"להביט מעבר לצל" | ניצה שחר
עריכה: שלומית ליקה, עיצוב עטיפה: מירב רוט, עימוד: יגאל ארקין רפידוגרף בע"מ, הגהה: יצחק רפפורט, עמדה, 2023, 343 עמ'.

רומן הביכּורים של ניצה שחר "להביט מעֵבר לצל" הוא רומן של תיקון, והוא גם רומן פמיניני-פמיניסטי רגיש ומדויק ונוגע בנימי נפשו של כל אדם באשר הוא אדם. לפנינו שלושה דורות נשים: אמירה, רגינה וצילה: סבתא, אֵם ובת. רגינה שנולדה יתומה מאביה בעיראק, אִמהּ אמירה שהתאלמנה בהיותה בת עשרים, וצילה שנולדה בישראל. מה שמשותף לשלוש הדמויות הללו בנות הדורות השונים היא העובדה שעל אף שבאו מהקשר משפחתי לוחץ והדוק, כל אחת בהקשרה ובזמנה, הן נשים עצמאיות העומדות באמצע העולם ובאמצע הזמנים ומנסות לחיות חיים של חירות וחופש, חיים מלאים בתוך עולם פטריארכלי שבור הכולל הגירה, במקרה זה עלייה לארץ ישראל.

מה שאומר שהרומן הקריא והעמוק הזה, ואין סתירה בין השניים, הוא גם רומן היסטורי החושף את חייהם של יהודי עיראק עם כניסת הציונות אל לב הווייתם, והוא גם רומן פוליטי חברתי של שנותיה הראשונות של המדינה שהתהוותה כאן. ביד נטורליסטית אמונה של סופרת מיומנת היודעת לגולל נרטיב, נעה שחר בין הזמנים ובין הדמויות השונות המקיפות את הנשים לאורך השנים, מבלי שהעלילה תזלוג לה והטון הסיפורי יזדייף. היא יודעת היטב באמצעות הסיפורים הקטנים בכל הפרקונים, לפתוח ולסגור מעגלים עלילתיים באופן טבעי ובלי שמץ של מלאכותיות. זה ספר העונה לַדרישה בספר חבקוק המקראי: למען ירוץ קורא בו.

אלא מאי, מעל הכול זהו רומן משפחתי על תיקון אישי של אישה. כי צילה הקטנה חייתה בצל אלימות נוראה שהפרידה את אביה מאִמהּ וזכורה לה בעיקר הארומה שלה, ויש המון כוח להעדר הגברי הזה: בעלה של אמירה, הסבתא, כאמור נפטר עוד בעיראק בהיותה בת עשרים והיא הפכה למעין אלמנת נצח שכזו, ואילו רגינה שסבלה אלימות נוראה מבעלה קראה תיגר על גורלה ועשתה מה שנשים אחרות חששו לעשות בשנות החמישים, עזבה את הגבר המתעלל, סגרה בפניו את הדלת, גם באשר לקשר עם ארבע הילדות וביניהן צילה, והתמודדה לבד באומץ עם גידולן. אך גם להתבּצרות הנשית הזאת יש מחיר.

צילה, שלדידי היא הדמות המעניינות ביותר מבין השלוש, ובוודאי הדמות המעניינת ברומן, שואפת לסגור מעגל עם העולם הגברי, אף כי עם אביה, במקרה הפרטי, המעגל כבר לא יוכל להיסגר מכל מיני סיבות שמן הראוי להעמיק בהן ברומן. מתוך מודעות ורגש וגם פחד גדול, היא אינה רוצה לשחזר את הדפוסים הקבועים ולחזור על מה שהיה. היא רוצה לחיות חיים שלמים זוגיים שלא בהכרח יאמצו את המודל האמיץ של האם והסבתא. הקורא שואל את עצמו את השאלה הפשוטה האם תצליח והאם אנחנו רק מַראות ומַראות מנוגדות של מה שהטמיעו בנו הורינו, דהיינו הולכים בעקבותיהם מתוך הערכה או הערצה, או הולכים נגדיהם מתוך מרדנות והתרסה. היכן טמונה הבחירה האמיתית והאישית שלנו כבני אדם בכלל ונשים בפרט.

אין תפקידו של הרומן לתת מענה על זה, אבל תפקידו לעלות את הטיעון ואת הבעיה הטורדת את לב הכותבת ואותנו וזאת עושה שחר לעילא. היא יודעת לבנות עלילות דרמטיות קטנות במידה, יש לה עולם דימויים מקורי ביותר אך לא מוגזם, והיא שוזרת, מבלי להכבּיר בדבר עד למניֶירה, בלשונה העשירה, מטבעות לשון האופייניות ליהדות עירק. זה בפירוש לא ממואר נגזרתי, אלא רומן עשיר וצבעוני המציב אתגרים לכותבת, רף גבוה שהיא מגיעה אליו. זוהי פרוזה מעובָּה במיטבה.

בימים אלה, כאשר נשים נרצחות בשל אלימות במשפחה מצד הגבר עניין של יום ביומו, והשר המכהן מסרב לתת יד ולמנוע זאת באמצעות איזוק אלקטרוני של בן הזוג האלים, מן הראוי לקרוא תיגר ולמחות, וגם לקרוא את הרומן הזה של שחר המעצים נשים מזרחיות, הקמות מחלום הזוגיות והמשפחה האידיאלית והאידילית, לא רק כדי להתפכח ממנו, אלא כדי לבנות אותו מחדש, באופן מתוקן, ואחר. בנימה אישית, יכול אני לכתוב, כי היתה לי הזכות להוציא לאור את הרומן הזה.

"לא הייתה זו הפעם הראשונה שבא לבקש. שלוש פעמים בא, התחנן שתפתח את הדלת, שתקבל אותו חזרה. כדורי לא היה גבר של מילים, ועכשיו האוויר הכבד שעמד ביניהם דחק את המשפט הפותח, והותיר את הדממה שנפלה ביניהם מוחשית וצובטת. לבסוף הביטה רגינה בפני הגבר שיצא מחייה, והשאיר לה ארבע בנות, נחמת חייה.

אדוות רעד התפשטה לאורך גווה כשדיבר.

'באתי בשבילך', אמר. 'אני רוצה לחזור אלייך'.

'היה חלום ואיננו,' אמרה רגינה. אחר כך שתקה וחקרה את עיניו. שתיקה מעיקה, כמו אלה שתמיד ידעה להציב בינה לבינו. אף מילה או צליל, רק זלזול במילים שאמר ושעוד יגיד.

'אני מתגעגע אלייך ואל הילדות,' אמר, 'השתניתי, רגינה.'

שתיקה.

'אני רוצה לראות את צילה, את הקטנה. אני בכלל לא מכיר אותה.'

'בשביל מה?' הטיחה בו, 'שגם היא תְּפַחֵד ממך??'"