"על גדות הלתה" | אליעזר כגן
איור: מנשה קדישמן, תג הוצאה לאור, 1998, 124 עמ'.

פסיכולוגים סבורים כי עולם המציאות ועולם הדמיון כרוכים בנפש האדם בלא יכולת היפרדות. לכך מתלווים המהויות הכרוכות בזמן, מאין בא, מה עשה, ולאן הוא הולך… מדענים שבויים בתזה המדויקת של הפרטים הטכניים והמעשיים: נולד. חי. ומת. פילוסופים מייחסים חשיבות לפרטים התיאורטיים המשתמעים מהמהויות של כל פרט ופרט וההשלכות מכך, הולכות ומסתעפות. לא ניתן להתעלם מהתיאולוגים אשר שוללים חד משמעית את כל הדיון בסוגיות הללו וטוענים שאין לדון בנשגב מבינתו של האדם.

המשורר אליעזר כגן נוגע בכתיבתו במהויות (שלעיל) כהווייתן. נוטל מעט מהפסיכולוגיה, מעט מהפילוסופיה ופוסח על המדענים. הוא איננו שולל את התיאולוגים, ואינו בוחל להיחשף. היחשפותו בפנים השונים, הנראים לכאורה אישיים ביותר, משדרים מסרים מאוד ברורים של קומוניקציה אמינה וכלל אנושית. וההזדהות עמו באה מאליה ללא כל מאמץ.

ואתחיל במושג 'תחושות' (הפוקדות אותו נקודתית, דווקא בהגיעו לגיל גבורות): "שָׁבְקוּ חַיִּים אוֹיְבַי וְאוֹהֲבַי,/לֹא מַכִּירֵנִי אִישׁ וְלֹא אֲחֵר./שַׁכּוּל צוֹעֵד אֲנִי בֵּין סוֹבְבַי,/שָׁקוּף לִפְנֵי רוֹאַי, אַף מְיֻתָּר" (ע' 14).  'ההישרדות' – החוויה הייחודית הזאת שאליה מתייחס כגן מאוחר יותר, נשארת בבחינת 'תפסת מרובה לא תפסת'. הנה הוא יכול לשמוח על כי שרד פרק חיים רב חשיבות והגיע לגבורות. ומאידך, נתקל באבן נגף כיוון שאין לו עם מי לחלוק את שמחתו – לא עם אוהביו. ולא כל שכן עם שונאיו. שכן כמה שיש לנו רצונות ושאיפות להמריא ולנצח את רֵעינו, הנה מה זקוקים אנו להם לעת כזאת… וכאן מגיע עניין 'הגיל' ותופס מעמד נכבד בפריפריה האנושית.

נראה שבנקודה הגיל הזאת הגיע המשורר לפרשת דרכים שיש לו עמה שיג ושיח אישי רב עוצמה. ומחליט לשתף בתחושותיו את כולם. וכך רושם: "הִגַּעְתִּי אֶל הַגֶּשֶׁר שְׂחוֹק עַל הַשְׂפָתַיִם,/אַךְ לְמַרְאֵהוּ פֶּתַע פָּקוּ הַבִּרְכַּיִם;/הַגֶּשֶׁר צַר, וּמִתַּחְתָּיו תְּהוֹם רַבָּה,/וְלַעֲבֹר עָלָיו צֻוֵּיתִי/גְלוּי-עֵינַיִם" (ע' 7). ובכן, אל נקל ראש במהמורות שהיו בדרכו עד כה. לפיכך, אם שרד והגיע – פירושו של דבר שלפנינו אדם 'שההיגיון', מַקְל הליכתו. אילולא הבין לעומק את תחושת 'הפחד' (וירא עד כדי התאבנות מפניו), ספק אם היה חושב כיצד לעקוף אותו ולהתגבר עליו. ובאשר  'לגיל'? היש לכך תשובה לאי מי מאיתנו?! המשורר פותח צוהר לתחושותיו ומשתפנו בגלוי לב: "רוֹאֶה הֹוֶה הוֹפֵךְ עָבַר,/צוֹפֶה הַחוֹל הַמִּתְהַפֵּךְ,/אֵינִי פָנוּי לְשׁוּם דָּבָר,//כִּי אִם לַחוֹל הַמִּשְׁתַּפֵּךְ" (ע' 11). הוא הופך אובססיבי לדבר אחד. תוקף את האויב מכל הזוויות ושוקל בדעתו למצוא פתרון. לפיכך, מונה הוא את הקשיים הנערמים לפניו: "הֲטָלַת מַיִם בִּבְלִי עִכוּבִים/כְּנִיסָה לְאוֹטוֹבּוּּס בְּלִי מְעִידָה/הַהִסְתַּפְּקוּת בְּקַב שֶׁל חֲרוּבִים,/וְהִתְגַּבְּרוּת עַל כֹּח הַכְּבִידָה" (ע' 20).

