לאחר לא מעט שנים שבהן פרסמה בעיקר רומנים ובהם כאלו שאפשר היה להריח מהם את אפר השואה, ולאחר לא מעט שנים שגזרה על עצמה סוג של שתיקה, שבה הסופרת הוותיקה רבקה קרן, בת לניצולי שואה, ומפרסמת ספר והפעם קובץ סיפורים חף מאזכור של השואה. "הרגע האמיתי", ספרה החדש, הוא סוג של רגע אמת גם עבור הביקורת, הזדמנות לבחון האם נס ליחה של הסופרת שבעבר ספריה ראו אור בהוצאות מכובדות (למשל "טעם הדבש" ורומנים ידועים נוספים כמו "אהבה אנושה", "אנטומיה של נקמה" ו"טיטה והשטן") ואף נמכרו היטב ותורגמו לשפות זרות, אך במידה מסוימת היא נשכחה מעט וכנראה שלא בצדק, אולי משום שעקרה לארצות הברית.

ואולי היא נשכחה במקצת, כיוון שבכל פעם שצץ במדף הספרות מטאטא חדש, ממהרים לשכוח את המטאטאים הישנים, היכולים בהחלט לאכלס מדף שלם במחסן של החנויות למוצרי בית.

"הרגע האמיתי" כולל  תשעה-עשר סיפורים החושפים עולמות מגוונים מאוד ושונים, לכאורה, זה מזה, מישראל ומחוצה לה, אם כי יש ביניהם לא פעם קווים מקבילים: כאב וסבל, גירושין ויתמות, מפגשים בין אנשים בודדים או בין גברים לנשים במצבי מצוקה.

הגיבורים הם אנשים המהלכים לא פעם על הקצה ולעיתים עולמם הוא ביזארי למדי: פליט הבורח מארצו, חרדי שמתאסלם, זקנה שמתה נטושה, סוחר תבלינים המהגר לאחר שהתאלמן, אישה החפצה להתאבד בשעת לילה על שפת הכנרת. לכל הגיבורים האלה חסר בורג אחד או שניים, אבל אולי דווקא זה מה שהופך אותם לדמויות מעניינות.

חלק מהסיפורים משתייכים לריאליזם, ועל האחרים נסוך סוג של מסתורין מגי וחידה. הכתיבה היא לעיתים מצומצמת עד מינימליסטית ומצטיינת בדיאלוגים המזכירים במשהו את נוסחת הכתיבה של המינגוויי. באמצעות הדיאלוג, מנסה קרן להכיל עולם ומלואו ובדרך כלל מצליחה.

חוטים משותפים רקומים וארוגים בין הסיפורים, ושניים מהם צדו את עיניי במיוחד. הכוונה ל"עיישה", הסיפור הפותח את הקובץ, ו"קפה", אחד הסיפורים החותמים אותו. שניהם עוסקים בעולמם של הבדואים בבאר שבע ובדרום. "עיישה" הוא סיפור משובח המתרחש בישראל של פעם ובצעירה בדואית הנכנסת להיריון אך מפילה בזה אחר זה את עובריה. בעלה מנסה לנקום בה על כך שהיא לא מביאה לו בן זכר וכל זאת בעזרת תמר מעוך.

הסיפור "קפה" מתרחש אף הוא במרחב הבדואי ועוסק במערכת יחסים בין ישראלי לקורא בקפה בדואי ובתו המבקשת מן הישראלי להצילה מן החתונה שנכפית עליה. האם הישראלי שרוצה לברוח מארצו, כפי שהבדואית הצעירה רוצה לברוח מנישואיה, אכן ייענה לבקשה הגורלית?

מאז שקראתי את יצירותיו של צור שיזף כמו "נמר בהרים" ו"אהבה על קו השבר", העוסקות בין השאר בחיי הבדואים, לא זכורים לי סיפורים טובים על חיי הבדואים כמו אלו של רבקה קרן. כתיבתה של קרן על הבדואים מאוד אמינה וצריך לקוות שהיא תמשיך לכתוב עליהם ותאפשר לקורא הישראלי הצצה נוספת לעולמם המרתק.

קו מחבר נוסף באסופה, הם סיפורים העוסקים ישירות או בעקיפין במסע או בהגירה או בשניהם גם יחד. סיפורים שבהם הגיבורים או הגיבורות מתלבטים האם לעזוב את ארצם ולהגר, ובשני מהמקרים המסע כרוך גם בהמרת דת. בסיפור "קפה" מסופר בין השאר בכנרית נוצרייה מהרי הקרפטים הנישאת לישראלי ויולדת לו בן, שלימים רוצה אף הוא לעזוב את ארצו ולהשאיר את אמו הנוצרייה לבדה בארץ, ואילו בסיפור "אבשלום שטיינברגר עולה למכה" גיבור הסיפור שומע קול המצווה עליו לנסוע למכה והוא מחליט להתאסלם ולהפוך לחאג'.

סיפורים אחרים המכילים מוטיבים של הגירה הם "אל זנזיבר", המספר על סוחר תבלינים מיפו המוצא את עצמו כמעט בעל כורחו בזנזיבר, ועל העולם האקזוטי המיוחד שמתגלה אליו הגורם לו לבסוף לרצות להישאר שם; "האישה שמתה בנימוס" המספר על קשישה ישראלית ששבה מביקור אצל בנה שהיגר לארצות הברית ועל גלגוליה הטרגיים לאחר שובה; ו"איסלמורדה" סיפור מעניין מאוד על בלסרו קובני, דהיינו קובני שברח מרצו בבלסה, רפסודת עץ, שכל נוסעיה טבעו בים ורק הוא ניצל. בחיפוש אחר מקלט, פולש הקובני לחדרם של בני זוג ישראלים המתארחים בבית מלון, והשניים מתווכחים ביניהם האם להעניק לו חסות או להסגיר אותו לשלטונות.

הסיפור "הרגע האמיתי", העוסק במפגש בין גבר גרוש ומערכת יחסיו עם סינית מסינגפור ובנה בן השש, נגע ללבי, כמו גם מערכת היחסים הנרקמת בסיפור "מרפא בובות וכל מיני" בין נפתלי, אדם המשכיר מחסנים, וקשיש בשם קדוש העובר לגור במחסן בניגוד לנהלים. "אסור לישון במחסן. המחסנים מיועדים לחפצים, לא למגורים," אומר נפתלי לקשיש, וזה משיב לו: "כולנו חפצים".

אל אחד או שניים מהסיפורים התחברתי אולי קצת פחות, אבל בסיכומו של דבר נהניתי להתוודע מחדש לכתיבתה של רבקה קרן, סופרת שיש לה עוד הרבה מה להציע לקורא הישראלי.