"נשיקת התפוז" | רוית אליעז
סלונט – בית הוצאה לאור, עורכת: לילי פרי, 2021, 82 עמ'.

רוית אליעז, ששימשה בעבר כעורכת דין וחשבונאית, לקחה מהתחומים האנליטיים שחוותה בשנותיה כעובדת במקצועות אלה את חדוּת הזווית, הדיוק, החיסכון במילים, והביאה אותם אל השירה. רוצה לומר, השיר אצלה הוא בבחינת ייקוב הדין את ההר. אין ניסוחים פתלתוּלים, לא תטעה בה. יש לה באמתחת שירים פמיניניים-פמיניסטיים נדירים ביופיים הכוללים גם לא מעט מחאה חכמה וגם שירים קיומיים גרידא שיש בהם מהסימטריוּת הגיאומטרית, אך הם תמיד מקוריים מאוד מבחינת המבע, ואף שירים על מערכת היחסים בינה לבין בִּתהּ נהר אליעז. זה לא רק דיאלוג פורה בין אם לבת שהוא תמיד מבורך, זה גם דיאלוג מרתק בין מוזיקה למילה, כי נהר היא אחת הצ'לניות הצעירות המבטיחות ביותר שלנו.

הנה לפניכם שיר דגל מִשלה מתוך ספר הביכורים:

נְשִׁיקַת הַתַּפּוּז

אֵיךְ מַסְכִּין הַתַּפּוּז לַעֲזֹב וְלִצְנֹחַ
שֶׁהֲרֵי בַּת אָדָם כָּמוֹנִי הָיְתָה מוֹצֵאת
סַכִּין חַדָּה לַחְתֹּךְ לִרְבָעִים
כַּמָּה אֲחָדִים מִן הַנּוֹפְלִים,
לְלַקֵּק סָבִיב סָבִיב,
לִנְשֹׁךְ, לְנַשֵּׁק
לֶאֱסֹף לְעַצְמִי אֶת הַמִּיץ הָאָדֹם,
הַנִּתָּז בְּכוֹחַ הַשִּׁנַּיִם
לְפִי כִּוּוּן הַתְּשׁוּקָה, אֲזַי אֵיךְ אֶפְשָׁר,
לַחְשֹׁב עַל אַלִּימוּת, אֲנִי אוֹמֶרֶת
וְקוֹבַעַת, אֵין. אֵין כָּאן אַלִּימוּת,
יֵשׁ חִתּוּכִים חַדִּים, זֶה יֵשׁ,
וְיֵשׁ נְשִׁיכוֹת אוֹ שֶׁמָּא נְשִׁיקוֹת מְתוּקוֹת,
אֲבָל אֵין. אֵין כָּאן לֵב, רַק דְּבַר מָה מֵכָנִי,
חִתּוּךְ לִרְבָעִים, נְשִׁיכוֹת אוֹ נְשִׁיקוֹת בְּמִיץ אָדֹם.

כדאי לשים לב לוויטאליוּת, להתפרצות החיים העולה מהשיר, שהיא הכרחית ויש לה מחיר, אבל אין בה בשום אופן אקט של אלימות או פגיעה בזולת. להפך, מדובר בתשוקה מַתּירת איברים, משוחררת ומשחררת, המזכירה, ואני נתלֶה פּה בתִרזה מסועפת, את שירהּ הקלאסי של דליה רביקוביץ "אהבה – תפוח זהב": "…תַּפּוּחַ זָהָב / אָהַב אֶת אוֹכְלֵהוּ, / אָהַב אֶת מַכֵּהוּ / בְּכָל אֲבָרָיו. / תַּפּוּחַ זָהָב / אָהַב אֶת אוֹכְלֵהוּ, / הָלַךְ אֶל מַכֵּהוּ / בָּרוֹת לְשִׁנָּיו / תַּפּוּחַ זָהָב / נִבְלַע בְּאוֹכְלֵהוּ, / בָּא בְּעוֹרֵהוּ, / אַף בִּבְשָׂרָיו".