רישום תמונת המצב מעמידה דברים על דיוקם.  התיאורים וההסברים שנלווים לכל אלה בהמשך השיר מכבידים על עיקולן: … כָּל אֵלֶּה, רֵעַ אֹשֶׁר לֹא מִצְעָר./אֵם כְּכִיבוּשׁ הָאֶוֶרֶסְט הָרָם,/הֵם כְּמִשְׁגָּל רִאשּׁוֹן עַז וְנִסְעָר,/כִּבְאוֹלִימְפְיָדָה זְכוֹת בְּשִׂיא עוֹלָם"… נדרשת כאן נימה סטירית אשר המשורר משתמש בה במידה הנכונה הן במינון והן בצבעים נכונים לשם מיצוי מרבי של הסיטואציות הפוקדות את הגיל השלישי.

נראה כי 'רוח' המשורר איתנה, למרות מצבים על-רצוניים של 'הגוף'. ועל כן הוא מוצא פיסת מחשבה צלולה ובהירה עליה הוא נותן את הדעת ומקדיש את מלוא תשומת לבו:  ל'צלילות הדעת'. כך למעשה היוצר מפיק את התועלת המרבית מהטוב הזה שעוד נותר ברשותו בשלמותו. ואף אם גם בכך, מעת לעת יפקפק… נראה כי הוא נחוש בדעתו לצאת ולסנגר. אם לא יועיל… הלא גם לא יזיק: "הַזִּכָּרוֹן" – לֵיצָן מַדִּיחַ"…//…"מַה כִּי אָלִין? מָחָר מִזֶּה/יִהְיֶה יוֹתֵר גָּרוּעַ./בָּרוּךְ הַשֵּׁם וּבָרוּךְ שְׁמוֹ/כָּל-עוֹד לִי שְׁמִי יָדוּעַ" (ע' 17). ונביא משפט נוסף להדגשת האוטנטיות שבתחושותיו: "וְרַק הָרֹאשׁ פָתוּחַ לָעוֹלָם,/מִתְרוֹצְצִים עוֹד בּוֹ קִרְעֵי הָרוּחַ" (ע' 30).

ואם הזכרנו בתחילה את נושא "הפחד" – רצוי להתעכב עליו בחלק זה, אין אדם שיש בו תחושות – ואינו ירא. הנה המשורר שכאן, גם כי 'ההיגיון' הוא מורה הנבוכים שלו, הוא מכריז קבל עם: "אַנְשֵׁי לָשׁוֹן/חַתִּים מֵהָעוֹמֵד מֵאֲחוֹרֵי הַקִּיר./הַפַּחַד מְעַוֵּת שְׂפָתַיִם בְּלָצוֹן,/אֲנִי אַחַר הַפַּחַד, מְחַיֵּךְ בְּשִׁיר" (ע' 32). הנה תוצר זה, של הספר שלפנינו – עניינו ביראה מפני חצית 'הגשר' ו'הלא נודע'. וגם אם מחייך הוא 'אחר הפחד' (ככתוב לעיל) הנה הוא בא ומכריז בנימה נחרצת את מה שקורה לו בהווה: "גְדֵלִים הַפַעַר, וְהַמְּבוּכָה/בֵּין גּוּף קָמֵל לְנֶפֶשׁ בִּפְרִיחָה" (ע' 10), "לֹא עוֹד יָמִים רַבִים נוֹתְרוּ לָשׂוּחַ;/יוֹם יוֹם כֹּחָה הוֹלֵךְ וּמִתְגַּבֵּר,/עַד תְּאַמְּצֵנִי אֶל לִבָּהּ אֵין-זוּעַ,/כְּעַכָּבִישׁ טַרְפּוֹ הַמְפַרְפֵּר" (ע' 8), "וּבְזִכְרוֹנִי צָצִים שִׁבְרֵי פְּסוּקִים:/'כְּצֵל עוֹבֵר'// …'כְּטַל מַשְׁכִּים הוֹלֵךְ'" (ע' 25). ההשלמות המשתמעות מאמירותיו (שלעיל), אינן מהוות עדיין סוף פסוק, אלה מאפשרות 'לפסק זמן' שהוא מעניק לעצמו כדי להבין (בתת המודע) את 'ההווה', עם העשוי לקרות אותו.

