשוכי ילדים ולמודי סבל אימצו את שני האחים וניסו לאחות את הטלאים למשפחה אחת במארגים של סודות ושקרים. ההורים המאמצים סיפרו לא רק לילדיהם המאומצים שהם ילדיהם האמיתיים, אלא לכל סביבת החיים שהקיפה אותם ושיתפה עמם פעולה.

השקר הפך ליסוד מכונן בחייה של משפחת גולדן וגבה, כדרכם של שקרים, מחיר יקר והרסני. אבל אם אנתח את החיים בכלים ספרותיים אוכל לומר שהוריו המאמצים של גולדן המציאו לו ולאחיו עלילה חדשה, נרטיב אלטרנטיבי ונעים יותר לאוזניי הילדים.

"הבית שלנו היה בית שנבנה על יסודותיו של שקר", כותב גולדן, "אבל שקר שבתוכו התקיימה אמת טמירה ועמוקה; שקר שנשם תקווה לגאולה ואשר פעם כמו לב מלא התכוונות ובחירה בחיים. זה היה שקר, ושקרים אינם טובים וסופם תמיד רע. אבל השקר הזה התכוון לטוב. הוא היה כה מפואר ושאפתני ועתיר אמונה, עד שכמעט אי אפשר, אסור שיהיה אפשר, להחשיב אותו כרע." (שם, עמ' 184)

המורכבות שבה גולדן עוסק בתמת השקר ברומן מעניינת מאוד והיא ללא ספק אחת החוזקות בספר, ולא רק מצד השיפוט הערכי האמביוולנטי שהוא מוצא בה, אלא בעיקר בכך שגולדן הופך אותה לכלי משחק משמעותי. במרכז ספרו ניצב כאמור סיפור חייו של אביו המאמץ אריה גולדן, החל מילדותו ברומניה, בגרותו תחת המשטר הקומוניסטי, עלייתו ארצה עם בת זוגתו אוולין, התערותו בארץ וכלה במחלותיו בערוב ימיו. אך הספר אינו ביוגרפיה, אלא ביופיקשיין. כתיבת סיפור חייו של אביו מבוססת על שחזורים, שכתובים, השלמות, המצאות ודמיון, או כפי שמנוסח במוטו המתנוסס על הכריכה, "סיפור החיים האמיתי לחלוטין והמומצא לגמרי של אבא שלי". שמו של הספר "המצאת החיים" נטען איפוא במשמעות נוספת. הילד המאומץ שהפך לסופר ושחונך על ברכי השקר שבדו עבורו הוריו, ממשיך במובן מסוים במפעל הבדיון, כשהוא טווה לאביו המזדקן סיפור ביוגרפי משוחזר.

מחקרים על זיכרונות קובעים שהזיכרון שלנו מורכב ממקטעים שלא תמיד אנחנו זוכרים את הקשר ביניהם. המוח שלנו נוטה להרכיב סיפורים שלמים ולכן משלים את הפערים במקטעים הללו על ידי הוספת פרטים חדשים כדי שייווצר סיפור אחיד ועקבי. כך גם נעשה בספר: "הזיכרון בהכרח הוא המצאה. אז כשאני ממציא את זיכרון חייו של אבי, אני לא ממציא את חייו, אני פשוט כותב את זיכרון הדברים כפי שהם היו צריכים להתקיים כדי שהסיפור יהיה שלם ונאמן לאבי – איש שקיים באמת ובתמים ובאופן שאי אפשר להטיל בו ספק, ועדיין חייו הם בדייה; בדייה גמורה ועצובה שאני בדיתי מלבי ושהוא חווה על בשרו." (שם, עמ' 12)

מבקר הספרות הצרפתי מוריס בלאנשו טען שיצירת ספרות טובה תמיד מספרת את סיפור היווצרותה שלה, ובמובן הזה, "המצאת החיים" בהחלט מספרת את סיפור כתיבתה, אבל קצת יותר מדי. הצידוקים לכתיבת הספר מופיעים באינפלציה עד שהם הופכים כמעט להצטדקויות ועבודת עריכה טובה הייתה מנפה אותם. כמו גם, החזרה על תמת 'המצאת החיים' של אביו, שגם היא מוצגת לעתים קרובות מדי (במיוחד בתחילת הרומן) עד שהיא הופכת כמעט למניירה מיותרת עם אקורדי סיום דומים כמעט בסוף כל פרק, "הסיפור הזה, רובו ככולו, נאמן לאמת." (עמ' 23) או "להוציא פרט או שניים, כל מה שמסופר כאן התרחש באמת." (עמ' 31) טוב היה אילו המחבר והעורך היו מנקים את ההופעות החוזרות הללו, סומכים על אינטליגנציית הקורא ומותירים לו לשפוט לבד אם מדובר בבדיון וכך היו הופכים אותו לשחקן פעיל במשחק האמת והשקר המתעתע עליו הכריז הסופר כבר בתחילת הכתיבה.

"המצאת החיים" הוא ספר יפה וקולח שמבקש לספר את סיפור חייהם הקשים והמטלטלים של ההורים וזאת בניגוד לתרבות האופנתית הרווחת הנוטה למקד את מלוא תשומת הלב דווקא בילד הסובל שהחיים נכפו עליו כואבים ושרירותיים. "בהמצאת החיים" מורגש היטב ההיפוך בתפקיד ההורי שמתרחש באופן טבעי במרוצת הזמן כשהורינו מזדקנים ונדרשים לטיפולנו. גולדן הסופר תופר מחדש את הביוגרפיה המשוחזרת של אביו לאחר שבתור אב מאמץ, אריה גולדן הכתיב לו כילד את סיפור חייו שלו. אלא שבאמצעות שחזור סיפור המשפחה הבן הסופר בונה את זהותו בעולם, כמי שעד שלב מאוד מאוחר בחייו (לפי דבריו) לא היתה לו זהות. בעצם כתיבת "המצאת החיים" הוא ממציא לא רק נרטיב משפחתי אלטרנטיבי אלא גם מכונן לעצמו זהות עצמית חיה ופועמת.