ורד זינגר, "נעולה"
זמורה ביתן דביר ומכון הקשרים, סדרת רוח צד | 2019 | 222 עמ'

בתום הקריאה ברומן הביכורים "טורד המנוחה" (מן העטיפה) של ורד זינגר עלולים הקוראים והקוראות, כחלק מהאימפקט של הדחיסות, להציץ בבהלה בכף הרגל שלהם, ולשאול את עצמם אם גם אצלם היא קטנה בגלל מום מולד, כמו אצל גיבורת הרומן איה הרץ.

"נעולה" הוא רומן על מום פיזי, שמתפתח עם הזמן גם למום נפשי עמוק. הוא עוסק בסודות והסתרות, בושה, שקרים והדחקות, והכול מהול בתסביכי דור שני לשואה. כל אלו הם צדו החזק והמשכנע של הרומן, אף יותר מהטירוף המתגלה במערכת היחסים הכמעט פסיכוטית שמתפתחת בין הגיבורה בעלת המום ברגל למטפלת שלה, בעלת המום ביד, ובעיניי אף יותר ממערכות היחסים הלסביות השופעות "אירוטיקה לסבית נועזת" (עטיפה), המלוות את הספר. בעיניי, התיאור הנפשי הוא דווקא נועז יותר.

"נעולה" עוסק בנעילה כפולה: פנים וחוץ. הנעילה היא יותר נפשית מאשר פיזית, הנעילה הכפולה של כף הרגל. "בתוך כל ארון שאני יוצאת ממנו נמצא עוד ארון ועוד אחד ועוד," אומרת איה הרץ, אמנית בת 41, על מצבה הקיומי. "מטריושקה בצורת נעל, ובתוכה עוד נעליים שקטנות והולכות. ובתוך הנעליים מסיכות, שקרים וסודות. אני מקלפת נעל אחר נעל כבר ארבעים ואחת שנה, ועדיין לא הגעתי לקטנה מכולן, הנעל האחרונה" (עמ' 106).

הרומן, המתרחש בקיץ 2006 ואילך, עוסק באינספור נושאים טעונים והכול בכרטיס אחד: שואה ותסמונת אספרגר, מומים ואהבה מעוותת, שיגעון וניסיונות התאבדות ורצח. מערכות היחסים ברומן הזה הן דפוקות לחלוטין, ממש לתפארת הפסיכיות, כולן חוץ מאחת שמייצרת כמה מהרגעים הכי נוגעים ללב בספר.

הצד האפל ביותר בספר הן מערכות היחסים בתוך המשפחה, שמולידות את האופל של מערכות היחסים האחרות. בני דור שני רבים למדו על בשרם עד כמה קשה היה לגדול בבתים של הורים ניצולים. ואם נזקקנו להוכחה נוספת, באה זינגר ומספרת על בית שממש בלתי אפשרי היה לצאת ממנו נורמאלי. בלתי אפשרי בגלל ההורים (אמא שכל הזמן מסתגרת בחדרה ובוכה וקוראת לבתה 'מטורפת', אבא שמגדף ומרים יד), ובלתי אפשרי כמובן בגלל המום המולד של הגיבורה. כבר מקטנות מחנכים אותה להסתיר את הרגל הקטנה והפגומה שלה, ואם היא נכשלת במשימה, מפליקים לה. משום כך, הילדה גדלה בחרדה נוראית מן האפשרות שהמום יתגלה, פחד שמלווה אותה גם בבגרותה, במערכות היחסים שלה עם הסובבים אותה. "סודות, סודות, סודות. לאן שלא תפני – סודות" (176).

המשקל החורג של הסודות מכריע את איה הרץ, הסובלת ממילכוד איום. לגלות או לא לגלות, ומה יהיה מחירו של הגילוי. למשל, במקרה של נוגה, אישה שמתאהבת בה ושלגביה היא מתלבטת קשות האם לחשוף את סודה. כשהיא סוף-סוף עושה את זה, נוגה דווקא מגיבה בטון ענייני לגמרי: "זה הכול מותק? זה שום דבר! מה שמחריד הוא הסיפור העצוב של הילדות שלך, הסוד ששמרת כל כך הרבה שנים. גם את באיזשהו מקום ניצולת שואה" (121).