לפיכך, הוא מחפש ומוצא את המיתולוגיה היוונית. ובכך, הוא עושה מדיטציה בהכנה נפשית- למסע, מעברו, אל העולם הבא. כשהמוטיב, הוא 'הגשר'. "בְּדִמְיוֹנִי כָּל גֶּשֶׁר וּמִפְתָּן הֵם/מַעֲבָר מֵהָאוּלַי אֶל הַוַּדַּאי" (ע' 53), "אֲנִי מַבִּיט אָחוֹרָה-/אֲרֻכָּה הַדֶּרֶךְ!/הָרִים  וְגֵאָיוֹת  – וְלֹא כָּשְׁלָה הַבֶּרֶךְ!"… //"הִגַּעְתִּי לַסִּירָה/כָּמֵהַּ לִמְנוּחָה/מוּכָן לַהַפְלָגָה/לִנְאוֹת הַשִּׁכְחָה" (ע' 45). וברור שמשהחל במסע זה, היעד הוא "נהר השיכחה" המצפה להתנתקות מעולם אחד, כדי שיתאחד עם העולם האחר. "עַל שְׂפַת הַלֶּתֶה אֵין חָדָשׁ/לַצַּדִיקִים וְלָרָעִים./חוֹרֵק שִׁנַּיִם קֶרֶבֶּר שָׁם,/מַטִּיל אֵימָה עַל הַבָּאִים"…//"הַתּוֹר גָּדוֹל וְאֵין סַפְסָל,/וְקֹר נוֹשֵׁב מֵאֹפֶל-עַד" (ע' 46). ו"הלֹא ודַאי" מקבל תפנית, משהגיע למנוחה ונחלה: "בְּשַׁעַר הַדְּמָמָה אֲנִי רָגוּעַ,/נָדַמּוּ כְּבָר הַ"לָּמָּה" הַ"מַּדּוּעַ"./בְּרּאֹשׁ נָטוּי לִפְנֵי הַלֹּא-יָדוּעַ,/יָדַעְתִּי אֶת עֶרְכִּי: עָלֶה בָּרוּחַ" (ע' 62).

אך, בל נשכח שמהדיאלוג "הרוחני", – (במדיטציה שהזכרתי), שבין העבר לעתיד – פרח ונעלם בינתיים ההווה שהוא "החומר". וכאן אנו שבים לדיאלוג המתמשך שבזוגיות המאוחרת, 'הגלוי' הוא אולי 'הנסתר'. או אולי 'הנסתר', הוא 'הגלוי'. "מֵתְנַכְּרִים הוֹלְכִים אֵין אֹמֶר"…//"הוּא וְהִיא לְבִד וְיַחַד/עַד יִצְנַח אִישׁ מֵהַשְׁנַיִם" (ע' 76). אבל 'הרוח' חשובה אף היא בסוגית 'הזוגיות המאוחרת'. ועליו יאמר המשורר: "צֵל יְחַבֵּק צֵל וְהָיוּ שְׁנֵיהֶם לְצֵל אֶחָד/בְּטֶרֶם יִתְמַזְּגוּ בַּאֲפֵלַת הַנֵּצַח" (ע' 66). מכל מקום, כשמגיעים בהמשך לנושא שנוי במחלוקת ששמו: 'אהבה', השגת המשורר היא: "הָאַהֲבָה הִיא דְהִירַת אָמוֹק"…//…"אֵינָהּ יוֹדַעַת חֹק,/הִיא הֲלִיכָה עַל חֶבֶל" (ע' 78), "כִּנְקֹף יוֹבֵל הִנֵּה נִפְגַּשְׁנוּ שׁוּב,/סָבָא וְסַבְתָּא מוּתַשִׁים, חֵרְשִׁים./עָצַמְנוּ עַיִן לְהִזָּכֵר בַּדְּיֹּקֶן הַמִּסְתַּתֵּר בְּתוֹךְ קִמְטֵי הַזֹּקֶן" (ע' 69), "שׂוֹחַחְנוּ כְּבָר וְרַבְנוּ עַל בָּנִים וָנַחַת,/עַל חֵקֶר הָאָדָם, עַל מְרוֹמִים וָשַׁחַת;/עַל רַבִּין וְשָׁמִיר, עֵצִים וַאֲבָנִים./מָה עוֹד? שְׁבִי לְצִדִי וְנַחֲרִישׁ בְּיַחַד" (ע' 79).

