"יהודי מפשמישל | קדיש – שתי נובלות" | יצחק מלר 
הוצאת כרמל, 2022, 231 עמ'.

סיפור של רופא שעליו לרפא גם את הבלתי אפשרי

"החיים הם מחלה סופנית ולא צריך לריב אתם
                                                          אלא לחיות אתם"
(עמיה ליבליך, 'קפה מוות' [2019] – מצוטט בסוף הטקסט של יצחק מלר)

1. ספרות או הגות או אוטוביוגרפיה או שילובם

כותרת המשנה בספר היא "שתי נובלות". את הדיון בספר זה, על שני מרכיביו, אני פותח בשאלה: עד כמה כל אחד משני מרכיביו הוא נובלה?

ספרות נקראת, מתוארת – "מִבְדֶּה", יצירה. יצירה משמעותה שאינה תיאור עובדתי של אירועים שהתרחשו או מתרחשים במציאות במלואם, אלא היא הבעה אנושית של רגש, דמיון ורעיון. עם כל האפשרות של היותה תיאור מציאות, עדיין ביסודה היצירה נובעת מדמיון, מרגש והיגיון שנובעים ביסודם מאישיותו של היוצר, ואינם תיאור עובדתי של המציאות שלו. היצירה פונה אל אישיותו של הקורא האפשרי בהיותה עולם דמיוני, רגשי וגם הגיוני, הפונה אל דמיונו ואל רגשותיו של "כל אדם" שיכול ושעשוי לקרוא בו.

מקובל לראות את המִבְדֶּה של יצירה ספרותית, באשר היא, מורכב ממספר יסודות: זווית ראייה ממנה מסופרת היצירה, "דמות מספר", בעלת מידה כזו או אחרת של אפיון; דמויות, שהן הפועלות ביצירה, בין אם כגיבורים, כין אם כבני אנוש סתמיים, בין אם כאנטי-גיבורים. המספר עצמו יכול להיות אחת הדמויות; עלילה, שהיא סדר התרחשות של אירועים מיוחדים ליצירה; מבנה, שהוא משמעות וסדר בסיפור, שאינם בהכרח זהים לסדר התפתחות העלילה. המבנה יכול להיות קשרים שונים, לאו דווקא רציפים, ביו חלקי עלילה שונים; סגנון, שהוא הלשון המיוחדת בה מובעת היצירה, בין אם על-ידי המספר, בין אם על-ידי הדמויות הדוברות.

מרכיבים אלה מופיעים בכל יצירה, בין אם זו יצירת פרוזה, קצרה או ארוכה, בין אם יצירת שירה, וכדומה. עצם היותם מרכיבים של כל יצירה, אין זאת אומרת שהם מופיעים באותו היקף ביצירות שונות. עצם ההבדל בין ז'אנרים שונים (סוגות שונות), עצם החופש של יוצר ללכת בדרך שלו, מתבטאים גם במידת ההדגש שמושם ביצירה על מרכיביה השונים – שימת דגש על העלילה או על הדמויות או על המבנה (וכן הלאה) על חשבון המרכיבים האחרים.

ברור שכל שנכתב עד כאן ידוע ומוכר, ואין טעם לפתוח דיון ביצירה בחזרה על הידוע והמוסכם. אני פותח כך את הדיון הנוכחי, כדי לומר כי כתיבתו של יצחק מלר מתעלמת במודע ובמכוון ממרבית מרכיבי המִבְדֶּה. שני המבנים המובאים כאן בזה אחר זה (בסדר כרונולוגי, אוטוביוגרפי שלו) – מבנים הקרויים כאן "נובלות" – הם תיאורים אוטוביוגרפיים, עובדתיים, של חיי הכותב. שני תיאורים, שאחד הוא המשכו והשלמתו של השני. מי שמכיר, פחות או יותר, את הביוגרפיה של פרופ' יצחק מלר, מזהה אותה מראשית המבנה הראשון המובא כאן ועד אחרית המבנה השני. יתירה מזה – השני נראה כהמשך באוטוביוגרפיה של המחבר. יתירה מזו, לא רק שהדובר אינו מתכחש לעובדה אוטוביוגרפית זו, אלא היא מודגשת שוב ושוב על ידי שני הדוברים בשני המבנים המובאים כאן בספר, שהם, בעצם, דובר אוטוביוגרפי אחד, שמדגיש את הרצף.

