ענת לויט

"היינו בגד אחד", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 77 עמ'

בספר שירה החדש, "היינו בגד אחד", שומרת ענת לויט על כוחה הפואטי הייחודי, אבל אין בו חידוש תמטי אלא ניסיון לשמור על המסורת, תרתי משמע. כמו בספרה הקודם, "תפילת יחידה", גם לא מעט משירי הספר החדש עוסקים בשאלות אמוניות, אם כי מזווית מקורית המעניק לשאלות הללו משמעות אחרת ואף חדשה.

לויט היא לא חוזרת תשובה וגם לא חוזרת בשאלה, האלוהים שלה אמנם יהודי אבל הוא אלוהים פרטי, שאיתו היא מתכתבת ללא צורך לחבוש שביס או להדליק נרות. בספר הספרים היא קוראת כמו בספר שירה ומעניקה לו וריאציה פואטית. כל מה שנכתב ב"היינו בגד אחד" שמריח מיהדות או מרלגיוזיות הוא אפוא סימבולי, מטפורי. ואם כבר אתם מתעקשים לדעת, זהו אלוהים לגמרי נקבי שלא כפוף לציוויים של הרבנים באשר הם, אלה שמוסמכים לגייר וגם אלה שלא. לויט מתגלה בספרה כרבנית שהוסמכה על ידי אלוהי השירה והיא מגיירת את שיריה לספרות.

"אתה בחרתני מכל הנשים", היא כותבת בשיר "אתה בחרתני", ובשיר "יום ביומו" היא מודה "על הבלתי מובן מאליו, מתנת האל". בשיר "תודה" כותבת לויט "מודה אני", ואילו בשיר "מודה אני" חוזר צימוד המילים הזה: "מודה אני על דרכך הפתלתלה ללמד/ אותי לומר מודה אני". שיר שנון בסגנון נתן זך של פעם.

גם השיר "דבר המשורר" מתכתב, כמדומה, עם "שיר ערב" של זך. "דברים פשוטים מסתבכים כדבר/ המשורר שלא פתר ולא התיר/ דבר, כי שיר אינו מרפא". כנראה שכן, אם לויט כותבת שירים.

לויט מתכתבת עם שיר נוסף של זך, "ציפור שנייה" שמו. בשירה "היי" היא כותבת: "ציפור רבת יופי, עץ במלוא אדרתו". בשיר אחר שלה "שבועת אמונים" היא מתכתבת דווקא עם "אדם זקן", שירו הידוע של דויד אבידן. "משורר, מה יש לו בימיו כשאינו כותב".

בשיר אופייני למיזוג שבין האמונה לשירה כותבת לויט: "מוזיקת שמיים ביד אדם/ ומוזיקת אדם יד שמים/ והיו לאחד." לשיר הזה אפשר אולי לכתוב עיבוד חופשי: "שירת השמיים ביד אדם."

השירה של לויט כתובה לעיתים בשפת חלום. "ישבתי מול פקעת היותך,/ מתאמצת להתיר אותך עד הלילה/ שבעמקי סבך חלום נגלה אליי/ החוט התחתון, חוט הדמיון,/ ומשכתי אותו באבחת יקיצה." שיר נפלא שבו לויט מושכת בכל חוטי המילים, פורמת אותם וכותבת שירה.

שירים נוספים עוסקים בחלום. למשל "עונה חדשה": "להיות כבולה בחבלי חלומי", כותבת לויט אך מוכיחה שהחלומות אינם כובלים אותה אלא דווקא משחררים אותה לכתוב שירה. "בחלומי הלילה מפיץ תאורה", היא כותבת ואפשר לומר, בפרפראזה, שחלומות הלילה גם מפיצים שירה, והשירה מאירה אף יותר מפנסי הרחוב הדולקים במשורה או נורות ההלוגן.

שיריה ההירהוריים של לויט עוסקים באמונה, בחלומות וגם בבינה לבינו, נושא שהעסיק את לויט גם בספרה הקודם. בשיר המקרב "מרחק" היא כותבת: "רק כשנרחק אדע את המרחק/ שהיה בינינו בהיותנו עור בעור".

לויט גם מיטיבה לחבר בין מושגי העולם האמוני ואלו הלקוחים מעולם האהבה ובשיריה הם הופכים לאחד. "בעת תענית הלב הייתי פעורה מלפניך,/ וכשהשבעת אותי סעודות אהבה דשנות", היא כותבת בשיר "נעילה". הפעם מדוברת בתפילת נעילה נשית לשובה של האהבה, תפילה האופיינית לכתיבה המתוחכמת של לויט על האהבה ועל נושאים אחרים.

שירים לא מעטים עוסקים במוזיקה. האמונה היא מוזיקה וגם האהבה היא, כמובן, מוזיקה. בשיר "נגיעה" היא כותבת: "אצבעותיך על שורש צווארי/ פורטות… כאילו הייתי קלידי פסנתר". ובשיר נוסף: "כנפי פתוחות להמראה על גב/ צלילים מרעידים תבת-לב/ בתהודת קסם המנגינה/ ונחיתתנו/ אל גמר הפרטיטורה".

לויט מזכה אותנו בספר נוסף שהוא פרטיטורה בפני עצמה.