close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • רק הפליאה נשארת - Post Image
    • רק הפליאה נשארת
    • אורציון ברתנא
    • התפרסם ב - 28.03.22

    "פליאה" | צרויה שלו
    כתר, 2021, 275 עמ'.

     

    א. מספר מילים על היצירה ועל הדרך הפיוטית בה היא מתמצית לקראת סופה

    את עיקרה של כל היצירה, "פליאה", אפשר למצוא בצורה מרוכזת בעמודים האחרונים של היצירה, כשהמספרת מביאה את  ההירהורים שמהרהרת עטרה, כמעין סיכום-ביניים של חייה, לאחר מות בעלה, אלכס. עטרה היא אחת משתי הדמויות הראשיות של הרומן. כאן מוסברת גם משמעות הפליאה המהווה את שם היצירה, ככל שיכולה צרויה שלו, המספרת המשוררת לסכם. להלן קטעים מתוך מונולוג פנימי זה של עטרה:

    "כי האמת שלה אינה נחוצה לעדן כפי שלא הייתה נחוצה לאביו כל השנים, וזהו אולי התעתוע הנפוץ ביותר בחיי משפחה. כי כשהמסך ייפתח יראה כל אחד מן הצופים הצגה אחרת, וגם אם ישבו צמודים זה אל זה, ואפילו חבוקים או שלובי זרוע עדיין תהיה יכולתם להשפיע זה על זה דלה כיכולתם להשפיע על המתרחש לנגד עיניהם על הבמה.

    כל כך הרבה שנים האמינה שהיא אחראית לשלומם ולרווחתם של ילדיה, ניסתה לשלוט ולגונן, לתכנן ולכוון, לפתור ולעזור [—] אבל מי הבטיח לה את הבטחת השווא הזאת…

    [—]

    … עכשיו מול הווילונות השחורים של הלילה היא חשה בכל גופה, מקצה קודקודה ועד בהונותיה את כאב הקריעה הגדולה, כאב הנפרדות. ואולי לא רק מבעלה ומילדיה היא נפרדת בלילה הזה אלא מן האשליה שהם כולם מחוברים זה לזה, שהיא לא לבד.

    [—] כאילו היו ניצבים על פסגות הרים נישאות בקצוות שונים של העולם, היא וילדיה ואפילו אלכס המת, מנופפים זה אל זה בערגה ולא יכולים להתקרב. האם תמיד היו כך, לאמיתו של דבר? האם אותה אחדות קדמונית שאליה היא מתגעגעת לא הייתה ולא נבראה?

    [—] נדמה לה לפתע שהיא רואה את בנה צולל במרחקים [—] אסור לו לצלול לבדו, זה מסוכן. ואולי אינו לבדו? כי נדמה שקורים דקיקים סמויים מהעין כמעט קושרים אותו לאבותיו הקדמונים, לאימהות עתיקות חתומות פנים. האם כל זה התחולל כדי שיינצל?

    לכאורה זו היא ששלחה אותו למסע הזה [—] אבל ההשתלשלות הזו כבר לא מעוררת בה עכשיו זעם ואשמה אלא פליאה עמוקה, כאילו הציצה להרף עין אל מאחורי הקלעים של העולם וראתה מראה אסור בראייה, ועכשיו מוטל עליה לשכוח את פרטיו ורק הפליאה תישאר.

    כי מאז ומעולם ייחסה עוצמה רבה מדי לפרט זה או אחר [—] אבל במעמקי הסיפור מסתתר עוד סיפור, כמו חלמון בתוך חלבון, כמו עובר בתוך אמא.

    כי לא היא בלבד מחוללת את המעשה הזה, ולא בכוחה בלבד הוא מובל אל סופו, והרי ימשיך ויתחולל גם בלעדיה, סתום וחסר פשר, ואולי עוד ימצא לו פשרו ביום מן הימים, כשהיא כבר לא תהיה כאן.

    [—] אט אט היא מרימה את ידיה לאות כניעה, גם אם אין לה מושג עדיין בפני מי בדיוק היא ניגפת ועל אילו נכסים היא מוותרת, כי ברור לה לפתע ברגע הזה שמעולם לא היה לה דבר.

