close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • עטרת קוצים - Post Image
    • עטרת קוצים
    • הרצל חקק
    • התפרסם ב - 18.05.17

    עטרת קוצים / פרופ’ נורית גוברין ורחל סטפק  

    הוצאת גוונים 2017, 254 עמ’

    פרס ברנר דולק כלהבה כבר שנים רבות, לפני שנתיים חגגנו שבעה עשורים. הפרס קרוי על שם יוצר כה ייחודי, ותמיד עולה השאלה: האם אכן היצירות שזכו בפרס על שם ברנר, יש להן קרבה רוחנית לדמותו היוקדת-המרה?

    המניע הראשוני לקובץ חשוב זה לכאורה קשור בזמן – התייחסות לדברי הסופרים בעת קבלת הפרס במלאת 70 שנה לטקס ייסוד הפרס. 70 שנה, עשרות יצירות זוכות, וזה בוודאי נושא למחקר מקיף. נורית גוברין יודעת שמסע ארוך חייב להתחיל בכמה צעדים, ומגיע לה יישר כוח, שזיכתה אותנו באבחנות חדות מבט, במחקר ייחודי המוכיח, עד כמה יש ליוסף חיים ברנר נוכחות בחיינו, בתרבותנו. ייקח זמן להבין לעומק, עד כמה משוקעת רוח ברנר ביצירה הישראלית.

    הרוח של ברנר מתחדשת

    אל נשכח, עד כמה קרובה גוברין לעולמו של ברנר. בספרה “צריבה” היטיבה לגלות את דמותו של ברנר בשיריהם של משוררים רבים, לפענח סוד חותמו על כתיבתם. המחקר שלה כלל גם אנתולוגיה מרגשת, שירי משוררים ואותה דמות ברנרית שכה יקדה בהם.

    “צריבה” הותיר מכוות אש באור יקרות, וכולנו נחשפנו למפעל מחקרי  חסר תקדים: ניסיון להציב לפנינו מבחן אש פואטי, שנגע בנפש הספרות העברית: בקובץ “צריבה” הצליחה נורית גוברין להציב משקפת צלולה, משקפת שדרכה חזינו באותות שלא נמחקו: גוונים שונים בדמותו של ברנר, כפי שנשקפו בכתבי משוררים לאורך שנות דור.

    חלפו שנים מאז יצא לאור הספר “צריבה”, וברנר הוסיף להעסיק יוצרים רבים, חוקרים רבים, גם את נורית גוברין. אי אפשר להתעלם מהתחושה, שלפנינו יוצר מהפנט, חידה מסקרנת: אחרי שאנו מסיימים לקרוא את ספרה החדש, הלב מוסיף להלום בנו: ברנר אכן משפיע על דור שלם.

    ונשאלת השאלה, מהו הייחוד שבו, שכה שובה את הלב? האם נדבקנו לאיזה סטריאוטיפ כלשהו? לסיפור חיים דרמטי? נכון, לא שכחו לו את  “זכות הזעקה” ואת תדמית האביר בן דמות היגון, אבל ברנר היה יותר מכל זה.

    השפעתו בדורו חצתה כתבי עת ואנשי ספרות, גולה וגאולה. רוחו להטה ורטטה על העת. מעבר לאיש הסובל והשברירי היה ברנר חזק ומוביל: ידעו להכיר בכוחו כמנהיג, מעצב דרך.

    ממרחק שנים, נותר ברנר כדמות חצובה בסלע. דמותו מורכבת ואינה חד ממדית. ברנר היה בקשר עם חוגים שונים, עם יוצרים שונים, ידע להבין לצפונותיהן של הקבוצות השונות, לבחון בכל רגע את מפת התרבות.

    זכה ברנר, שנורית גוברין התמסרה למשימה הזו, לבחון את הזוכים בפרס, את הקשר שלהם לדמותו,  את ההכרח הזה לשוב ולבחון את “רוח ברנר”. כפראפרזה על הביטוי נאמר: יצירת דורות – סימן לבנים. מלמעלה הוא, בוודאי, ממלמל לעצמו, יש למילים כוח להמשיך לחיות.