ארבעה שערי שיר יש לספר הביכורים הבָּשֵׁל הזה: "ההיא", "הר הקללה והר הברכה", "האור הבוער" ו"פחות לבד", ומלבד המשוררת המפתיעה עמלו כאן במלאכת הניפוי, סירוק הטקסט והגשתו לקורא, והדבר ניכּר, העורכת והסופרת לילי פרי, המעצבת המרשימה יאנה סגל והאמנית שרון וובר-צביק שתרמה איורים יפהפיים, המתכתבים עם השירים במכתם ידה האמנותי על העטיפה ובכל שער. רוצה לומר, לא רק שמאזן השירים הטובים כאן ראוי לציון, אלא גם הצד החזותי, דהיינו הקנקן נאה ממש כתוכנו.

את הסימטריוּת הדיאלקטית של אליעז קל להדגים מיידית, כי כבר בתחילת הספר אתה נתקל בשיר קצרצר מצוין הקרוי:

רֶגַע לִפְנֵי הַהַתְחָלָה

בֵּין הָעוֹלָם וּבֵינִי
רְוָחִים לְאֵינְסְפוֹר
וּבְכָל רֶוַח
עוֹלָם שָׁלֵם
רְסִיס מַרְאָה שֶׁל עַצְמִי.
וּבְעַצְמִי,
גְּדֵרוֹת לְאֵינְסְפוֹר
וּבְכָל גָּדֵר,
גֶּשֶׁר קָטָן
בֵּין הָעוֹלָם וּבֵינִי.

הבה נעקוב לרגע אחר השורות והפסיחות והאינטראקציה בין העולם ובין האני: בתחילה יש עולם רווחים ואני, ובין הרווחים כמו שבין שתי נקודות תמיד אפשר לשים עוד נקודה, מצוי עוד עולם ברווח וכן אני המכוּנה עצמי. ומה יש בתוך העצמי החי בעולם שבתוך הרווח שבין העולם ואני כמו בבושקה או מטריושקה, אם תרצו, יש גדרות, דהיינו עכבות, מעצורים, בלימות, אך גם סובלימציות, וכל גדר נושאת שֶׁגֶר קטן אל העולם הגדול ואל האני הגדול הסופי. כל כך יפה ובמילים ספורות העונות לצו של יהודה עמיחי האומר כי על המשורר להשתמש בחלק קטן מן המילים שבמילון כדי להגיע לאותנטיוּת, מינימליזם, מצליחה אליעז לא לבלבל אותנו הקוראים, אלא להראות לנו את היחסים המורכבים שבין העולם ובין האני בלוויית הסיום האופטימי-משהו של הגשרונים המקסימים.

בשירים נוספים כמו "היא" נדמה לך ממש כאילו השיר נבנה מחשבתית כתרשים זרימה מן הַהיא שאני להַהיא האחרת הנראית כלפי חוץ ושוב הסימטריוּת הארכיטקטונית שבין האני לעצמי לוקחת חלק. בשירים אחרים כמו "שיהיה שָׁם", העוסק למשל באביה של הכותבת, קיים טון בָּלָדִי מובהק, אבל אין מן הבנאליזציה של הסיפור. השורות מפתיעות. בשיר אחר "שְׂעַר ראשה" מצליחה אליעז להעביר את האהבה לאמה שלה והגעגוע דרך הסינקדוכה (חלק המעיד על השלם, במקרה הזה השֵׂער) יפה. משהו בשיריה בכלל ובפרט בשיר הזה על שְׂעַר האם, מזכיר את סיפוריה הריאליסטיים הקריסטליים של סביון ליברכט בקבצים "תפוחים מן המדבר" (ספרית פועלים, 1986) "סוסים על כביש גהה" (ספרית פועלים, 1988) ו"סינית אני מדברת אליך" (כתר, 1992). כוונתי למעמד האישה בתוך המשפחה ושרשרת הדורות הנשית האינטימית.

