"זהירות! שירים עם וירוס" | רונית מזוז
עורך: רן יגיל, עמדה, 2022, 124 עמ'.

1.

על השאלה מה זו שירה? התשובה פשוטה וקצרה. שירה היא צורה של תמצות, גם כדי לומר הרבה במעט מלל וגם כדי לזכור את הנאמר בקלות. ההתנגנות של שירה עוזרת לכך, גם במשקל וגם בחריזה וגם בשירתה, כשמה. הלשון הפיגורטיבית – דחיסת הרבה משמעות בלשון סמלית, רבת מטען ומשמעות – הופכת אותה לרבת סמלים. עם הדורות ועם התרבותיות משתנה השירה שוב ושוב, אבל כל השירה העולמית, לאורך כל ההיסטוריה שלה היא צורות שונות של תמצות. הנה אמרתי בצורה פשוטה משהו שאני חושב כי הוא מסובך.

2.

זו שירתה של רונית מזוז – מצד אחד היא ביטוי ישיר, לעיתים, בשירים הארוכים יותר בשפה משפטי חיווי של שפת דיבור, ומצד שני היא אמירה תמציתית, סמלית, רומזת, ולכן גם משחקת. שירתה כולה כזו. מעבר לפשטותה היא מורכבת רבת-רבדים, ומעבר לישירותה היא אירונית, וגם אירונית-עצמית (אוטו-אירונית); אף פעם לא מרירה, אלא מחייכת משהו.

באחד הקצרים שבשירי ספר זה רב-השירים, בשיר בן שבע מילים, הנחלקות לשלוש שורות, וכותרתו היא כוכבית, היא כותבת: "הַשְּׁאִיפָה הִיא אַחַת / אַל תַּשְׁאִילִי אוֹתָהּ / לְמֵטָפוֹרָה." (* עמ' 83). היא מבחינה כי יש שאיפה אחת, מזוהה וברורה, והיא פונה אל עצמה, בגוף שני, ומבקשת מעצמה – אל תשאילי את השאיפה למטפורה. המשמעות של הצירוף "אל תשאילי" היא אל תעשי אותה לשון שאולה, לשון משל או לשון סמל. והמשעות של צירוף זה, "אל תשאילי", היא גם – אל תלווי. משמע, היא אומרת לעצמה, אל תתני את המשאלה כהלוואה למטפורה. משמע, אל תעשי את השאיפה למטאפורה. ותוך כתיבת מילים ספורות אלה, הופכת בעצם הכותבת את השאיפה למטפורה, הופכת את השאיפה לסמל. כך, השיר הקצר, הפשוט והישיר לכאורה הוא סתירת מה שנאמר בו בצורה ישירה. כך, הלשון הישירה נעשית, באופן אירוני, לפיגורה.

הנה, הדגמתי כיצד הפשטות לכאורה הופכת היפוך של עצמה, היפוך הפשטות, סתירת הפשטות.

3.

כך הם שיריה כבר מהשיר הראשון בעמוד הראשון. כך מ"גיגית המים הסדוקה", הממוקם בראש השער הראשון, 'שער הגעגוע', מבין ארבעה השערים – 'שער הגעגוע', 'שער הסליחה', 'שער האהבה', 'שער שרשרת הזהב' – להם נחלקים השירים הרבים שבספר. בראש כל שער עומד שיר מוטו, והתייחסותי היא לשיר המוטו של השער הראשון. הנה השיר כולו בן שלוש השורות: "מִגִּיגִית הַמַּיִם הַסְּדוּקָה הַזֹּאת שֶׁבֶּחָצֵר / שָׁמַיִם מְחַלְחֲלִים / לָאֲדָמָה (עמ' 7)" ככה מצד אחד – פשוט. פשוט בהבעת הרגש שלו, משכנע. נוגע. ומצד שני – סמלי ועמוס. מצד אחד הפשוט בה אפשר להסביר את השיר – השמים משתקפים בגיגית מים. השמים, שהם עליונים כבר מעצם שם, הם שם-מים ולא פה-מים, יורדים, כביכול, למטה, כשהם משתקפים בגיגית מים שהיא היא פה-מים. אבל מצד שני הסמליות המלאה, העמוסה, כי מהגיגית הסדוקה המים מחלחלים (מלשון – חול) לאדמה, לחול, ואז השמים עצמם יורדים לאדמה נספגים בה, מרווים אותה. והנה, זה השיר – פשוט וגם רב-סמל גבוה. והיפה ביותר הוא כי הפשטות כאן אינה פוגעת בסמל העמוס והרווי. להפך, היא רק מחזקת אותו, עושה אותו אמין לקורא. ואני מאמין כי השיר מדבר במישרים אל הקורא שאינו צריך להתאמץ ולערוך תהליך הסבר לקבלת השיר, כפי שערכתי כאן. הפשטות אינה פוגעת במורכבות. להפך, היא עושה את המורכבות נקלטת מיד, "בצורה פשוטה".

