"קופסת ילדוּת" | חיים שטנגר
עורך: שלומי חסקי; עריכת לשון: חן שכטר, הוצאת כרמל, התצלום שעל העטיפה: הצלם אפרים ארדה, אוסף ארדה, צילום ילד וילדה בחוף הים, מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב; 323 עמ'; 2022.

חיים שטנגר הוא משורר טוב וּותיק שלא זכה לצערי לתשומת לב מספקת והכרה מצד הממסדים הספרותיים. הוא פרסם עד כה 13 ספרי שירה, ופעיל כמשורר בעל ספרים מראשית שנות השמונים של המאה העשרים. רק כדי לסבר את האוזן, הוא היה באותה סדנה מיתולוגית שהעביר בשעתו המשורר יהודה עמיחי ואחד מבניה המובהקים של הסדנה היה המשורר רוני סומק. הקיצור, לדידי כאוהב שירה, מגיע לשטנגר יותר כמשורר או כפי שאמר עליו יפה בשעתו השופט שאול אלוני, אחיו הקטן של המחזאי הנהדר נסים אלוני: "חיים שטנגר הוא עורך דין במקצועו ומשורר במהותו".

כעת בעשור השביעי לחייו הוא מפרסם רומן ביכורים "קופסת ילדוּת" (כרמל). עובדת היותו משורר במהותו ניכרת גם בפרוזה שהוא כותב. זאת פרוזה של מי שרובדי הלשון ומשלבּיה ההיסטוריים יקרים ללִבּו והשפה בפירוש גולשת תוך תיאור העולם לצירופים שיריים מובהקים. השפה היא פתלתוּלה כמו שיריו הטוריים של שטנגר ונוטה להיות לעיתים נמלצת, אבל לא במובן הרע של המילה אלא במובן העגנוני הֶעשיר. זה דורש מן הקורא תשומת לב מרבּית כי צריך להודות על האמת, רחקנו למדי בפרוזה מן הלשון הזאת, אך ברגע שאתה עובר את מעקש השפה הזה הנובע בעיקר מן המוגבלות שלנו כקוראים ישראלים שהתרגלו לשפה רזה שתתאר את המציאות ואת רחשי הלב של הגיבור, אתה צולל לתוך הספר הזה, שהוא בעצם רומן חניכה של ילד משתהה ומשתאה.

"הבטתי ארוכות באיתי, חש בתוכי כי הצדק עמו. אין ברירה, אני מוכרח לצאת לחופשה, הִבהבה המחשבה בראשי. חופשה אמיתית, חופשה שרֵיחהּ כריח היסמין שהֵרחתי בילדותי במושבות השרון, שעה שאבא ואימא היו לוקחים אותי לחופשה השנתית, כשהיו שׂוכרים בית בשולי מושבה זו או אחרת באזור.

וכך, בחלוף שבוע מאותה שיחה הרת משמעות עם איתי, מצאתי את עצמי פוגש בשעות הבוקר המוקדמות את צינתה של ברצלונה, כשפניי מוּעדות לקוסטה-בראווה, מקום שרק הגיית שמו גרמה לי כמעט להשׁתכּר מניחוחהּ של החופשה הצפויה; ניחוח שנשאתי עמי מאז ילדותי שהיו בו שני ריחות ששימשו בערבוביה.

האחד, ריח היסמין של מושבות השרון, שאבד לי לבלי שוב בשל הבניינים רבי הקומות וגדושי הדירות שנגסו בכל בית-אבן שאולץ לְפַנּוֹת את מקומו. השני, ריח הכלור שנדף מבריכת השחייה העירונית של נהריה, שכמו סימן לי כי הפעם תהיה החופשה השנתית שלנו בעיר הצפונית ולא באחת ממושבות השרון.

נהריה של אותם ימים הייתה עיירת קיִט חביבה, והוריי (שנאלצו לנטוש את אוסטריה וגרמניה) מצאו בה פיצוי מה לאובדן זהותם ולהרס חייהם שם. נהריה הייתה בעבורם מעין תחליף צנוע להיידלברג וללינץ, שאבדו לבלי שוב.

