"חלון אל הבהיר" | יצחק גוילי
עורך: יקיר בן-משה, ייעוץ ספרותי: יחזקאל נפשי, דברים על הספר: ראובן שבת, עיצוב ועימוד: יגאל ארקין, הוצאת עמדה, 2022, 98 עמ'.

אנו קרֵבים ליום הזיכרון וליום העצמאות. בשער הראשון בספר שיריו של יצחק גוִילי "חלון אל הבהיר", השער הדומיננטי, "לבנון, בארץ הרעה הזאת", יש לו שירי מחאה אנטי-מלחמתיים הבאים ממקום כֵּן ומנִסיונו האישי הפוסט-טראומתי. אלה שירים יחידאיים, ישירים וחדים כמו אגרוף בבטן, שאיש לא יוכל להישאר אדיש אליהם, על המצב הישראלי שלא השתנה הרבה מאז, מסורת החייל השב מן הקְרב וכותב על המלחמה ההיא, שירים של אחרי מלחמת ברירה, מלחמת לבנון הראשונה (1982), שבה הייתי נער מפגין בכיכר מטעם "שלום עכשיו" וגוילי היה שם חייל אבוד.

המסורת השירית הזאת היתה ותישאר ענֵפה, ובמקרה הזה: משיריו של רמי דיצני המנוח בספר הביכורים שלו "משירי מְדור נכות רוח", (הוצאת דומינו, 1984) כמעט בזמן אמת ועד לְגוילי עתה. הנה מה שקורה לבחור צעיר מאוד שנשאר לבד בארץ אויב זרה ומסוכסכת, כשכולם הלכו והשאירו אותו לבד לשמור על שבויים עוינים. איך הנפש נשרטת ונפצעת, איך הרצון לשרוד הופך אותנו לחיה מפוחדת. שימו לב לטון הבּלָדי ולקצב המצמרר המֵשׂיח דבר לְפי תומו.

תום הנעורים

בְּצָהֳרֵי אוֹתוֹ יוֹם בְּיוּלִי 82'
חֹדֶשׁ לְאַחַר תְּחִלַּת מִלְחֶמֶת לְבָנוֹן
כְּבָר יָדַעְתִּי טַעְמוֹ שֶׁל מָוֶת.
אַךְ שָׁם עַל הַגִּבְעָה
הַצּוֹפָה עַל הָעִיר בֵּירוּת,
אִבַּדְתִּי אֶת נְעוּרַי.
לְאַחַר שָׁעוֹת שֶׁל קְרָב בִּכְפָר אָרוּר
יָצְאוּ מִבִּנְיָן קָטָן שְׁלוֹשָׁה "מְלֻכְלָכִים",
וְהֵרִימוּ לְפֶתַע יָדַיִם אַחֲרֵי דַּקּוֹת אֲרֻכּוֹת
שֶׁבְּמַהֲלָכָן יָרוּ עָלֵינוּ בְּטֵרוּף.
הַפְּלֻגָּה הִתְרַחֲקָה וְהִשְׁאִירוּ אוֹתִי אִתָּם לְבַדִּי,
"עַד שֶׁיָּבוֹא קְצִין הַשְּׁבוּיִים תֶּכֶף לֶאֱסֹף".
קְצִין הַשְּׁבוּיִים הַהוּא לֹא הִגִּיעַ.
מָה קָרָה בַּשְּׁעָתַיִם הַבָּאוֹת
עֲדַיִן מֻקְדָּם לְסַפֵּר,
אֲבָל מִיָּד אַחֲרֵיהֶן נַסְתִּי עַל נַפְשִׁי
בַּחֲזָרָה אֶל הַפְּלֻגָּה,
שֶׁלָּחֲמָה כַּמָּה מֵאוֹת מֶטְרִים מִשָּׁם.
עָבְרוּ עוֹד כַּמָּה שָׁעוֹת עַד שֶׁנָּמוֹג הַקְּרָב
וְהַמְּפַקֵּד וַאֲנִי נָסַעְנוּ בַּגִ'יפּ לֶאֱסֹף,
וְהֵם שָׁכְבוּ שָׁם מֵתִים,
עֲדַת כְּלָבִים נוֹגֶסֶת בָּהֶם בְּכָל פֶּה.
בַּיָּמִים הַהֵם הָיִיתִי אָבוּד
כְּפִי שֶׁלֹּא הָיִיתִי מֵעוֹלָם.

