close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • שירה איכותית שמביאה קול אחר לשירה העברית - Post Image
    • שירה איכותית שמביאה קול אחר לשירה העברית
    • ירון אביטוב
    • התפרסם ב - 13.10.19

    “גטו צפת” | ניקולא יוזגוף-אורבך
    הוצאת עמדה כרמל, עורך: יובל גלעד, 2019, 60 עמ’.

    “גטו צפת”, ספר השירים החדש של ניקולא יוזגוף-אורבך, הזכיר לי את שירה הידוע של הזמרת שושנה דמארי, “אני מצפת”, שאת מילותיו כתב המשורר נתן אלתרמן. מסתבר, שגם ניקולא יוזגוף-אורבך הוא מצפת, ולא סתם מצפת אלא ממשפחה חרדית, והגם שהוא יצא מזמן מה”גטו” ועקר לתל אביב, ניכר שמקורות שירתו באים משם, מעיר הולדתו, או כדברי שירו של אלתרמן:

    “אצלנו גזע שכזה
    אצלנו טבע שכזה
    אצלנו מין סביבה כזאת
    כן ככה זה אצלי בפרט
    אני מצפת
    זה בי נדבק זה בי נקלט
    אני מצפת…”

    כמדומני, שמאז הרומן הידוע בשעתו של יהושע בר יוסף, “עיר קסומה”, לא ראה אור ספר כזה העוסק בקסמיה ובמדוחיה של צפת כמו ספרו של יוזגוף-אורבך. צפת שלו נעה בין הקטבים של הגטו (החרדי?) לבין “ספד”, שמה הערבי של העיר. בשיר “גטו צפת” הוא כותב: “בהתקרב השטן/ למשכנות היהודים בעירי/ הכול צבעו חרבותיהם החיוורות/ בתכלת/ ושפכו תכלת במדרכות/ וכל הדלתות והגזוזטראות התכילו/ ובבית הכנסת, סביב להיכל הותכלו הקירות/ ואלומות אור תכלכלות ריצדו במחול מטורף” (עמ’ 26). ואילו בשיר “ספד” הוא כותב: “בחלומי,/ מסגדי צפת ניעורו מתנומתם/ קראו בשמי/ בקול מטלטל” (51).

    צפת מופיעה בעוד כמה משירי הספר. למשל: “חופן גרגירים זהובים/ מחוף ימה של חיפה, ואבן מסמטאות צפת” (21), וגם בשיר “עד מתי תפקירנו”: “כל יהודי צפת/ בוכים בינות עצים מקודשים” (25). בעיני יוזגוף-אורבך, צפת היא כנראה האנטי-תזה המובהקת ל”בינוניות (ה)מאוסה” כהגדרתו של העיר גבעתיים, שעליה הוא כותב: “כל הרחמים שבעולם/ לא יועילו לגבעתיים” (12).

    לא הכרתי קודם לכן את שירתו של יוזגוף-אורבך, וזו הפעם הראשונה שאני קורא בספריו. ליוזגוף-אורבך יש סיפור חיים מורכב – חרדי, הומוסקסואל, חוקר ובעל תואר דוקטור, ובנוסף להיותו משורר הוא מנסה להיאבק למען זכויות הלה”טבים, וכמדומה שגם לקרב בין יהודים לערבים. הקריאה ב”גטו צפת” מאפשרת הצצה לא רק בפצעי נפשו של המשורר, אלא גם ניכרים בו עקבות מסיפור חייו, סיפורו של משורר שעשה קריעה מעולמו הקודם כדי לבנות לעצמו עולם חדש. זה גם מה שקרה, כזכור, ליוצר אחר, יהושע בר יוסף, יליד ירושלים, שהתפקר ועקר בין השאר לתל אביב ולצפת, אבל למרות שנקרע מהעולם הדתי המשיך לכתוב עליו מתוך סוג של געגועים מהולים בביקורת.

    תופעה דומה מתרחשת בכתיבתו של יוזגוף-אורבך, המשתמש לעיתים במקורות שמהם ינק לצורך שירתו. זוהי שירה שיש בה אלמנטים וידויים הנובעים אולי מתוך הפצע שמעלה ארוכה, ואילו הביקורת נכתבת מתוך התודעה המתגבשת של הזהות החדשה שבנה לעצמו היוצר, שיש בה גם מעולמו הקודם. בשיר הביקורתי “שררת התרבות”, המרמז מן הסתם לשרת התרבות הנוכחית, כותב המשורר: “שאו דגל הקיפוח הניפוהו בגאון/ השמיצו קול מחשבה זרה, כל זכות לשוויון” (59).

    כמה מהשירים בספר אהבתי במיוחד. למשל, השיר “בינוניות” שבו כותב יוזגוף-אורבך: “אין מחילה לבינוניות/ אין לה עבר או עתיד/ רק הווה מתמשך” (17). עוד שיר ראוי לציון הוא “אדוני הכותל”: “הכול באו לכותל למען עצמם” (18). שיר יפה נוסף הוא “עסום” העוסק בחייו של ערבי פלסטיני גולה: “כששב עסום אל הגליל הפראי/ רוחות עזות לחשו לו סודות שהוצפנו/בצמרות העצים” (20). ועוד שיר מקסים במיוחד הוא “מוות”: “חיים הם פיסות מוות זעירות וא-סימטריות/ שלא מתלכדות/ שלא מתממשות למוות מוחלט/ כמו היו אגמונים מבודדים בלב יבשה שכמהו להיות ים” (27).

    בשירו “ארס-פואטי” כותב יוזגוף-אורבך: “לא/ אהיה ויאצ’ק הפולני/ לא/ וולך הישראלית./ על קברי לא יקיימו אורגיות/ פרועות אפופות שכר וסמי פיצוציות/ לא/ אונצח בשמות רחובות או בגינת עיר בורגנית/ כפסל ברונזה מהוגן המגן על ערכי מולדת./ כבר בחיי, אחזה בכול/ שוכחים את שירתי-זעקתי/ שסידרתי לפי משקל וחריזה/ רק למען תשמע./ כבר בחיי, אחזה באילמות אלמונית/ שכפתה בינוניותי/ על קולי,/ על כולי.” (37).

    תנוח דעתו של יוזגוף-אורבך. אולי לא יקימו לו פסל ברונזה בגינות ציבוריות, אבל שירתו האיכותית מביאה קול אחר לשירה העברית ורחוקה, כמובן, מאוד מבינוניות. ואולי זה גם בזכות העובדה שהוא מצפת.

    או כדברי אלתרמן:
    “אין מפלט
    אני מצפת.”

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית