"אנשים רגילים" | דב בהט
טוטם ספרים, 2020, 151 עמ'.

ספר הפרוזה של דב בהט, "אנשים רגילים", הוא אולי אחת מיצירותיו המוצלחות ביותר. אפיון זה שביני לביני הענקתי לו במהלך הקריאה – הפתיע גם אותי עצמי. הרי הרומן הזה כולל לכל היותר 200 עמודי דפוס בקירוב (יצוין כי קראתי אותו בכתב יד), ועניינו ברגילות שברגילות האנושית המתקיימת בארץ.

צעיר נשוי, זוג ממרכז הארץ ותינוק שנולד, אמא של הכלה, סבא רבא של הרך הילוד ועוד דמויות מרומזות ספורות, ובכל זאת זהו רומן קצר ומוצלח שכן הוא מייצג באופן חזק את מה שניתן לכנות "הרגילות הישראלית" נטו. לדוגמה (עמ' 59):

אנה, סבתו של עמנואל, היתה בת למשפחת עולים קשת יום שהגיעה ארצה ממה שנקרא פעם רוסיה הלבנה, והיום הוא הרפובליקה של בלארוס. היא גדלה בדירה זעירה בעיר גדולה, בלי כל מותרות שהם וגם בלי שאיפות למותרות שמעבר למאבק הקיום היום־יומי. רק ההכרחי ביותר מצא לו מקום בביתם. על מדפי המזנון שבחדר המגורים, עם ויטרינת הזכוכית בחזיתו, ניצבו כמה מזכרות פשוטות כגון פסלוני קרמיקה זולים בסגנון לואי ה־15, אבל לא היו שם ספרים או פריטי לוקסוס אחרים. אנה קראה בספרים ששאלה מספריית ההשאלה בבית הספר, אך חומר הקריאה היחיד שהגיע אל ביתה היה עיתון יומי, וגם אז, אחרי שאבא ואמא עברו בסוף יום העבודה הקשה על הכותרות וספגו מידע על התרחשויות אקטואליות, תמיד נמצא לעיתון, מיד אחרי שנקרא, תפקיד שימושי בדירה. למשל, העיתון היה משמש תחתית מתחלפת מתחת לדוד המים הדולף, אשר בחדר השירותים הקטן הצמוד למטבח.

צחי וליאת גיבורי הרומן, שני הקטבים של הזוג הנשוי הזה, הם דמויות די ממוצעות, למרות מיוחדות מסוימת של הבעל צחי. זהו זוג המתנועע בין שאיפה למצוינות בעולם הפרנסה לבין סוג של שאיפה לקיום נישואים (די מעולים), ויחסי הסתמכות מוצלחים עם אנה, האמא של ליאת. וגם, איך לא, לקיים בכבוד תאווה סבירה של זיקה ל"דילים" מתחום הבילויים והקניות בהנחה, בעיקר בשמים ופינוקים וכיוצא בכך, אפילו כשמצבם הכספי איננו מעולה בכלל.

אם כן, נשאלת השאלה, מה הוא כאן ההישג הנרטיבי של פרופ' בהט על רקע כה רגיל ופשוט? ועוד בז'אנר, בסוג ספרותי, שכבר נחשב מאוד גם בארץ וגם בעולם?

התשובה על כך היא שבהט איננו מנסה להעלים כאן את הרגילות המסופרת ו-או לחתור למעמקים מתחתיה, שאולי לא קיימים פה, אלא להיפך, הוא מפתח – אולי בלי כוונה תחילה, איננו יודע זאת – איזה סוג של נטוראליזם קפדן – אך אין זה נטוראליזם גופני של תיאור פעולות גוף וחפצים, אלא "נטוראליזם" של יומיומיות, שבו היומיומיות עצמה חוגגת כמעט מכל רקע פוליטי, רעיוני, דתי, מדעי, פיזיקלי, וכן מכל רקע תרבותי כללי, היסטורי, לאומי וכן הלאה.

ואכן, ברומן קצר זה היומיומיות, המציאות של נוהג יומיומי, מועצמת, אולי בלי כוונה – ובוודאי בלי שום הכרזה על כך. זוהי העצמה לדרגת איזו יומיומיות שאופפת את הכול באורה המלבב והתמים או החמים. זהו אור של יומיומיות די נעים, שאיכשהו נמלט מתפלות, שמעניק חשיבות לחיים יומיומיים רגילים, ואף למהלך די פשוט של היממה.

אכן, האמת היא כי חשיבות זו, המוענקת כאן בידי הסופר לחיי יומיומיות, נוסכת בקורא סוג של נעימות ואפילו נעימות רבה, שכן ממד אנושי מיידי כזה הוא די מרגיע כל עוד לא חוקרים מה מסביב ומה מלמעלה ומה למטה. וכאן הממוצע האנושי זוכה לתשומת לב מרבית, ואפילו בלעדית ולחשיבות רבה. כאן יוצר הסופר מעין הרגעה שבנטרול ממדים מעמיקים, אך גם מסוכנים יותר של המציאות – בין שיהיו, כאמור, פילוסופיים, פסיכואנליטיים ופוליטיים. בהקשר זה בולט כאן קודם כול היעדר הצד הלאומי וסכנת מלחמות בארץ.