אבל גם אחרי צפירת ההרגעה הזו, שוב ושוב סופרת איה הרץ על כף יד אחת כמה אנשים יודעים על המום שלה, שוב ושוב היא חוזרת לאישיו של כף הרגל שלה, כאילו כל העולם כולו הוא רק כף רגל צרה וקטנה. מבחינה זו, זינגר עושה ברומן לכף הרגל הקטנה של הגיבורה שלה מעין טיפול רפלקסולוגי נפשי וספרותי, המייצר כמה מהסצנות הטובות בספר.

המום מונע מאיה הרץ לקיים מערכות יחסים נורמליות, וגם כשהיא כבר מנסה לעשות את זה, הן יוצאות לה לגמרי על העוקם ומולידות קשרים מופרעים, בתחילה עם גברים ובהמשך גם עם נשים; מופרעות המגיעה לשיאה במערכת היחסים המרכזית ברומן, בין איה הרץ למטפלת שלה, טל חלמיש, יועצת ניו אייג'ית, מאמנת-קואצ'רית חדלת אישים ומטורפת בעצמה. במשך שנה תמימה, גורמת חלמיש לאיה לצאת מדעתה מרוב אהבה אליה, וכשמגיע לבסוף רגע של קירבה ביניהן, התוצאה היא הרסנית ואף מבעיתה.

מערכת יחסים מעוותת נוספת היא בין איה הרץ לבעלה לשעבר, עוד חדל אישים חסר מעש שברוב חוצפתו עוד סבור שצריך לאשפז את איה, כשגם לו לא חסר. הבעל יודע את סוד הרגל הקטנה ויודע גם את סוד לסביותה, אבל כחלק מהתסביכים שלו עצמו, הוא מקבל ולא מקבל את המצב ומשתתף בדרכו המופרעת בהצגה.

בתוך מערכות מטורפות, יש איים של רגעי שפיות וחמלה. רגעים אלה מתגלים בתיאור מערכת היחסים בין איה הרץ, דור שני, גרושה, לסבית ומופרעת, לבנה בן העשר יותם, הסובל מתסמינים ברורים של תסמונת אספרגר. אמו מגוננת עליו באהבה רבה מפני האיבחון המתייג, וכמדומה שרק איתו היא מוצאת נחמה אמיתית בחייה המורכבים. כמה מהסצנות בין האם לבנה ממיסות את הלב, ותורמות לכך שמה שנראה בתחילה כמרתיע, אוטיזם גבולי, יוצר אמפתיה כלפי האם ובעיקר כלפי בנה המסוגר, שעולמו שורץ מפלצות.

אחת מהסצנות היפות ברומן היא זו שבה יותם, קסם של ילד שעולמו הפנימי מזכיר ספר מסדרת הארי פוטר, משחק עם חיה בשם 'חמשוש' בעלת חמש רגליים קטנות ומספר עליה לאמו. הרגליים של החמשוש מזכירות לאם את תסביכי כף הרגל שלה. בין השניים מתפתח דין ודברים, שבסיכומו הילד האוטיסט למחצה מעניק לאמו חומר למחשבה, שיוכל להועיל לה גם לגבי עצמה: "הרגליים של החמשוש הן הנשק שלו" (126).

רומן הביכורים של זינגר הוא בעל כוח משלו. הן בתיאור הקומפלקסים, הן בלשון הכתיבה שיש בה לוליינות מילולית המגביהה את הסיפור, והן בעיצוב המצבים. בתיאורי האהבה האובססיבית של הגיבורה למטפלת שלה, הרגשתי מעת לעת סוג של דז'ה וו (מסתבר שגם אהבה לסבית יכולה להישמע כמו עוד גרסה של חיזור גורלי), אבל גם כך גמרתי לקרוא את "נעולה" בתחושה מעורבת. מצד אחד, לא הייתי רוצה להיכנס לנעליה של איה הרץ, אבל מאידך אשמח לקרוא עוד כמה רומנים מופרעים שכאלה של הסופרת זינגר שבראה אותה.