עם היותם שניהם אוטוביוגרפיים, ועם היותם משלימים זה את זה, יש הבדל כפול ביניהם. ראשית, זהו הבדל בזמן – הראשון מתאר ילדות של הדובר ביחסו לסבו, ההולך לעולמו זמן לא רב אחרי בר-המצווה של הדובר. השני מתאר את בגרותו של יצחק מלר, הקרובה הרבה יותר להווה שלו. שנית, הרצף הראשון מתאר את דמות הסב, ואת היחס בין הדובר האוטוביוגרפי בילדותו לבין סבו. מתוארת ראשית משפחתו של הדובר בעיניו, מילדות ועד לבר-המצווה. אישיותו של הדובר בולטת פחות מאשר אישיותו של הסב, והשפעתו על עיצוב אישיות הדובר. לעומת זאת, המבנה השני, זה המכונה נובלה שנייה, עוסק בדמות האם, ובעיקר בזקנותה, על רקע התבגרותו והזדקנותו של המספר. כאן מתוארת הרבה יותר אישיותו של הדובר, מתוארת תפישת העולם שלו, מתוארות יכולותיו ואי-יכולותיו, שביאורן מסתיים המבנה כולו.

בסך הכול אפשר לראות בשני המבנים הַמִּתְכַּנִּים נובלות מבנה אוטוביוגרפי אחד, שבו מנסה יצחק מלר לסכם את חייו, ממורשת ועד מודעות, מאירועים ש"קורים", לאירועים אותם הוא צריך להעריך, ועליהם הוא מתבקש להגיב  וגם צריך להגיב. בסך הכול – זו, בעצם, תורת מוסר שהוא בונה: מה ניתן לעשות ומה לא ניתן; מה ביכולתו לעשות ומה מעבר ליכולתו, בין אם זו מוגבלות אישית, בין אם זו מוגבלות אנושית שאי-אפשר לחרוג ממנה.

2. הציונות הנולדת והסב המזקין

המבנה האוטוביוגרפי הראשון, מתאר, כאמור, את הילד הדובר, יצחק מלר, ממש כך בשמו, ביפו, שם מתנחלת המשפחה בילדותו, בשטח הגדול, ברחוב יפת, לשם הגיע הסבא לאחר מלחמת העולם השנייה. הסבא הוא גליצאי מפְּשֶׁמִישְׁל, אנאלפבית, סנדלר מוכשר, קלפן, איש רעים להתרועע בחוגו הצר, ומעשן כרוני של הטבק הפשוט ביותר. עם התפתחות מלחמת העולם השנייה, הוא בורח מפולין מזרחה, ובמהלך המלחמה, הוא מרחיק ככול שהוא יכול, ומגיע אל קזחסטן. שם, בחברה המוסלמית הפרימיטיבית, הוא נמצא עד תום המלחמה.

בבריחתו מזרחה, הסבא מצליח לקחת אתו את בנו הבכור, כבן ארבע-עשרה אז, ומשאיר מאחוריו שני ילדים צעירים יותר עם האם, עם כלל משפחתו. מאחור נשארים קרוביו, חבריו, כל שהכיר. אלה נספים כולם במהלך המלחמה. לאחר המלחמה, הוא אינו חוזר עוד אל גליציה, אל ילדותו, אל העולם שעזב ונחרב. זאת, מתוך וודאות כי העולם ממנו הוא בא הושמד פשוטו כמשמעו, למרות שאינו מנסה עוד לבדוק האם, אכן, לא שרד איש ממשפחתו, לא שרד איש מהיהדות שהיתה סביבו. כך, הוא נישא בשנית. נכדו, הבן של בנו הבכור, אותו הציל כשלקח עמו בבריחתו, הוא הילד יצחק מלר. בצל הסב, הנכד יצחק מלר מכיר את סבתו החורגת, שאינה ממלאת כמעט שום תפקיד. הסב ורק הסב הוא המרכיב הבלעדי בחלק הראשון, האוטוביוגרפיה המתקראת נובלה.