אבל גוילי לא נותר כמשורר במלחמה ההיא אף על פי שזו תלווה אותו לכל ימי חייו. לגוילי יש יכולת נדירה להביט במצבים קטנים בחיים ולראות אותם ולשורר עליהם תוך הגעה לתובנה ולמסקנה באשר לחיים, מבלי שזו תהיה דידקטית ומעיקה. הנה למשל שיר הדיוקן הקטן הבא "דודה ויולה", המראֶה לנו איך קורה לנו שאנחנו נתקעים בחיים מכל מיני סיבות, למשל עלבּון צורב:

דודה ויולה

דּוֹדָה וִיּוֹלָה נוֹשֵׂאת עֶלְבּוֹן יָשָׁן,
כְּשֶׁבָּאָה לַשּׁוּק לִקְנוֹת,
בְּהַקָּפָה, בְּמִלִּים רֵיקוֹת,
אֶת הַדֶּלֶת הַנִּטְרֶקֶת בְּגַסּוּת,
אֶת הַלַּעַג שֶׁל הַמּוֹכֵר בַּחֲנוּת,
"דַּי, דּוֹדָה, זֶה הָיָה מַמָּשׁ מִזְּמַן"
אֲנִי אוֹמֵר לָהּ,
"זֶה הָיָה שָׁם"
הִיא מַצְבִּיעָה,
כְּאִלּוּ הַמָּקוֹם מְשַׁמֵּר אֶת הַזְּמַן,
וּמִי אֲנִי שֶׁאֶשְׁפֹּט, בֶּנְאָדָם,
שׁוּם דָּבָר לֹא מֵכִין אוֹתְךָ
לְשִׂנְאַת חִנָּם.

ויש לו גם שירֵי אהבה יפים ושירים ארס-פואטיים לא מבוטלים, וגם שירי מקום המעלים הרהור קיומי בלב הדובֵר. הנה אחד יפה שכזה "לונדון":

לונדון

בְּתַחֲנַת הָרַכֶּבֶת הַתַּחְתִּית ווֹטֶרְלוּ אֲשֶׁר בְּלוֹנְדוֹן
לֹא יִהְיֶה הָעֶרֶב נִצָּחוֹן עַל נַפּוֹלֵיאוֹן.
הַתַּחֲנָה עֲמוּסָה בַּהֲמוֹנֵי עוֹבְדִים יְגֵעִים
מִכָּל סוּג, מִין וָצֶבַע,
מַמְתִּינִים
לָרַכֶּבֶת הַגּוֹאֶלֶת הַבַּיְתָה.
וְרַק עוֹבֶדֶת רַכֶּבֶת בְּמַדִּים צְהֻבִּים
עוֹבֶרֶת בֵּינֵיהֶם כִּמְנַצַּחַת,
וּמַרְחִיקָה אֶת כֻּלָּם מֵהַפַּס הַצָּהֹב:
Mind the gap

וּכְהֶרְגֵּלִי אֲנִי בּוֹהֶה בְּכָל אֵלֶּה מֵהַצַּד וְתוֹהֶה,
כַּמָּה הָיִיתִי צָרִיךְ אַחַת כָּזֹאת
בְּכָל תַּחֲנַת חַיִּים שֶׁבָּהּ הָיִיתִי,
בַּגְּבוּלוֹת הַמְּטֻשְׁטָשִׁים שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה.