שתי הערים האלה, על ריחותיהן ועל חוויות הנעורים הפרטיות של אבא ושל אימא, לא היו קיימות עוד כפי שהיו בעבר, אלא הן נותרו כפי שהוריי שימרו אותן בזיכרונם מהתקופה שקדמה למלחמת העולם השנייה. לכן, בדיוק הפּרוסי-יֶקי שהביאו עמם משם, כמורשת וכסמל לחינוך הקפדני שספגו בילדותם, דאגו הוריי לחנך גם אותי בהתאם, כאן, בלוונט המיוזע שאין נוהגים להלך בו בעניבה ובמקטורן מעשה של שגרה, הם הניחו לי לגדול בישראל כסוג מקומי של צבר הדובר גרמנית".

התיאור של ריח היסמין במושבות השרון מחד גיסא, או ריח הכלור הנהרייתי מאידך גיסא, מזכיר כמובן את גדול הסופרים התר אחר הזמן האבוד באמצעות הזיכרון ועיוותיו, הלוא הוא מרסל פּרוסט הצרפתי בסצינה הנודעת על התה ועוגיית המדלן, ועוד הזכיר לי הקטע הפשוט והישיר הזה את ספרהּ היפה של משוררת הרגש האינטנסיבי חיה אסתר: "כי הריח יש לו מבוא גדול באהבה".

אפשר לכתוב על ילדוּת-נערוּת בשני אופנים מוכרים: להניח הנחה כמו אצל ג'.ד. סלינג'ר, למשל, שהילד הוא אותנטי יותר ולכן עולם הילדוּת והנערוּת הוא עולם האמת בעוד שחברת המבוגרים היא צבועה, שקרית ומקלקלת; ואפשר להניח הנחה שגם עולם הילדות עלול להיות גיהינומי כשלעצמו לא רק בגלל ההתבגרות אלא כי כך הן חיות האדם באשר הן כמו ב"בעל זבוב" של ויליאם גולדינג, או אצלנו "ספר הדקדוק הפנימי" של דויד גרוסמן. אני סבור כי שטנגר קרוב יותר לסלינג'ר בתפישה שלו ובמהותו, אך כמובן לא בשפתו. ואם לדייק הוא קרוב מאוד לסופר אמריקני שקראתי בשעתו, הרוֹת הפחות מפורסם מן השניים, לא פיליפ רות אלא הנרי רות, ברומן החניכה שלו "ואולי שינה" (קוֹל איט סליפּ).

הנחת היסוד של שטנגר היא כי יש דיכוטומיה בין הילדוּת שמתאפיינת בנאיביות, בחוסר מודעות, בגילוי ואף באושר, אלה קטעי הילדות התמימים, הביתיים, המשפחתיים, היֶקיים, אך לא הנוסטלגים והדביקים בהכרח; לבין קטעי ההתבגרות המוקדמת המופכּחים המתאפיינים בכתיבה סאטירית, עוקצנית, שנונה וכואבת. נקודת השבר באה לידי ביטוי כאשר הילד עוזב את התא המשפחתי על כל מגבלותיו ונחשף לממסדים השונים שם בחוץ, בעיקר הדתי-ציוני, שטנגר הוא בוגר ישיבת נחלים, שאליה נשלח כדי ללמוד ולהיות בן אדם ראוי. לילד שהופך לנער מפריע מאוד הפער שבין הדיבור גבוהה-גבוהה על ערכים ומוסר וההתנהגות של הפרטים בפועל, הלכה למעשה. הוא משתהה מאוד על אֵין נאֶה דורש ונאֶה מקיים שלהם, או במילים אחרות, הם הציבו את הרף במקום כל כך גבוה וכעת אין להם כבני אדם מלאֵי תשוקות ומאוויים שום סיכוי להגיע לשם.

שטנגר הוא איש של ייקוב הדין את ההר, ואינו חוסך שבטו ממורים ורבנים מוכרים שפגש על פני הדרך. אני מניח שקוראים מיומנים המכירים את הוויית הציונות הדתית יזהו את הדמויות המדוברות בחילוף שמות כמובן. לפעמים אתה כקורא ממש נבוך למול הנקרא לעיניך, אך אני מניח ששטנגר רצה בזה כי זאת ספרות טובה היוצרת דיכוטומיה, על פי מחשבתו, בין עולם הילדות האוטרקי והעוטף לבין העולם שם בחוץ. אחד הרבנים האלה הוא הרב משה יצחק זיו. הנה תיאור מביך שלו:

"חרף עיסוקיו המרובים לא התרחק הרב זיו כלל וכלל מחמדה הלבּלאו. ידע היטב כי בעיר שִׁבְתּוֹ קיימים מלונות קטנים רבים, וכן ידע כי בהגיעם לקרבת אחד ממלונות אלה על זוגתו להישאר ישובה בתוך המכונית, ואילו עליו להסדיר את ענייני התשלום עם משרד הקבלה שבמקום, לקבל מפתח לחדר, לשוב למכונית ולנהוג בה עד הכניסה לחדר, ואז להיבלע בתוכו לשעות אחדות עם זוגתו עד כי לא נודע כי באו אל קרבו.