4.

הקורא זוכר את גיגית המים השבורה בשיר הפותח, ויוצא לדרך לקרוא בשירי הבאים, ומטבע הדברים הוא קורא אותם ברצף. וכבר בשיר השני הוא קורא על מפגש בנזיר שמח על שפת הכינרת, שגם היא מים. ושוב מים בשיר השלישי, "הלל בדלוג": " הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס / גַּם אֲנִי רָאִיתִי / וְהָיִינוּ נָסִים / שְׁנֵינוּ יַחַד / כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה / שֶׁפַּעַם הָיִינוּ אֶחָד / וְאָז נִגְלְתָה הַיַּבָּשָׁה." (עמ' 10). כך השיר פותח ב"הים ראה וינס", ומעבר לקונוטציה המקראית, שוב פוגש הקורא מים; הפעם מים במשמעות של אחד שהוא זורם ומכיל וכולל. וכל זאת, עד שהאהבה נסוגה ומתגלה היבשה. אין כבר אחד, אלא שניים – מים וגם אדמה. גם השיר החמישי קצר מאוד, ואפשר להביא גם אותו כלשונו: "כַּמָּה שָׁנִים תִּזְרְקִי אֲבָנִים / עַל הַיָּרֵחַ שֶׁשָּׁט / בַּאֲגַם הַזֶּה" (עמ' 12) ככה, אפילו בלי סימן השאלה בסוף השיר שכולו משפט אחד של שאלה. ומי זורקת אבנים? האם זו הכותבת שמדברת אל עצמה ועל עצמה? ומה היא אומרת? אומרת שאין התקדמות? אומרת כי המשחק משאיר אותה "תקועה"? הנה, הוספתי כאן הרבה סמני שאלה, לפצות על כך שהשיר כולו , אבל אפילו סימן שאלה אחד לא נתון בסופו.

וכשהקורא מסיים לקרוא בשיר קצר זה, השיר החמישי, אפשר שהקורא אומר לעצמו – שוב מים ושוב מים, הנה הכינרת, הנה הים והאגם חוברים אל גיגית המים הסדוקה של השיר הראשון. מים הם סמל טבעי, אחד מחמשת היסודות של היקום. ולגבי המשוררת שלנו – מים הם סמל בסיסי לחוויות בסיסיות עליהן היא כותבת. חוויות שהן בו-זמנית אישיות מאוד וגם אוניברסליות. הנה, אמרתי פה את אחד המאפיינים העיקריים של שירת רונית מזוז: אישית וגם סמלית כללית.

אתה קורא משוררת שמצד אחד כותבת על חוויות אישיות שלה. וכתיבה על החוויה האישית מאפיינת כמעט כמו כל שירה לירית מזה מספר דורות, עם כל ההבדלים שבין הדורות. ומצד שני כותבת זאת בצורה כללית. ואני אומר "כללית" כלל וכלל לא כמגרעת, אלא במשמעות של "קלסית"; היא כותבת כמו שכתובה הקלסיקה.

במהלך הספר נמצא "מחזר שירי אהבה קצרים א-יא" (עמ' 77-74). הקורא מגיע אל השיר האחד-עשר, השיר האחרון במחזור – "בַּתְּהוֹם הַזּוֹ שֶׁל מַיִם רַבִּים שֶׁלֹּא יְכַבּוּ בֵּינִי וּבֵינְךָ / מְרַחֶפֶת רוּחוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ / רְכַב עָלָיו." (עמ' 77) ומגלה את המים שוב, ושוב באסמכתא מן המקורות, כאן – 'שיר השירים', "מים רבים לא יכבו את האהבה", שגם היא לא לבד, שכן – בעוד אסמכתא מן המקורות, הפעם מ'בראשית',  רוח אלוהים היא המרחפת על פני תהום, ואם המשיח רוכב על גבי חמור, רכב אתה על רוח המשיח המרחפת על פני התהום של האהבה שלנו; שכן, כאמור, "מים רבים לא יכבו את האהבה", לא יכבו ביני ובינך. וכל המורכב והיפה הזה, המתכתב בצורות שונות עם המקורות, כל זה עדיין לא מפריע לפשטות של הישיר, להבנה הנקייה של הנושא הרגשי שלו. הפנייה של  האוהבת הנאהבת אל האוהב אהוב ברורה ונקייה דיה כדי לאפשר לקורא להזדהות אתה, לקחת בה חלק.