גוילי ומשוררים ומשוררות כמותו, די אם אמנֶה את גיורא פישר, עמוס נבון, חיים שטנגר ואוה מורסיאנו הנהדרים, מחזירים לי את התקווה בשיר הפשוט, לא בהכרח הפזמון החוזר, אלא השיר הפשוט והיָשיר הנכתב לכל אדם, פעמים בחרוז, פעמים בדיבור, אבל תמיד באופן ישיר, כֵּן וזורם ביותר א-לה טקסט החופשי ממוסֵרות של ז'אק פְּרֶוֶור כדֶגֶם אב גדול. שירה ללא כל מיני התחכמויות וסתימויות מיותרות.

השירה הישראלית באמפּליטודה שבין נתן זך לחזי לסקלי הפכה יותר ויותר סתומה, יותר ויותר אניגמטית, עד שבשנות השמונים כבר אי אפשר היה לשאת יותר את ההתבצרות שלה במגדל השן הסלילי הזה, אפילו כתיבה פשוטה הפכה למתחכמת, והיא איבדה כמעט את כל קוראיה.

אבל שירה היא בראש וראשונה למען הכותב הפורק מעליו ולמען הקורא הקולט אותה. היא מיועדת לחָבֵר או לַחֲבֵרָה, היא מכוונת לבני אדם ובנות חוה, וכזאת היא השירה של גוילי. אפילו שמו של הספר מורֶה לנו על הכיוון, על פשטות המבע כדי לנגוע ברגש ובנפש: "חלון אל הבהיר", איזה שֵׁם יפה! אֶל תוך הקיום והנוף חודר בעדינות האדם ותודעתו בנוסח מה שהמשורר יצחק שלֵו קרא בשלוש מילים: "קולות אנוש חמים". העיניים מביטות מן החלון ומבשרות את החי ואת האנושי המבקש את הטוב, בדומה למשורר בֶּר פּוֹמרנץ שנספה בשואה וששם ספרו "חלון ביער". לתוך הנוף (היער) נכנס באופן מינימליסטי האדם (חלון).

אני כאדם אמוני שאוהב שירה רליגיוזית, צד זה קיים ודומיננטי בשירֵי גוילי כמי שבא מגרסא דינקותא שכזאת ושמר בדומה למשורר נהדר כמו חיים שטנגר על פשטות האמונה לצד פשטות המבע.

הנה השיר הסוגר את הספר, הקורא לדיאלוג עם אלוהים מתוך חמלה ולא מתוקף מצווה או חלילה, גרוע מזה, חוק מדינתי כפייתי. אי אפשר להכריח אנשים להיות אנשים מאמינים, או שזה יבוא לבד או שזה לא יבוא. יתר על כן, השיר הזה אומר שצריך לעזור קצת לאלוהים הרגיל שגוילי ואני מאמינים בו, לעזור לו לעזור לנו, בזה שנתקרב אליו באמצעות המילים, ומי אם לא המשוררים הפשוטים מקרבים ליבות קוראים אלה אֶל אלה ומלמדים כי מילים יכולות לרפא.

יש משהו נאיבי ורענן, ממש משחרר, בשיר הארס-פואטי, האידיאולוגי, הדקלרטיבי הזה, האמוני הזה. משהו שמשמח את הלב בתקווה לספרו הבא של גוילי היצירתי, המאשיר והמאושר אף על פי כן.

להטוֹת אֶת לב האלוהים

וְאַתֶּם, אִם בִּיכָלְתְּכֶם, כִּתְבוּ שִׁירָה,
וֶהֱיוּ לָהֶם לְפֶה
לַמּוּבָסִים לַנִּדָּחִים לַחַטָּאִים,
לְאֵלֶּה הַגּוֹזְרִים עַל עַצְמָם שְׁתִיקָה,
אֵלֶּה הַטְּעוּנִים כַּפָּרָה,
תְּנוּ בָּהֶם רוּחַ חֲדָשָׁה,
נְשָׁמָה יְתֵרָה.

כִּי אַתֶּם הַכּוֹתְבִים וַדַּאי יוֹדְעִים
אֶת סוֹד הַקֶּסֶם הַשָּׁמוּר לַמִּלִּים,
לְהֵיטִיב אֶת הִלְכוֹת הָאֲנָשִׁים,
לְהַטּוֹת אֶת לֵב הָאֱלוֹהִים.