    שיטתה של נורית גוברין בחקר הספרות זכתה בקובץ “עטרת קוצים|” לחיזוק נוסף: הספר כולו כמכלול הוא עדות לשיתוף פעולה בין חוקרת ותיקה לחוקרת צעירה. נורית גוברין ידועה כחוקרת בעלת שם בחקר הספרות העברית בדורות האחרונים, ויהיה זה לכבוד לספרות העברית, אם יוענק לה פרס ישראל. למחקר הנוכחי בנושא “דברי סופרים במעמד קבלת הפרס”, חָבְרה אֵליה למחקר חוקרת ספרות צעירה, ד”ר רחל סטפק. כמנהלת ארכיוני ספרות העניקה סטפק את הידע הרחב בקורות חיי הסופרים, באיתור דברי הסופרים, בהבנת משנתם הספרותית.

    נורית גוברין כה קשורה לדמותו של הסופר חיים ברנר, ואין זה פלא, שהקדישה מאמצים רבים לבחון את תולדות הפרס הספרותי החשוב לאורך שבעים שנות קיומו. המפעל המבורך הזה היה אמור לצאת בחסות אגודת הסופרים העברים, ואם לא נסתייע הדבר, זכינו כולנו בהגשמת היוזמה הטובה.

    פרופסור נורית גוברין, היטיבה להבין, שדברי הסופרים בקבלם את פרס ברנר, יש בהם סימני דרך למחוז נכסף: להפנות אותנו לאותו פן אישי של וידוי: כל סופר וברנר שלו.

    דבריה מוכיחים שהיא יצאה למסע מוצדק בעקבות נפש היוצרים: “הדובר נוטה לומר במעמד זה דברים אישיים על עצמו ועל יצירתו ולקשור אותם לברנר ולדורו”. גוברין מנסה לדלות מדבריהם צופן ברנרי, שכן “מעמד קבלת פרס ספרותי הוא הזדמנות לחשבון נפש”. ואכן, כאן  מביאה גוברין את הביטוי מכתביו של ברנר, מן היצירה ‘מכאן ומכאן’: “ההוויה הייתה הוויית קוצים. כל החשבון עוד לא נגמר”.

    אכן מדובר פה בהתוודות ובהתוודעות: וידוי של סופרים יוצר סוג ספרותי בפני עצמו. אותות האור שחושף כל סופר מגלים טפח עליו, טפח על ברנר. לפנינו דגם חדש של  מבחן צריבה, הבהובי חושן שיספרו לנו, איזה קשר יש לסופר ליצירת ברנר, מה החותם שיוצר “מכאן ומכאן” השאיר בו. האם לקח אותו לכאן או לכאן?

    שבעים שנה הן תקופה ארוכה, וזו תקופה ארוכה דיה, כדי לעצור לרגע לסיכום, להיווכח מה מצב הגחלים, שמנחילים לנו אורות מדור לדור, גם אם ‘החשבון עדיין לא נגמר. נורית קמה לשאת את הלפיד, קמה לבחון כיצד דמות ברנר נוכחת בחיי יוצרים – והניתוח שלה חושף, עד כמה הרוח הלוהטת הזאת מתחדשת בכל דור, לובשת פנים חדשות ביצירות של יוצרים.  ואל נשכח, חלפה תקופה משמעותית, שנות הליכה במדבר ויותר, שבעים שנה.

    כיצד חוקרים היסטוריה ספרותית

    מי שקורא את המבוא העשיר של נורית גוברין לספר “עטרת קוצים” חש את הקשר בין התובנות המובילות מבוא זה לשיטות המחקר של נורית גוברין מדורי דורות. וידויים של סופרים, קישורים בין ביוגרפיות של סופרים להיסטוריה הספרותית, כל אלה הם בגדר שדה המחקר של נורית גוברין. לנורית גוברין יש דרך מחקר ייחודית מאד, ונחשפנו לה כבר בספריה ‘קריאת הדורות’. מחקריה לאורך השנים וכך גם בכרכי ‘קריאת הדורות’ הולכים בעקבות קו עקבי וברור: הספרות העברית לא נוצרה בחלל ריק, בבחינת יש מאין. כפי שהיא מאמינה כי   סיפורים ושירים  אינם עומדים לעצמם, אלא אחוזים בחיי מחבריהם ובענפי יצירתם השונים – כך גם אנו אמורים להתייחס לוידויים של הסופרים בבואם לתאר, כיצד משיקים חייהם ליצירת יוסף חיים ברנר. שירים כמוהם כוידוי, ומה פלא, שבספרה ‘צריבה’ העמיקה נורית גוברין חקר, כדי להעלות ניצוצות מחיי המשוררים, שכתבו עליו, שהושפעו מדמותו.