ובשירי הספר היפה יש הרבה מים; יש פה מים רבים (כן, כן. הם אינם מכבים, לא את האהבה ולא כל חוויה אחרת). אביא עוד דוגמא אחת קטנה בשיר "אפשרויות" –  "בַּנָּהָר הַזּוֹרֵם הַזֶּה אֶבֶן גְּדוֹלָה עוֹצֶרֶת /  חֵלֶק מֵהָאֶפְשָׁרֻיּוֹת / פִּתְאוֹם / פְּרָחִים וּפַרְפָּרִים רַבִּים." (עמ' 64). הקורא קורא זאת ונזכר בשיר שכבר צוטט קודם, שבו, בתחילה "הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס" ואחר-כך, "וְאָז נִגְלְתָה הַיַּבָּשָׁה." (עמ' 10) בנהר יש אבן ומן הים נגלית היבשה. והנה השניים, הנה האהבה שהיא שניים.

5.

שירי הספר נחלקים, כאמור, לארבעה פרקי שירה, ארבעה שערים. יש ביניהם הבדלים, אך למרות כותרות הפרקים המצהירות על נושאים, אין אלה פרקים-שערים נושאיים, כשלכל פרק נושא מיוחד לו המופיע רק בו. האהבה הזו, למשל, שכתבתי עליה עכשיו, מתחלק בין כל חלקי הספר והיא שבה ומופיעה בו. זו אהבה שהיא לגמרי פרטית, נצבעת בצבעים שאתה רואה אותם פרטיים לכותבת, אינטימיים. ודווקא משום שהיא מנסה לדייק בפרטיה אישיים, בחוויה האישית שלה, דווקא משום שהיא מדייקת היא עושה אותה כללית, חוויה אנושית הנמצאת בתוך כל הוויה אנושית. הנה, הפרטי, המביא לשירה הלירית, מתקבל משום שהוא פוגע במכלול חוויה אנושית שעשויה לקרוא בספר, להזדהות אתו. כך גם בפרק הרביעי, שיש בו הרבה בית אמא, הרבה ילדות וגעגוע, הרבה סוף והרבה התגברות על הסוף.

החוויה הפרטית היא האוטוביוגרפיה, החוויה המשפחתי, השכונתית, המקומית כל-כך. זו חוויה עדתית מזרחית. לא כל שירי הספר אבל חלק גדול מהם – לא רק הארוכים יותר, אבל בעיקר הארוכים, הסיפוריים, הפרוזאיים לכאורה בחלקם, המופיעים בעיקר  בפרק הרביעי של קובץ השירים – הם שירים בעלי בסיס אוטוביוגרפי אכן, הצד המשפחתי העדתי מופיע בעיקר בשער זה. הכותבת באה ממנו, כותבת אותו שוב ושוב, לעיתים בצעקה, לעיתים בלחישה, וגם באירוניה רכה, מקבלת. אכן כך, היא אוטוביוגרפית, אבל – וזהו אבל גדול מאוד – מכיוון שזו שירה לירית נקייה, מדויקת, היא גם כל-כך לא עדתית, לא אישית, לא מקומית; זו שירה יהודית, עברית וגם שירה כלל אנושית. החוויות נראות בעיניים האישיות של הכותבת, שרואות מדויק, ומובעים בשפה כל כך מדויקת, עד שהן נעשות אנושיות כלליות. אמנם שירים בודדים הם שירים עדתיים, כשם ששירים בודדים כאן נשארים בלשון החיווי היומיומית ואינם ממריאים ממנה אל הפיגרה אל המופלא בעיני אנוש.