שיר על אֵם ושיר על אב. ומה על הסבתא? כאן בא לידי ביטוי הפורטֶה בכישרון השירי של אליעז בשיר הנקרא:

זִכָּרוֹן מִמְּכוֹנַת הַתְּפִירָה

שֶׁתְּדַוֵּשׁ, סָבְתָא, שֶׁתְּדַוֵּשׁ,
שֶׁתְּסוֹבֵב אֶת גַּלְגַּל מְכוֹנַת הַתְּפִירָה
שֶׁלֹּא תַּרְפֶּה,
הָעֲבוֹדָה מְשַׁחְרֶרֶת,
אַתְּ שׁוֹמַעַת סָבְתָא?
זֶה מִתְקַדֵּם,
שֶׁתַּגְבִּיר אֶת הַקֶּצֶב,
שֶׁתְּדַוֵּשׁ, סָבְתָא, שֶׁתְּדַוֵּשׁ,
שֶׁלֹּא תֶּחְדַּל.

שֶׁתַּטְלִיא, סָבְתָא, שֶׁתַּטְלִיא,
אֶת הַפַּסִּים הַצְּהֻבִּים שֶׁבַּבֶּגֶד.
אִם תִּרְצֶה,
בִּסְמָלִים תְּעַטְּרֵהוּ
אַתְּ רוֹאָה סָבְתָא?
הַיִּחוּדִיּוּת מְאַתְגֶּרֶת
שֶׁתַּטְלִיא, סָבְתָא, שֶׁתַּטְלִיא,
שֶׁלֹּא תֶּחְדַּל.

שֶׁתַּשְׁחִיל, סָבְתָא, שֶׁתַּשְׁחִיל,
אֶת הַחוּט לְקוּף הַמַּחַט.
שֶׁתִּתְרַכֵּז,
עָלֶיהָ לִהְיוֹת מְאוֹד מְחֻדֶּדֶת.
אִם תִּדָּקֵר, כִּתְמֵי דָּם תְּפַזֵּר,
אַתְּ מְבִינָה סָבְתָא?
זֶה יְצַעֵר כָּךְ לַעֲצֹר
מְכוֹנָה שֶׁכְּבָר שָׁנִים שׂוֹרֶדֶת.
שֶׁתַּשְׁחִיל, סָבְתָא, שֶׁתַּשְׁחִיל,
הִיא תַּצְלִיחַ.

עוּרִי, סָבְתָא, עוּרִי.
מַתְּנָתֵךְ הַיּוֹם אֲנִי לוֹבֶשֶׁת.
כֹּה יָפָה הַשִּׂמְלָה
צַחָה וּלְבָנָה
וּפֶרַח צָהֹב תָּפוּר בַּמֶּרְכָּז
כְּפִי שֶׁהִבְטַחְתְּ
סָבְתָא.

השיר הזה מצטרף למסורת גדולה של שירי דור שני ושלישי לשואה, המתחילה עוד בשיריה החזקים של רבקה מרים בספר הביכורים שלה שכתבה כנערה בת 14 "כתונתי הצהובה" (עקד, 1966) ובספר השירה הייחודי של עודד פלד "מכתבים לברגן בלזן" (הקיבוץ המאוחד, 1978). במקרה הזה של אליעז, כמובן מדובר בדור שלישי, הרי כאן מוצגת הסבתא.

אבל יש כאן אמצעים אמנותיים כובשי לב מֵעֵבֶר לעניין הדורי-השוֹאתי בשיר הבָּלָדִי הזה, שמספר סיפור מבית לבית תוך חזרות והתפתחות, דבר המאפיין את שירי אליעז בקובץ הביכורים. יש כאן, קודם לכול, קצב התפירה של הסבתא שתופרת ותופרת כאילו חייה תלויים בָּזֶה, או תלויים לה מנֶגֶד. קצב השיר מחקה לא רק את מכונת התפירה שעובדת ועובדת, אלא, לדידי, גם את קצב הרכבות שנסעו ולקחו איתן בשואה את כל בני המשפחה שנספו.