    [—]

    כי במבט מעל, מעיניו של הירח למשל, היא יודע שזה כמעט היינו הך אם בנה האהוב והמוצלח, ילד גן העדן האבוד שלה, יפזז וישיר ברחובות כדרך הברסלבים [—] או ילמד רפואה או מחשבים, ובלבד שיתקיים ויהיה שלם, ובלבד שלעולם לא יפתח מרצונו החופשי את השער המפריד בין ארץ החיים לארץ המתים." (שם, 270-266).

    בכמה מאות מילים אלה, המובאות כאן בציטוטי קטעים מתוך חמישה עמודים, לקראת סופו של הרומן בן 275 העמודים, מתמצים כוחותיו הרבים של הרומן וגם חולשותיו. אפשר לתאר את שני פניו אלה – כוחותיו לצד חולשותיו –- כך: צרויה שלו בטקסט זה מספיק רגישה כדי לגעת בפיוט רב בכוחות רבים המהווים את ההוויה האנושית, אבל אינה חזקה מספיק כדי להתמודד עם כוחות אלה בעלילה, בין אם זו עלילת החיים ובין אם זו עלילת הרומן. ובלשון דומה אפשר לתאר דואליות זו כך: צרויה שלו מספיק פיוטית כדי לכתוב שיר מקסים, ואינה מספיק "פילוסופית" כדי לתארו כמשנה סדורה, כעלילת-חיים או עלילת רומן, שתהיה גם מורכבת ורבת פנים מאוד, כדי לממש את מורכבותם של החיים, מצד אחד, אבל, מצד שני, תהיה גם מסודרת עד כדי היותה משנה סדורה למספרת עצמה ובכך גם משנה סדורה לקורא את סיפורה.

    לא במקרה בחרתי לפתוח את דבריי בציטוט הארוך מסוף הרומן, שלו יכולתי הייתי מביא ממנו עוד, כי הוא יפה להפליא. לא רק בגלל יופיו, המתמצת את היפה שברומן כולו, בחרתי לפתוח בו, ולא רק בגלל היותו מטונימיה או סינקדוכה (חלק המייצג את השלם) לרומן כולו, אלא גם משום שאפשר לקרוא בו מבלי לקרוא את הרומן כולו. אפשר להתמודד איתו גם ללא ידיעת מלוא אורכו של הרומן שקודם לקטע סיום זה. לכאורה זהו שיא שנבנה מתוך דרמה; שיא, שכדי להגיע אליו יש ללכת בדרך ולהתנסות. לכאורה פיוט נפלא זה הוא דברי סיכום לניסיון שמצטבר בעלילה. למעשה, אין כאן כמעט עלילה, אלא דברי פיוט שכל הרומן הוא קובץ שלהם, קובץ תיאורי פיוט. כוחותיו של הרומן, אני אומר, אלה כוחות של שיר יותר מאשר כוחות של סיפור. אכן, אותו אופי מטונימי של כתיבתה של צרויה שלו במיטבה, חובר יותר אל האופי המטאפורי של השיר הלירי מאשר אל תיאור המציאות המפורט של שתי דרכי הרומן הריאליסטי – הרומן הריאליסטי-חברתי או הרומן הריאליסטי-פסיכולוגי – שאליהן, לכאורה, ולכאורה בלבד, אמור הרומן להיות משויך. ולא היא – במיטבו, בפניו החזקים טקסט זה הוא שיר בדרך הסיפור. והנה, כתבתי את הסיכום שלי במבוא לדבריי…

     

    ב. שתי דמויות ולא היסטוריה. שתי דמויות ולא חברה

    במהלך הקריאה, הקורא לומד כי יש בו סיפורן של שתי דמויות, רחל ועטרה, הרוצות להיפגש זו עם זו, משום שלכאורה סיפורי חייהן משולבים בדרך מוזרה, שאמורה גם להיות סמלית: אביה של האחת, עטרה, הוא נער לוחם לח"י בכובש הבריטי. הוא קורא לבתו, עטרה, שנולדת לו מאשתו השנייה, על שם נערה שמתה בגלל הכובש הבריטי. היא מתה ממש למחרת היום בו אותו בחור ואשתו הראשונה, רחל, שהיא הדמות הראשית השנייה, פגשו בה. מוות זה של הנערה ששניהם ראו לראשונה מספר שעות לפני שנהרגה, מביא אותו בחור למאוס בעצמו, בחייו, לבטל את נישואיו הצעירים לרחל, ובכך להטיל צל מר על כל חייה של רחל, שגם היא, כמוהו, הקימה לאחר מכן חיים חדשים, אבל גם היא, כמוהו ובדרכה שלה, חיה את חייה "השניים" תחת הצל של העבר.