אהבה יתרה רחשה חמדה הלבלאו לרב משה יצחק; אהבה יתרה שלא גרמה לה לחוש את עצמה זולה בחדר הקטן, שכלל מיטה רחבת ידיים, חדר אמבטיה צר, שידה קטנה, מנורת שולחן ועוד כמה אביזרים הכרחיים.

בתחילה לא בא הרב זיו על חמדה הלבלאו, אלא הסתפק בנישוקים ובמזמוטים בלבד. אך לימים, כשגבר עליו יצרו ולא יכולה הייתה הרבנית להשביע את תשוקתו, ומשהגיעה חמדה לגיל שהסיר מהרב את אימת הדין הפלילי, לא משל עוד ביצרו, וביום הולדתה ה־17 בא עליה.

אמנם רבים בעיר זו הכירו את כבוד הרב זיו, אך לא את חמדה הלבלאו, ושחורים לבש הרב מעשה של יומיום, שכן אלה היו בגדי עבודתו, וכך קיים את מאמר חז"ל במחציתו ועשה בחמדה הלבלאו מה שלבו חפץ, והיא לא מחתה בפניו, והוא ידע בה עינוגים שלא ידע ושלא הכיר ברבנית שלו מעולם".

עם זאת, בקטעי הסאטירה המפוכחים לדידי, אסור לקרוא את הרומן הזה כרומן מפתח זול חלילה, אלא כרומן מחאה של מי שאכפת לו. שטנגר, איש ימין של פעם במהותו, לא מרוצה בכלל מן ההקצנה בחברה הדתית בפרט ובחברה הישראלית בכלל והדבר משוקע היטב ולא באופן דקלרטיבי ברומן הביכורים שלו. לדידו חל קלקול בציונות הדתית ממנה בא ואליה השתייך, בעיקר בשל תחושת השליחות המשיחית הציבורית העיוורת שנלוותה לחברה הזאת אחרי מלחמת ששת הימים, והוא ממש מחכה ואפילו מייחל לתיקון כמו ילד תמים שסבור כי אפשר לתקן ולשנות את העולם לטובה.

ואכן נדמה לקורא כי עולָה מתוך הרומן תחושה רוסויאנית (א-לה ז'אן-ז'אק רוסו ו"אמיל" הנודע שלו) כי בילדוּת יש רגע אחד חלק ונכון וטהור, ואחר כך באים כאמור הממסדים השונים: בית הספר, הצבא, הלימודים הגבוהים, החיים האזרחיים, המדינה, הממשלה, הכנסת, הממסד המשפטי, וכמובן הרבה לפניהם הממסד הדתי, ומקלקלים הכול. אלא מאי, שטנגר הכותב, וזה עולה ברומן, מחכה ומצפה שהרגע הזה הנמשך כל החיים הבוגרים יחלוף והטוב יחזור. כלומר עם כל הביקורת שלו הוא בסופו של דבר ילד שלא מפסיק לחלום על האפשרות שלו ושל העולם להישאר אותנטיים.

ולכן למרות האכזבה הוא נותר אדם בוגר מאמין באֵל בכל מאודו, כפי שמתחיל "אמיל, או על החינוך" של רוסו: "הכול יוצא טוב מתחת ידיו של בורא עולם, הכול מתנוון בין ידיו של האדם". כתוב בפרקי אבות "עשה לך רב וקנה לך חבר", אבל מי הם אותם רבנים שפוגש הגיבור, אותם מורי דרך העומדים למולו במשעול חייו ומסמלים בעבורו את השבר, וכמה עוולות אפשר לעשות תחת מעטה הממסד הדתי לנפש אדם צעיר, שחרף ההקשר בו גדל דבק בקדוש ברוך הוא בדרכו שלו. הרומן הוידויי הכֵּן הזה פורט לך את האדם השלם הזה שהתהווה עד הסוף.