עולם הרוח, למעשה הוא עולם ההווה האמיתי לגבי המשורר. הוא שואב כוחות מהשירה למרות שחש הרבה מרירות מהאי לויאליות של קבוצות אנשי רוח מתבדלות. ולמרות זאת, הוא אוהב לחיות באשליית הרוחניות. ציפיותיו 'מהחומר' (מהחברה בכלל זה), הגיעו לסיפוקן. והוא כותב מפורשות: "גְּדוֹלוֹת מֵאֵלֶּה לֹא חָלַמְתִּי" (ע' 41). עניינו של המשורר מתמקד דווקא בנושאים בלתי מוגמרים שברוח כמו השקעתו בתחום השירה – בלא שיקבל מלוא ההכרה למפעל חייו, נושא זה כצורי בעיניו. "מֵאָז גִּיל עֶשֶׂר, מִלִפְנֵי שָׁנִים שִׁבְעִים/מֵאָז שָׁלַחְתִּי שִׁיר רִאשׁוֹן לַמַּעֲרֶכֶת,/כְּבוֹא שְׁעַת צִלְצוּל נוֹשֵׂא הַמִּכְתָּבִים,/הַצִּפִּיָה לַמַּעֲנֶה עוֹדָהּ נִמְשֶׁכֶת" (ע' 115). יש בו זיק של חלום שאולי יהפך למציאות: "אֶפְשָׁר כִּנְקֹף עָשׂוֹר, אוּלַי פַּחוֹת מִזֶּה,/יִקְרֶה דָבָר כָּזֶה בְּיוֹם מֵהַבָּאוֹת:/*'פַּעֲמוֹנִי סָדוּק' מֵצִיץ מִפַּח הַזֶּבֶל,/דָּבָר עַל בְּעָלָיו אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ עוֹד"…//…"יָכוֹל שֶׁהַמּוֹצֵא יִקְרָא בוֹ שִׁיר אוֹ שְׁנַיִם,/וּכְהגִּיעוֹ הַַבַּיְתָה שׁוּב יִפְתַּח דַּפָּיו,/יִקְרָא בְּקוֹל, יִקְרָא בְּלַחַשׁ, בָּעֵינַיִם,/וְאַף יַגִּיר דִּמְעָה חַמָּה מֵעַפְעַפָּיו" (ע' 113). והחיים הממשיים לגביו הם אלה. ולהמחשת הנאמר, ניתן לצפות בהמשך לדבריו הבאים מהלב: "אֵי-מִי דִקְלֵם מִשִּׁירַי שִׁיר,/וְלֹא יָדַע מִי הַשּׁוֹמֵעַ./הָיִיתִי כְּצַבָּר נָדִיר,/שֶׁאַחַת לְעָשׂוֹר פּוֹרֵחַ" (ע' 117).

וככל שחשבנו כי השגנו מהכד ורווינו, כך ניווכח כי עוד ארוכה הדרך ועודנו צמאים מבתחילה להמשיך ולספוג שורותיו של המשורר שכאן.