"גטו צפת" | ניקולא יוזגוף-אורבך
הוצאת עמדה כרמל, עורך: יובל גלעד, 2019, 60 עמ'.

מה שאני כל כך אוהב בשירתו של ניקוֹלא יוֹזגוֹף-אוֹרבּך הם רב תרבותיות והכלה כערך, אבל מבלי להתמתק ולהיות צבוע. זה נשמע בּומבּסטי ופּומפּוזי ולכן אני אסביר: זה לראות את השירה בפרט ואת האמנות בכלל, ומכאן גם את החיים עצמם, כסוג של מגע בין תרבויות והפריה, ולא כתיאור של מאבק תמידי. החיים לא צריכים להיות מלחמה על בכורה בהכרח, על אף הבדידות העולה מהם. ומה שיפה בשירתו של אורבך שזה בא לו טבעי, ללא מאמץ, זה אינהרנטי לכתיבה שלו. הוא לא צריך להיות מגויס לזה. הוא כבר שם. הנה השיר "קנבס לציור הנפש", שיר בעל אלמנטים דיכוטומיים, שחור לבן – צבעים בכלל מעסיקים את אורבך – הפותח את הספר ומדגים זאת יפה:

"בגינה הלבנה/ שמבינה אותךְ/ יותר/ מכל אחד אחר/ זרעתְ/ חלומות בצבעים ובצורות/ ומרחתְ תקוות רבות/ והעברתְ צער רב עם האצבעות/ בדמות קווים שחורים כהים/ והגינה הלבנה/ שמכילה אותךְ/ יותר מכל אחד אחר/ התמסרה למענךְ/ בוותרהּ/ על כל הצחור והזך שבהּ/ כדי שתאמרי/ כדי שתצעקי/ כדי שתציירי."

אכן כך. יש יכולת הכלה במערב, ומי שמטיף לנו כי הכיוון מזרח נוחת לא אחת בברלין המערבית הרב תרבותית. למרות זאת, אי אפשר לוותר על הצבעים האחרים הבוראים את התמונה המלאה מתוך הלבן ועל רקע הלבן. אנחנו גם זה וגם זה, לא או זה ואו זה. עם זאת, אורבך יכול להיות גם מחאתי, ישיר ופוצע בשירתו. מסכּנים תושבי גבעתיים השלֵווה. ראו מה הוא אומר להם על קרתנוּת. כלומר, אורבך גם יודע להתריס, להתגרות ולהרגיז. הוא לא קוּקי מוּקי. הנה:

"כל הרחמים שבעולם/ לא יועילו לגבעתיים/ להיחלץ מעליבותה/ להשתחרר/ מכבלי סתמיות בורגנית/ מִנהייה אחר בינוניות/ מאוסה./ כל הרחמים שבעולם/ לא יעשוה תל אביב/ לא יזכּוהָ בקבֵּי יופי וחוכמה/ העדויים לצוואר תל אביב./ לעד תישאר/ מימֶזיס אורבּני כושל/ כאחיותיה הכעורות:/ רמת גן, בת ים, חולון,/ הרצליה ורמת השרון" ("גבעתיים").

אני לא חושב שהוא מכוון בהכרח לאנשים, אלא לאווירה של מקום. נראה שהאותנטיות כרוכה אצל אורבך בַּגיוון הצבעוני, בַּוורסטיליות וגם, לא אחת, כמו במקרה של העיר צפת ממנה הוא בא, בַּמֵמד ההיסטורי הֶעמוק. כלומר קיים צד רליגיוזי בשירה שלו, אפילו פיוטי סגנוני, הלוקח את הגורל היהודי על כתפיו מתוך בחירה ללא קִטלוג ומתוך הכלה. להבדיל מסופר יהודי גדול כמו אימרֶה קרטֶס ההונגרי, שבחר להיות יהודי ללא גורל.

ואם במֵמד רליגיוזי עסקינן, הרי שלאורבך שירים מקסימים על הנפש. לא קל לכתוב על הנפש. זה תמיד מתקבל כמעין קיטש דתי שכזה של רגשנות יתר. נפש היא מילה קצת מסוכנת בשירה. היא עלולה להביא אותך אל פתחו של סנטימנטליזם מתקתק או לווידוי משתפך. אך אצל אורבך הנפש מקבלת מֵמד פיזי ממש. אתה יכול לָמוּשׁ אותה כדבר מוּחָשׁ, ממש כפי שכתוב במקורות באשר למכת חושך, כי יכלו המצרים לָמוּשׁ חושׁךְ כעובי דינר, וְיָמֵשׁ חושך. הנפש היא משהו נראֶה, נשמע, נטעם, נמשָׁש – משהו חי. הנה "תפילת הנפש", מונולג של הנפש בִּפְנייה אל אלוהים:

"אם נתתני ביד רשעים/ תן בי בינה/ למען אֵחלץ/ למען אשוב לרקוד עירומה/ בהיכלות של מעלה./ אל תותירני/ שטופת כיסופים/ שיכורה מזיווך./ אם נתתני ביד רשעים,/ הושיעני ופדני/ השיבני לבית מלאכתך/ בו יצרתני וממנו/ הִשלכתני אל כלוב דם, עצמות ובשר/ השיבני לחיק הודך ותפארתך/ בו/ עטפתני בגעגוע/ אל בית מלאכתך –/ מושב הבריאה/ מושב היצירה/ אליך."

ואין כאן שירים מתחסדים וצַדקניים על האחֵר, יש כאן שירים מגוונים: ציוניים מובהקים, שירים עמקניים על העיר הקסומה צפת, על עין הרע, ובהם משחק צבעים בין תכלת ללבן; שיר על הכותל; לצד שורות כמו "החיג'אבּ השחור לראשך/ אהובה/ הוא/ כתר מלכותך/ הוא שרביט ניצחונך במאבק/ הארור שנכפָּה עלייך/ לביטול זהותך" ("כתר מלכּתי"). כלומר יש כאן רב גוניות תרבותית של הכלה וקבלה והיא טבעית כל כך ונכתבת באופן ישיר, כי כל זמן שאתה לא פוגע באחר באשר הוא כְּאֵב אימים פיזי, מה שקורה לצערנו פעמים רבות מדי, מדוע צריך לאיין אותך ולהחרים אותך? ומתקבלת התחושה כי הניגודים הללו, הסתירות האלה, בין שמתיישבות, ובעיקר שאינן מתיישבות, הן הן השָׁלֵם הנקרא המשורר ניקוֹלא יוֹזגוֹף-אוֹרבּך.