מסיפורי הסב לומד יצחק מלר הילד, כי זה ברח והצליח להגיע לארץ, כפעולה ציונית חד משמעית. הציונות היא נושא המוצג שוב ושוב בחלק הראשון, לא כאידיאולוגיה אלא כבחירה בחיים. הסב, שהוא, כאמור, אנאלפבית, שאינו יודע קרוא וכתוב, הוא אדם שאינו מאמין באלוהים, ואינו עוסק בתפישת-עולם, בכל תפישת-עולם שהיא. וכך, הסב אינו עוסק ביהדות כרעיון, והציונות שלו היא פעולה של בחירה בחיים. מתוך חכמת-חיים הוא חי את הציונות כדרך היחידה בה יכול יהודי להתקיים. היהדות שלו אינה בחירה אלא "גורל", במשמע של תבנית שלתוכה הוא נולד. אין ביכולתו לבטל אותה. אין ביכולתו למחוק מתוך בחירה את זהותו, אם הוא רוצה לחיות, עליו לממש אותה. וזו ציונות.

ציונות בסיסית זו היא האידיאה המרכזית בחלק הראשון של הספר. הסב מקיים אותה לא מתוך אמונה דתית, שכן הוא אדם כופר, חילוני מובהק, שעם זאת מכיר באופן בלתי ברור במורשת ב"גורל", שהיא זהות המוטלת ואיננה נבחרת. לכן, לקראת סופו של החלק הראשון, הוא מבקש שבר-המצווה של הנכד תתקיים במלוא המשמעות הדתית שלה – לא כאמונה, ואפילו לא כפולחן, אלא כמודעות לזהות שאי-אפשר להשתחרר ממנה, ולכן רצוי לקבל אותה, להיות שלם בה ככל האפשר. אם הקורא רוצה דוגמא יפה שחיי אנוש מבוססים על דחפים לא מובנים ועל הכרעות ספונטניות, יקרא אותה בדמותו של הסב, ובעקיפין – בדמות הנכד, שקשר לסב בדרך ששום הסבר הגיוני לא יסבירה.

התיאור כולו הוא, כנראה, תיאור פרטים מדויקים בביוגרפיה של ילדות הכותב. בעצם, ה"מִבְדֶּה" היחיד הוא העובדה שהמספר בגוף ראשון מהרהר, מוסיף, מתאר וחוזר לתיאור כרצונו. אין כאן כרוניקה אחת רצופה מהתחלה ועד סוף, אלא קפיצות תיאור שמרשה המספר לעצמו לקפוץ מתוך אישיותו הבוגרת שמהרהרת במה שעבר. בקפיצות אלה אין עלילה, וגם אין התפתחות. אלה סיפורי הסב, כפי שזוכר אותם הנכד, חוזרים ונשנים. שני דפוסי חזרה יש כאן – הסב חוזר ומספר, כפי שהנכד מעיד עליו, והנכד חוזר ונזכר, כפי שהוא מעיד על עצמו. הסב, שהולך ומזדקן,  אינו משתנה. כך, למשל מעיד עליו הנכד כי הוא נושא את לשונו העילגת מאז, והוא אינו משנה את לשונו, משהוא מגיע לארץ. השפה העילגת שלו – עירוב של עברית, יידיש ופולנית – נשארת גם כשהוא חי ביפו, בתוך סביבה של תושבים ערבים ובתוך סביבה של עולים חדשים.

