לילדים ולנערים דאז – כולנו זוכרים את המשחק ברימון של המשורר ארז ביטון בילדותו שגרם לעיוורונו – את מקלות הדינמיט לקח פישר ממחנה בן עמי שעל דרך חיפה בתל אביב, בין ז'בוטינסקי לארלוזורוב, איתם הוא עשה עִסקה עם הדייג משכונת מחלול, מקום שם עומדת כיכר אתרים כיום, שתמורת הדינמיט נתן לו את החסקה שלו לשעות רבות. פעמים רבות לסיפורי עבר רחוקים אלה נלווה סיפורון חותם, מעין פסקת סיום בְּמסגרת היוצרת אנלוגיה מעניינת עם ההווה ומשווה ומנגידה את פישר הילד עם פישר הבוגר. יש להזכיר כאן את המשוררת, העורכת והמו"לית לאה צבעוני ז"ל שנפטרה לאחרונה, שבהוצאתה ראה אור הספר והוא ערוך היטב ומוגש אסתטית לקורא הישראלי. הנה אחד לירי, ממקום אחר וזמן אחר, לא מארץ ישראל, עדין ויפה ביותר לדוגמה, הקרוי: "ילדה קטנה מוליכה זקֵן עיוור": "תמונה של ילדה קטנה המוליכה זקֵן עיוור הייתה תלויה בבית הוריי בקרלסבּד, עיר הולדתי שבחבל הסודטים שבמערב צ'כוסלובקיה. אימי ראתה את התמונה הזאת בחנות לממכּר חפצים ישנים בווינה, והיא שבתה את ליבה. התמונה הייתה חלק מנוף ילדותי ונטבעה עמוק בנפשי. תמיד ראיתי בה את השתקפות דמותה של אימא, בייחוד את נכונותה להעניק עזרה לזולת. הייתי מתבונן בילדה שבתמונה בסקרנות ובהערצה, ושמתי לב שהיא מוליכה את הזקֵן והוא סומך עליה בעיניים עצומות. והייתי מתקרב לתמונה ומנסה לגלות בין קמטי לחייו של הזקן רמז להיסוס, לחשש כלשהו, ולא מצאתי, כי הוא היה מחזיר לי מבט של שלווה אינסופית. אבל הדבר הקסום ביותר בתמונה היה החיבוק: היא כמו מחבקת אותו והוא כמו מחבק אותה, ושניהם פוסעים יחד במעגל. רציתי להשתחל לתוך המעגל הזה, לנוע איתם, לחוש את הילדה הטובה ואת הזקֵן המאמין". רגיש ביותר. ממש כמו הילדה בציור, כך מוליך אותנו פישר הקוראים העיוורים מסיפור לסיפור עד שמתקבלת תמונת חיים שלמה של אדם רב פעלים.