    בהווה של הרומן, אמורות שתי נשים אלה, רחל, האישה הראשונה שהיא כבר ישישה, ועטרה, הבת שנולדה לאיש המחתרת של פעם, שמגיעה בהווה של הסיפור כבר אל סף גיל חמישים, להיפגש, למלא פערים בסיפור הקשה והמוזר הזה, ואולי כדי לסגור מעגל, אולי כדי לתקן, אולי כדי לפתוח.

    רובו של הרומן מסופר בשני צירים, ציר אחד הוא סיפורה של רחל וציר שני הוא סיפורה של עטרה. סיפורה של רחל מסופר גם הוא בזוג צירים – עברה כנערה וההווה שלה כאישה זקנה הקרוב אל סוף חייה. סיפורה של עטרה גם הוא בשני צירים – עברה בבית הוריה וההווה בו תפגוש את רחל וגם תאבד את אלכס, בעלה. המספרת נעה לסירוגים מרחל לעטרה ומעבר אל ההווה.

    לכאורה, המבנה שהוצג כאן משמעו נפח היסטורי. הצירים שתוארו אמורים לנוע בתוך נפח היסטורי, שהוא גם רעיוני, גם פוליטי וגם חברתי. העבר הוא סיפור המחתרת וסיפור הקמת מדינת ישראל, מדינת היהודים, וההווה הוא סיפור מדינת היהודים כמדינה שאמורה לממש את חלום העבר. כמו כן, המבנה שהוצג כאן משמעו נפח פסיכולוגי שהוא גם נפח חברתי; כאילו שתי דמויות נשים מורכבות נעות ברומן. כאילו סיפורה של רחל הוא סיפור הקמת המדינה היהודית וסיפורה של עטרה הוא סיפור מימוש קיומה של המדינה היהודית.

    ולא היא. כפי שכבר כתבתי בדברי הפתיחה, אמנם יש ב"פליאה" רקע היסטורי ורקע חברתי, שלהם גם משמעות פוליטית. אבל אין זה רומן בכל אחד מן התחומים האלה, משום שהמספרת שוקעת בצורה שירית, לירית, בשתי הדמויות. וגם אותן איננה משלבת כפי שנעשה בעלילה דרמתית של סיפור, אלא מייחדת נפח פיוט לכל אחת משתי הדמויות בנפרד. תיאורה של כל אחת מהן במיטבו ברומן הוא שירה. תיאור שתיהן – שתי שירות.

     

    ג. הדמויות האובדות מסביב לרחל ולעטרה

    הדבר בולט בכל מערכת יחסים שמקיימות שתי דמויות נשיות אלה, ובעיקר – בשתי הדמויות הגבריות, שאמורות להיות גם הן דמויות ראשיות. דמות גברית אחת היא מנו או פרופ' מנחם רובין, אותו לוחם לח"י שהתאכזב עמוקות באותו לילה טראגי מכל פשר אפשרי לחיים, האשים את עצמו, עזב את אשתו הצעירה והאוהבת כל כך, וחי, לכאורה, חיים טראגיים, כשהוא מסב סבל נורא לכל הקרובים לו, וביניהן – שתי הדמויות הנשיות הראשיות, אהבת נעוריו ובתו. דמות גברית שנייה היא אלכס, בעלה של הבת, עטרה; גם הוא פרופסור, אינטלקטואל, איש חברה.

    מערכות יחסים אלה, של רחל עם אהבת חייה, ושל עטרה עם אביה ועם בעלה, הן חידתיות במובן הסתמי של חידה. חידות שלא נפתרות, וגם לא מעוררות בקורא, אחרי שלב מסוים של קריאה, רצון רב להבין. נהפוך הוא, הקורא הולך ונוכח כי אין לו מה להבין, אין לו עם מה להזדהות. מנו נשאר חידה לא מובנת ההולכת ונעשית סתמית. ולכן, הרומן לא ממריא בנושא העמוק של גבר ואישה ומה שביניהם. אבל הרומן לא ממריא גם במישור החברתי, הפוליטי, כי לא ברור מה אמור מנו לייצג. מה מהות אכזבתו ממפעל הציוני? מדוע השבר בחייו הפרטיים? הוא נשאר חידה סתומה, לא ממריאה, וגם לא יכולה לשאת דיון חברתי או פוליטי.