בסך הכול, החלק הראשון מתאר את בסיס זהותו של יצחק מלר. הוא מובא בינקותו למדינת ישראל שזה עתה קמה, והסב הוא הבסיס המוצק, עליו מתפתחת אישיותו של הנכד בזהות היהודית המתחדשת. ה"אני" העילג שלו הוא "אני" מינימלי, יודע חיים. החיים הם השתייכות. לאחר שעזב את מרבית משפחתו לגורלה, הוא חוזר לארץ-ישראל להיות בה כבסיס לכול – הוא לא היה שייך למשפחה, אבל הוא שייך לזהות הלאומית. הסב העילג בדבריו, וכנראה, גם במחשבותיו, מוגבל גם במעשיו, אבל זו מוגבלות חזקה. הוא חזק בה ודבק בה. הוא קרע שלם. לנכד הוא מהווה "אני מאמין" – עילג, אבל חזק ותאב חיים.

3. מה אפשר לרפא ומה אי אפשר – "עוד ניצחון אחד כזה ואבדתי"

הסב הוא היסוד האחד לקיומו של יצחק מלר. האם היא היסוד השני. אביו של מלר נשחק בתווך. אביו של מלר מתואר כדמות צדדית לצד אביו שלו, לצד הסב, הקורע אותו מהיהדות הגליצאית, שנדונה למוות נורא בשואה, ונושא אותו עמו מהמוות אל החיים. אביו של מלר מסיים כדמות צדדית לצד אשתו, אימו של מלר, הנקרעת בין רצון החיים שלה לבין רצון המוות.

בחלק הראשון מתאר מלר את משמעות הבית הגליצאי של הסב הסנדלר עבורו. בחלק השני של המבנה, הוא מתאר את בית אימו ואביו, את הבית המפא"יניקי, שסופו להיות ממוקם ברמת אביב הישנה. זהו בית "מעבר לירקון", באותה רמת אביב, שתהפוך עם השנים, משכונת שיכונים נידחת של העיר תל אביב אחרי מלחמת השחרור, להיות הצפון הטוב של תל אביב. זהו, קודם כל, תיאור של הזדקנות. הפרק הארוך והמלא בחיי אדם, שבחייו של יצחק מלר זהו הפרק של ההתבגרות, של החיים לצד האח הקטן ממנו בשנים רבות, של היציאה מהבית, של לימוד הרפואה, של נישואים, בניית המשפחה, ושל ההפיכה להיות רופא מוכר מאוד ומצליח מאוד, גם במובן המקצועי וגם במובן המנהלי – כל הפרק הזה כמעט ואינו מתואר, אלא במידה והוא מתייחס לשנים האחרונות בחיי האם, שהן עיקר החלק השני במבנה.

זוהי אם חזקה מאוד. היא חזקה הרבה קודם להתמוטטות האב, שנמשכת כשמונה שנים ארוכות. על אחת כמה וכמה היא חזקה כשהיא מנהלת את הטיפול האינסופי באב שהוא מת-חי. בשנים אלה של ההתמוטטות, אביו הוא חי אורגני ללא מוח, ולכן – על-פי תפישת יצחק מלר – גם ללא נפש. גופו של אביו הוא גוף חי ללא משמעות, חי התלוי לחלוטין במטפלים בו מסביבותיו. ובסביבותיו של האב המת-החי נמצא כל הזמן בובי, המטפל הפיליפיני, וגם הבן הרופא ואחיו הצעיר שנקראים לעזור. הבן הרופא נקרא לעזור לאב והוא נקרא לעזור לאם.

עד כמה שהיה בעבר "אני" של אב, אישיות, הרי בהווה, בו בוחר מלר לתארו, אביו הוא גוף ללא רוח, מוח ללא קפלים. מלר הנקרא לעזור כבן, וכאחד מבכירי הרופאים בדורו, מבין שעם כל התפתחות הרפואה, את הנפש היא אינה יכולה לקיים אלא רק את הגוף ללא הרוח. יצחק מלר, כבן שהוא גם מבכירי הרופאים בישראל, יכול לעזור להחזיק את הגופה של האב נושמת ומעכלת, אבל אינו יכול לעשות אותה חושבת ומרגישה. הרפואה מצליחה, אבל כמו שאומר במקום אחר יצחק מלר על עצמו כרופא, זו הצלחה, זה ניצחון אבל זהו כניצחון פירוס האומר "עוד ניצחון אחד כזה ואבדתי". שוב, הוא חסר אונים.