אפשר להביא עשרות דוגמאות לכך מעשרות שירים בספר, מרוב השירים שבו. אביא אחד הפשוטים והיפים. "ניקיון" – "כְּשֶׁאִמָּא הָיְתָה הוֹלֶכֶת לְנַקּוֹת / אֶת הַכִּתּוֹת יְסוֹדִי בְּבֵית סֵפֶר הַתִּיכוֹן / בְּחֻפְשַׁת פֶּסַח, / הָיִיתִי נִשְׁאֶרֶת / עִם פִּרְחִי הָעוֹנֶה שֶׁצָּמְחוּ פֶּרֶא / בֶּחָצֵר הָאֲחוֹרִית / לִפְנֵי הַנִּקָּיוֹן הַגָּדוֹל שֶׁל הָאָבִיב / מְלַמֶּדֶת אוֹתָם לִרְקֹד." (עמ' 96). הרקע החברתי ברור, זו המשפחה הענייה, האימא עוזרת הבית. כך פתיחת השיר. אבל מהשורה הרביעית, מ"הייתי נשארת…" מתחיל השיר להיות שיר לירי נטו – ילדה שמלמדת באביב את פרחי העונה לרקוד. נקודה. וזה הקסם שבו – לא העלבון העדתי, לא החשבון החברתי, לא הפגיעות של הדוברת הרגישה כל-כך, אלא החוויה היפה מאוד שצומחת מכך. חוויה שאינה מתכחשת למקורותיה, אבל אינה משדרת כעס, עלבון, עשיית חשבון. חוויה שגם בשכול שבה – ויש בספר לא מעט שירי שכול – היא מסתכלת הסתכלות פיגורטיבית, העושה גם את המכוער יפה. והכותבת לא מתחכמת עם עצמה בכך, אין זו התחכמות. אני רואה תהליך לירי נקי ורהוט ונשבע בקסמו.

והנה דוגמא אחרת, נוגעת ללב. שיר שהוא כך אישי, אוטוביוגרפית ועם זאת – מסוכמת בו עמדה אנושית כללית. הזיכרון האוטוביוגרפי של המשוררת נעשה קשור בילדות הביוגרפית של אולי כל קורא: "אַתֶּם זוֹכְרִים, כְּשֶׁהָיִיתִי קְטַנָּה וְאַתֶּם גְּדוֹלִים / אַתֶּם זוֹכְרִים? כְּשֶׁהָיִינוּ הוֹלְכִים לַיָּם?! / הֲיִיתֶם אוֹמְרִים / /שֶׁאִם אֲנִי הוֹלֶכֶת לְאִבּוּד / לְחַכּוֹת לָכֶם לְיַד הַמַּדְרֵגוֹת. / אָז אֲנִי שָׂם עַכְשָׁו / אַתֶּם שׁוֹמְעִים? אֲנִי שָׂם." (* עמ' 114) הנה, לכם, עמדת קיום אנושית, בלבוש הסמלי של נפש הילד, של כל ילד, שרואה עצמו הולך לאיבוד בקיום הזה, הולך לאיבוד ביקום הזה. אגב, גם כאן מים ברקע – הים. שם היא הולכת לאיבוד, בים. והנה עוד סמל חוזר בשיריה היפים של משוררת זו.

6.

וככה חוזרות חוויות הילדות שוב ושוב – גם כזיכרונות משם, גם כדרך להביע את האין-אונים האנושי לנוכח הסבל והמוות שהם כבר לא מן העבר אלא בהווה, וגם מצפים בעתיד. ההזדקנות, מות דמויות אהובות – כל אלה חוזרים   – והכותבת בכישרון השירה הטבעי כל כך שלה, מכילה אותם עד כדי כך שהיא גם מוחלת לא פעם. ולא רק מוחלת, אלא גם משכילה לעשות מהסופי והמבטל, משהו שנוסק אל מעבר. להלן אביא כמה דוגמאות.

אחד הדברים ששבו את ליבי בשירים אלה היא המעין-סליחה שיש בחלקם, עד כדי רוח כללית שמנשבת בהם. היא כותבת על צער גדול, משמעות של קבלה מכילה עולה מהכתיבה, והצער הופך לאיזו שלווה רוחנית, שלווה משהו אמונית. השיר הנושא את הכותרת "שבעה", אחד משירים רבים של התרפקות על האם, פותח כך: "כַּמָּה שֶׁלֹּא יֶאֱרַךְ הַלַּיְלָה (שֶׁאֵלֶּה הֵם הַחַיִּים) / הַבֹּקֶר חַיָּב לְהַגִּיעַ (שֶׁכָּכָה הַמָּוֶת מֵאִיר לוֹ לָאָדָם / אֶת דַּרְכּוֹ) / כָּכָה הָיִיתָ אוֹמֶרֶת כְּשֶׁהָיִיתָ מְנַחֶמֶת אֶת הַחַיִּים / בְּעַרְבִית זֶה יוֹצֵא בַּחֲרוּזִים כְּמוֹ קָשׁוּט כְּמוֹ בְּיִידִישׁ / כְּמוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְתַרְגֵּם" ("שבעה", עמ' 113). חוויה אישית, שהיא אישית מאוד ועם זאת הופכת סמל – סמל מנחם, ששיש בו משהו אירוניה וגם הכללה – עמדה אנושית שהיא גם אי-יכולת להבין את האין-סופי וגם קבלה והכלה וחיים בתוך זאת עד כמה שאפשר. אני קורא ומזדהה ומתרגש ומחייך לעצמי; שכן ככה, מהמגביל של הסבל ומהמבטל של הבלתי מובן, עושה הכותבת משהו גדול מהחיים ומהעולם.