    הדבר עוד יותר בולט בדמותו של אלכס, הנוכחת הרבה יותר ברומן, גם במישרין וגם בעקיפין, בפי דמויות אחרות. אלכס הוא סתם אינטלקטואל מפונק, גבר ש"הולך לו", והוא כמו אינו יודע מה לעשות בזה חוץ מאשר ליצור גחמות קטנות. אלכס איננו ייצוג של האינטלקטואל הישראלי. דמותו איננה פתח להערכה של בינוניות עקרה בחברה שצמחה מתוך מפעל ציוני כל כך דרמתי, כל כך ייחודי. הנושא החברתי כאילו קיים כאן. הנושא הפוליטי כאילו קיים כאן. אבל שניהם רק כשוליים רעיוניים, שהם גם שוליים של הדרמה. לא העיקר.

    אפשר לומר כי לו דמויות גבריות אלה היו מחוץ לעלילה ממש, מעין סמלים, זיכרונות בשתי הדמויות הנשיות, שרק הן שתי הדמויות הראשיות ברומן, לא רק שהרומן לא היה יוצא נפסד, אלא אף משתפר. באופן בו הן מופיעות, בינוניותן של הדמויות הגבריות רק פוגעת ביצירה, שכן היא רק פוגעת בעוצמה של שתי הדמויות הנשיות.

    הדבר נכון לא פחות לגבי דמויות משניות אחרות, המייצגות, לכאורה, נושאים שלמים בהוויה הישראלית. כך, למשל, מופיע ברומן הבן הצעיר של רחל, החוזר בתשובה ברסלבית, ומתגלה כאדם נעים הליכות, טוב לב, שמצליח, לכאורה, לקשר בין האמוני לבין האנושי. דמותו, אמורה להיות מחוזקת בהופעת סמלים רומנטיים מסיפורי רבי נחמן בסיפור. אלה, למשל, הנסיכה ב"מעשה באבדת בת מלך", שהמשנה למלך יוצא לחפשה חיפוש שאינו מסתיים בהווה של הסיפור. סיפור נחמני אחר כאן הוא סיפור הלב והמעיין, המופיע אצל רבי נחמן כאחד הסיפורים הפנימיים שב"מעשה בשבעה קבצנים". הלב והמעיין אינם יכולים לחבור זה לזה כי בדרך הלב אל המעיין עליו לעלות בשיפוע בהר שיסתיר את המעיין מעיני הלב המשתוקק אליו, וברגע בו הלב לא יראה את המעיין, הוא ימות.

    על הפרדוכס בסיפור הלב והמעיין הכותבת מסתמכת, אבל לא על ניסיונו של רבי נחמן להציג פתרון עתידי, גאולה וישועה, גם בסיפור זה גם בסיפוריו האחרים. וכך, נשארת אצל המספרת ב"פליאה" משיכה רומנטית טראגית, מקרבת אך אינה יכולה לחבר.

    ואכן, הראייה הרומנטית היא ראייה מרכזית אצל צרויה שלו. אבל זאת, רק כניגוד רגשי, כבסיס לקיום אנושי שביסודו הוא קיום טראגי. לסערת רגש זו אין הסבר, אין תוחלת, אין משנה סדורה כלשהי. אין ברומן התייחסות מקיפה או אפילו עקרונית, אל החזרה בתשובה או אל משנתו של רבי נחמן מברסלב; משנתו של רבי נחמן מהדהדת ברומן שוב ושוב לא כמערכת רעיונית אלא כיופי טראגי. ושוב, השפה היא שפת שיר, על כל רב משמעותה שאיננה מסתכמת ברעיון, ולא שפת רומן שאמורה להיות בעלת מסר.

    שטוחה היא גם דמותו של אלון, בנם המשותף של עטרה ושל אלכס. הוא, לכאורה, בוחר בדרך משלו לקראת סיום הרומן. אבל, כפי שמובע היטב לקראת סיום הסיפור, ובכלל זאת גם בתוך אותם קטעים שמצוטטים ממנו כאן, בראש הדברים, דרכו נשארת חידה לאימו. האם, עטרה, חייבת להודות בפני עצמה לא רק באי היכולת שלה להבין, לסכם, אלא שאפילו אינה רואה מהי דרכו של הבן הקרוב ללבה יותר מכול, גם יותר מבתה מנישואיה הראשונים. היא אינה מבינה את הבן, בוודאי שאינה יכולה לכוון אותו, להגן עליו, להשפיע עליו טוב. גם חזרתו בתשובה של הבן נשארת לא ברורה, כפי שכלל דמותו אינה מפותחת; הבן אור סעיף בהוויית אימו, והקורא אינו רואה כל תמונה מתפתחת של דמות זו.