לאם, נקרא יצחק מלר לעזור יותר משהוא נקרא לעזור לאב ובצורה שונה. אימו קוראת לו לבוא ולעזור לה למות. לאם, הוא נקרא לעזור להפסיק את הקרקס המגוחך שהוא החיים. האם היא בעלת נפש. זו עצם הצגתה בחלק השני של הספר – אימו היא בעלת נפש שאינה יכולה להתמודד עם עצמה.

בשיאו של שבר האם, שהוא נושא מרכזי במבנה השני של הספר, היא מבקשת שוב ושוב מן הבן הרופא שיעזור לה למות. בעיני האם, כל חייה שבר אחד גדול, ובעיני הבן עצם קיומה, כפי שהיא קיימת, הוא הוכחה לאין האונים שלו עצמו – אין אונים כבן, ואין אונים כרופא. הנה דוגמא אחת מתוך רבות לדבריה החוזרים ונשנים אל הבן: "לא יעשו לך שום דבר ותפסיק לדקלם לי את החיבורים שלך על משפט וחוק ואיקה ושבועה ובאבקעס. נמאס לי, נמאס לי, תן לי ללכת, אתה הלא רואה שאני לא יכולה לעשות את זה לבד [—] יום יום אני שומעת מסביב על זה שמת וההוא שמת ועוד אחד ורק אותי הוא שכח החבר שלך, מלאך המוות. מה יש לו נגדי? מה עשיתי לו? מה פשעי ומה חטאי…

[—]

הוא מצא עצמו מתעורר בלילות מכוח הפעילות של גלי מוח שסורקים ומחפשים ומנסים להמציא פטנטים כיצד להקל עליה… הרי יש צדק בטרוניות שלה…הוא ידע להתמודד עם מצבי חירום של חיים ומוות ונחל הצלחות וניצחונות ברוב הקרבות שניהל מול אלוהים והשטן, הוא הרי היה אלוף בקרבות התשה כנגד סרטנים עד שהוכרעו… אז איך זה שהוא לא מסוגל לעזור לה, לאישה האומללה, לאימו הורתו?" (עמ' 195).

זהו שיאו של החיבור השני שבספר, וגם שיאו של החיבור כולו – ההתמודדות הבלתי אפשרית, אבל הבלתי נמנעת והמחויבת, עם המוות. זו התמודדות בכל המובנים שחווה מלר בחייו – מתולדות המשפחה, דרך תולדות היהדות, דרך תולדות אנוש ועד תולדות אישיות. שהרי כל החוויה, אומר יצחק מלר, אינה אלא הביטוי האישי לכל מה שהאישי חווה. האדם עצמו, מלר עצמו בחיבור אוטוביוגרפי זה, הוא עצמו לגבי עצמו הבסיס לכל וקנה המידה לכול.

לא במקרה אני קורא לטקסט זה – חיבור. אלה שני חיבורים, המשלימים זה את זה לאוטוביוגרפיה אחת. כשני פרקי אוטוביוגרפיה זהו חיבור של הגות אחת. הגות שבורה שלמה, כעצם החיים. מדבריו של יצחק מלר נשקפים סיפורי חיים הכרוכים בחייו וחוויות נפשיות שונות. הוא מעדיף להדגיש בהם את היסוד המעשי, המוסרי וההגותי. הוא הופך אותם לחיבור המציג את תורת החיים שלו, כבן למורשת יהודית, כצאצא של מולידיו וכרופא. הוא מעדיף את צד הרופא, שכן בו הוא יכול להתמודד עם החלוף, אף שהוא מודה במוגבלות הרפואה. אופייה של הרפואה הוא אופי טכני. אופי, שעם כל התפתחותו האדירה, הוא עדיין טכני מכדי לעצור את המוות, וטכני מכדי לרדת למשמעות החיים, שיכולים להתארך אבל לא להגיע לפתרון של עצמם.

מי שעובר את המבנה כולו, על שני חלקיו, לומד מורשת חיים של ילד וזקן, של יהודי ואדם, של רופא שעליו לרפא גם את הבלתי אפשרי.