הימנעות זו מן ההיבט הפוליטי הכמעט כול-אופף במציאות החוץ נרטיבית, וזו הנרטיבית המקובלת בישראל, יכולה להיות משויכת כאן אולי לאסכולה סיפורית, שאפשר אפילו לכנותה כיום כ"אסכולת לילי פרי" בפרוזה שלנו, שכן לילי פרי היא הסופרת שברומנים שלה הציבה מציאות שהיא ביסודה לא פוליטית. עם זאת, אי אפשר לומר כי היא מתעלמת ברומנים שלה מהלחצים הכלכליים – להיפך. לחצים כלכליים מסוגים שונים של השלכותיהם ניצבים במרכז רוב יצירתה, כשהדרמה החברתית-הכלכלית, ואף הפמינינית המקושרת עם הדרמה הראשונה, מועמדת אצלה במרכז.

לאסכולה זו, המפתיעה כביכול בהופעתה, אפשר לצרף עתה גם רומן חדש של איציק אביב, המעלה תמונה מגוונת של מחאה חברתית בשנת 2011, בד בבד עם דמויות פסבדו-מיליונרים אפרוריים של בעלי דירות בתל אביב, כל אחד ואחת מהם עם דירת שלושה-ארבעה חדרים בטאבו – והרי גם הם חלק ממחאה, של מעמד בינוני נמוך! וזהו בדיוק גם המעמד ששייכים אליו בני הזוג הצעיר שלפנינו.

אופציה כזאת של נורמליות בינונית היתה עלולה, כמובן, לשטח לחלוטין את עלילת הרומן ואת הרומן כולו. ואולם, מכיוון שהיא מודגשת בצורה קיצונית כל כך, בין שהסופר התכוון לה במודע והתייחס אליה בצורה פואטית בכוונה תחילה, ובין שלא, היא דווקא זוכה כאן לאישוש מעניין כז'אנר, סוג ספרותי מסוים על פי מידות המודגשות בפני עצמן.

מובן, אומנם, שבעוקבנו בעונג מסוים אחר הזוג המתואר כאן, ואם האישה הנשואה הצעירה, התינוק, ותיאור הזוג, איננו חושבים כל העת על "פואטיקת הרגילות" של היומיום, שכן אנו מרוכזים בעלילה אפופת הבינוניות, למרות צדדים עירוניים מודרניים שבה.

כאן גם המקום לציין כי רגילות חיי היומיום המתוארים ברומן, אין משמעה כי לפנינו דמויות חיוורות וחסרות ייחוד. שכן מדובר כאן בשתי דמויות מעוצבות: מצד אחד דווקא עיצוב הבינוניות של הדמויות מעניין והן אינן משעממות בסקאלת הייחוד האישי – כך שכל תכונה אישית למדי של כל אחד מהם מוטבעת בחום מאוד מסוים. שנית, במישור הנורמליות המרכזי הזה של הבעל והאישה מודגשות גם כמה וכמה מוזרויות – קווים שמצויים מלכתחילה בתכונות נפוצות ומקובלות בזוג לידי קיצוניות.

כך, למשל, צחי, הדמות הגברית שבזיווג, עורך את המסע המקובל של הצעירים להודו. יתר על כן, הוא מביא משם "שריטה" מנטאלית קלה, מסוימת, שבגינה הוא נוטל גם תרופות – ואילו ליאת, האישה הצעירה בת זוגו, "חוטאת" גם בהיגררות פמיניסטית. ואולם, מיוחדויות אלו לא רק אינן נוגדות את הנורמליות הממוצעת המובהקת שלהם, אלא אף מחזקות אותה באורח קצת פרדוכסאלי. אולי רק זכייתו של הצעיר בשיפור כלכלי באופן חפוז, באורח כה פתאומי, יכולה להתפרש בגדר תחבולה מוגזמת.

על כל פנים, גם על רקע הרומן הזה, ובמיוחד על רקעו, מן הראוי להביט שוב במבט כולל על הסיפורת של דב בהט כתופעה מיוחדת בסיפורת העברית בשנים האחרונות. אין ספק כי יצירתו היא תופעה מאוד מיוחדת.

הללו הם רומנים וסיפורים שבחלקם נוטים לשילוב בין ביקורת חברתית לדמיון ולגיחות סוריאליות – ובחלקם משלבים ביקורת חברתית עם געגועים ברורים לעידן סוציאל-דמוקרטי בארץ של "הציונות העובדת". ואולם, בין כך ובין כך, הרי זו תופעה של יוצר בתחום ספרות (ושירה) שבא "מן החוץ" ותורם תרומה מעניינת למגוון הפרוזה העברית כ"חופר בשכבות של המציאות בארץ", כיאה לגיאולוג חשוב.

פרופ' גבריאל מוקד ופרופ' דב בהט