ויש כאן עוד. מוטיב מודרני פמיניני-פמיניסטי של אגדה מודרנית, במקרה הזה "היפהפייה הנרדמת", שהופך בהדרגה לאנטי-אגדה, כי המציאות, האפורה או הנוראה, יכולה פעמים רבות להיות מרתקת מכל אגדת פֵיות. וקיימת כמובן הנחלת הדורות הנשית בשרשרת העשייה דרך מכונת התפירה באמצעות התוצר שלה: פרח צהוב על השמלה הלבנה, לא של חנה'לה ושמלת השבת, אלא של רוית, ובמרכזה במקום סמל המוות והנידוי כוכב צהוב, פרח צהוב ואופטימי.

נראה כי האשם וכובד הזיכרון שאפיינו משוררים בדור השני לשורדי השואה כבספר "כתונתי הצהובה" לרבקה מרים שנכתב מהבטן, מתחלפים בהדרגה בשכלתנות רגשית מתונה שיש בה מההנחלה לדורות הבאים וגם תקווה שלמה שיהיה טוב יותר, תוך שימה ללעג את שלט המוות הנורא שקיבל את פני הבאים למחנות המוות: "העבודה משחררת". העבודה, במקרה של סבתא, בוראת לָעולם דברים יפים כשמלה לבנה ובמרכזה פרח צהוב.

יש לה עוד שירי אישה יפים פמיניניים ופמיניסטיים המערבבים מוטיבים של אגדה מודרנית, דהיינו מעשה אגדה שעבר תהליכים של מודרניזציה ועד שירי אנטי-אגדה היא מגיעה, כמו "הֲרֵי" המתאר לדידי את רגע החתונה כרגע פחד ולא רגע מאושר בהכרח הנושא בחוּבּו תפילה לסוף טוב; או "מה שלא" המתאר מבית לבית אישה המביטה במראות שונות: חדר השינה, המקלחת, המראה הפנורמית ברכב, המרמז כמובן לאגדה "שלגִיה"; וכן על מערכות יחסים שבינו לבינה: "מכתב אחרון"; על ארוטיוּת נשית: "לֵק", על חירות האישה: "התפרצות", על תשוקה וחלום: "בטרם"; על ילדה התופסת את הוריה במעשה אהבים ומפרשת זאת על פי דמיונה: "גיבורת הלילה"; על גבריוּת חונקת: "המפתח".

אבל אולי כדאי לסיים דווקא בשיר נוף נפשי קיומי ואניגמטי שלה, שנקרא "שתבוא הנוצה", ובו דיאלוג עם עננים המבקש להקליל את ההוויה. הנה:

שֶׁתָּבוֹא הַנּוֹצָה

מָה לָכֶם עֲנָנִים עִם כֹּבֶד הָעֹל וְהַשְּׁתִיקָה
הֲלֹא לָחַשְׁתִּי בְּאָזְנֵינוּ כַּמָּה קְלִילָה הִיא הַנּוֹצָה
וְלָמָּה תִּנְצְרוּ דִּמְעוֹתֵיכֶם מִפָּנַי,
שֶׁקַּעֲרָתִי דַּלָּה וּשְׂפָתַי יְבֵשׁוֹת חֲרוּכוֹת
שֶׁמָּרָתִי שְׁחֹרָה וּלְבָבִי אֲטוּם מַתָּכוֹת
תְּנוּ לִי מְעַט מִן הַמְּעַט
טִפְטוּף שֶׁל טִפְטוּף.

מָה לָכֶם עֲנָנִים עִם הָעֹל הַזֶּה הַכָּבֵד
תָּבוֹא הַנּוֹצָה
וְתוֹרִיד מֵעֲלֵיכֶם אֶת הָרֶפֶשׁ הֶעָצוּר
וְאַתֶּם, תְּנוּ לִי חָרָךְ
בְּשַׁעֲרֵי הַשָּׁמַיִם.