    עוד זוג דמויות חיוורות מאוד ביצירה הן הדמויות של "בני הזוג האחרים" של רחל ושל מנו. האחד הוא בעלה השני של רחל, שלצידו היא חיה את רוב חייה, והוא המביא אתה יחד את שני ילדיהם. זוהי דמות שקיימת רק כמושג טכני, אבל חסרת כל נוכחות, שלא לדבר על עומק. השנייה היא אשתו השנייה של מנו, שלה הוא נישא לאחר שסירב לאהבת חייו, לעצמו ולרחל. גם דמות זו חסרת נוכחות. היא אמה של עטרה, ולכאורה היא היתה אמורה להיות נוכחת, לפחות באישיותה של עטרה הסובלת כל כך מאביה המתנכר. ולא כך הוא. אמה של עטרה היא יותר כותרת, יותר מושג טכני מאשר דמות בעלת איזשהו ממד ברור. ושוב, הקורא מגיע למסקנה כי זולת רחל ועטרה אין כאן נפח אנושי.

     

    ד. זרם תודעה? רב-מערכת או קטעים קטעים?

    יצירה שהיא, כפי שתוארה כאן עד עכשיו, יצירה של שתי דמויות בלבד, שתי נשים ועולם פנימי של כל אחת ואחת מהן, עשויה היתה להיכתב כיצירה של זרם תודעה. זרם התודעה מכניס את העלילה, את ההתרחשות, את הפילוסופיה ואת ההיסטוריה ואת הסוציולוגיה אל ההוויה הפסיכולוגית הפנימית של נפש. זרם תודעה של שני עולמות נפש מלאים.

    ושוב, לא היא. אכן, לשונה של צרויה שלו פיוטית להפליא, מורכבת, עשירה, אבל אין בה המלאות של זרם התודעה. בזרם התודעה, העלילה החיצונית לא קיימת ברצף חיצוני, אבל היא קיימת במלואה ויותר מכך בעולם הנפש של הדמויות. כאן, הסמלים לא תמיד מתחברים זה בזה לשלמות אחת. כאן, הכותבת אינה משתלטת על אירועים כדי להעשיר אותם בלשון פיוטית, מטונימית ואף מטאפורית. כאן, היא הולכת אחרי הפיוט ולא מוליכה את הפיוט אחריה. כפי שכבר נכתב לאורך דבריי, היא מציגה הוויה של משוררת יותר מאשר הוויה של מספרת. כשאתה קורא אפילו חלקים מ"בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט, אתה רואה משנה היסטורית, חברתית, עולם חיצוני שלם כפי שהוא משתקף בתוך תודעה אנושית וחי בתוכה. הוא פנימי ללא הפרד מהיותו חיצוני. כשאתה קורא ב"פליאה" אתה קורא באוסף קטעים, שחלקם יפה להפליא.

     

    ***

    לכן, אי-אפשר לתאר את "פליאה" כמערכת אחת. היצירה אינה רומן חברתי, היא אינה רומן פסיכולוגי, וגם אינה מערכת אחת של רומן זרם תודעה. את היצירה "פליאה" יש לתאר כפליאה, ופליאה איננה אחידות הכרתית. פליאה היא השתוממות, חוסר יכולת להכיל, תמיהה רבת שגב.

    לכן, התיאור המתאים ליצירה זו הוא "מערכת תיאורים". לא "רומן" אלא "מערכת", שהיא קבוצת סיפורים קצרים; חלקם יפים להפליא, נוגעים ללב, מרגשים; חלקם מייגעים בשפע תיאורים שאינם מובילים למשהו בר קיימא. זו פליאה כהשתוממות: חלקה, לא מעבר להשתוממות עצמה; חלקה, נגיעה בשגב מרתק, המביא להשתוממות נשגבת. לא עקרונותיו של כוח נשגב מתוארים כאן, אלא החידתיות של כוח נשגב, והכורח האנושי להכיל חידתיות זו.