השיר הרביעי, ב"מחזור קינות 'אעלה בתמר'" (עמ' 56-52), "ד. את יודעת" מבטא זאת היטב בתהליך שחל בו מתחילתו אל סופו – תהליך שמתרחש מהר מאוד, שכן שהו שיר קצר, בן אחת-עשרה שורות. הנה שמונה מתוך אחת-עשרה השורות שלו – בארבע שורות ראשונות הוא פותח: "אַתְּ יוֹדַעַת / אִי אֶפְשָׁר לָצֵאת טוֹב מֵהַסִּפּוּר הַזֶּה / וְהַסּוֹף, תָּמִיד מַפְתִּיעַ / אֲפִלּוּ אִם לֹא אוֹתְךָ " והוא מסתיים, בארבע שורות אחרונות, כך: "וְאַחַר כָּךְ / אֲנִי וְהַכְּאֵב הַזֶּה שֶׁאֲנִי עוֹשָׂה מִמֶּנּוּ עֲפִיפוֹן דְּרָקוֹן / לְלַחֵךְ חֲתִיכוֹת אֲבוּדוֹת / שֶׁל שָׁמַיִם." עמ' 56).  המוגבלות האנושית הנוראה, הממיטה סבל ועוד סבל, עושה מעצמה, מהמוגבלות עצמה ומהסבל עצמו, משהו אחר, שמעבר לשמים.

כאלה הם גם שירי האהבה שגם הם רבים בספר. גם הם כתובים מזווית-מבט מסכמת ולא מסיימת, הופכת את המוגבל למֵעֵבֶר.  בתחילת הדברים הבאתי אחד משירים אלה. זהו השיר האחד-עשר, המסכם מחזור בן אחד-עשר אהבה שלה, כשכתבתי על מים והופעתם בשיריה של רונית מזוז. אביא שיר זה שוב: "בַּתְּהוֹם הַזּוֹ שֶׁל מַיִם רַבִּים שֶׁלֹּא יְכַבּוּ בֵּינִי וּבֵינְךָ / מְרַחֶפֶת רוּחוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ / רָכַב עָלָיו." (עמ' 77). הנה, האהבה חולפת ואינה חולפת. תהום מכאן ואהבה שאינה כבה מכאן. ואפילו רוח המשיח נמצאת בהם.

לסיכום – אין סוף. יש כל כך הרבה סימנים של סוף, ועם זאת, יש גם כל כך הרבה סימנים של אין-סוף. השירה כתובה על הסוף בצורות שונות, ועם זאת, בעצם היותה נכתבת (ונקראת) היא גם מעבר לסוף, היא כוח אנושי עצום. וגם על-אנושי.

זו השירה הלירית ה"קלאסית" במיטבה, שאליה חוברים שיריה של רונית מזוז. מרבית שיריה, הטובים שבהם, הליריים, הם בזרם העיקרי של השירה הלירית – מצד אחד, היא כותבת כפי שכבר כתבו רבים, ואפשר להניח כי רבים עוד יותר עוד יוסיפו רבים לכתוב כך. וגם, כמובן, רבים מאוד אהבו לקרוא שירה כזו בעבר, ואפשר להניח כי כך, רבים מאוד מאוד יוסיפו לקרוא ולאהוב שירה כזו. אבל אין זו חזרה של חיקוי, של שכפול. כלל וכלל לא. זו חזרה של ברייה מחדש, של יצירה במלוא מובן המלה. וכשחוזרים ויוצרים, כל יצירה היא הפלא של יש מאין, של אל-מעבר, של עמידה פשוטה ומדהימה גם יחד אל מול הקיום שהוא מול היקום. בקיצור – זו שירה טובה. פשוט. שירה טובה.