    בדומה לדרך זו, ראינו אותה חוקרת ספרי זיכרונות, איגרות של סופרים. הגדילה לעשות כאשר כתבה ביוגרפיה של סופר – אהרון מגד – והלב התרחב למראה היכולת שלה להעניק לנו ביוגרפיה רעיונית-רוחנית: חייו של הסופר כמו הפכו לוידוי חשוף, שהאיר היבטים ביצירותיו, ברומנים שכתב.

    אנו קוראים את דברי הסופרים, הזוכים בפרס ברנר, ורואים את החוקרת הולכת שבי אחר יוסף חיים ברנר – ובה בעת מוקסמת מן היוצרים שבאו אחריו. נורית ניצבת מעבר לזכוכית, בוחנת כל מילה, שומעת בין הרווחים ובין השתיקות. זו סגולתה לגלות ולמצוא,  כיצד נקשרים וידויי הסופרים לדמות חיים יוסף ברנר, כיצד יש בטקסטים –  כביכול טקסיים –  להאיר משנה לשנה את השנים שחלפו, את יוסף חיים ברנר, את דמויות הסופרים והמשוררים שזכו בפרס ברנר.

    אל נשכח, יש בפילוסופיה של ברנר – דברים שיש בהם להטיל אלומת אור על כל הכותבים הנסמכים על יצירתו, על משנתו, על חיינו כאן. חוט שָׁני קושר בין היוצרים, ואפשר לחוש את הרוח המפעמת: החיבור בין הסופרים, שזכו בפרס ליצירת ברנר, ומנגד – בדרך שבה התייחס ברנר ליצירה הספרותית. ראו נא כמה יש בנשמה של המילים, אור נדיר שמעבר לחיי שעה.

    הן כך כתב ברנר: “לאו דווקא תוכן מחשבות זה או אחר עושה את האדם לחושב, כי אם אופן המחשבה. לאו דווקא התוכן הרומנטי של השיר עושה את בעל השיר למשורר, כי אם כוחו להתרגש באמת ולבטא על פי דרכו את רגשותיו האנושיים”.

    ספרות ויחס לעולם, ספרות וחיים, חיי האומה – אלה הקווים המובילים. בשנת תרנ”ח, כתב יוסף חיים ברנר, עד כמה השפיעה הספרות על חייו:

    “אמנם, עליי תפעל לטוב הספרות, כי בעת קריאתי וגם ימים רבים אחרי כן אש תיקד בלבבי: להיטיב, להשכיל, אז אחלום גם על דבר עמי”.

    מורשת ברנר מבעד ליצירות הזוכות

    צודקת נורית גוברין, כשהיא קובעת: “מעמד קבלת פרס ספרותי הוא הזדמנות לחשבון נפש. ואכן, קריאה רצופה בדברי היוצרים מקבלי פרס ברנר לדורותיהם מעידה, כי רבים מהדוברים הערו נפש לתוך דבריהם”. עמוד 11.

    כפי שראינו ב”צריבה”, גם כאן, לאור וידויי הסופרים, אנו חשים בחותם האש, בעוצמה של ברנר. ובלשונה: “המבוא מעיד על השפעתו הרבה של ברנר על דורות של סופרים, ועל הדרך שבה קורא כל אחד בברנר ומוצא ביצירותיו את עצמו. כמו כן יש בו כדי להעיד על מידת האקטואליות הרבה של ברנר, שדבריו בדורו כוחם יפה לבעיות הבוערות לדורות”. עמוד 12.

    נורית גוברין מגלה, שכבר בשנים הראשונות לחלוקת הפרס ניסו השופטים להשתמש בביטוי  “ברוחו של ברנר” – בבואם לשרטט חוות דעת והנמקות לגבי הזוכה בפרס ברנר. לפרס ייחודי זה נקבע מראש גוון שונה מכל פרס ספרותי אחר.

    גוברין מחדדת כאן את הביטוי ‘המצווה הכפולה’ – שעומדת לנגד עיניהם של השופטים: על הספר הזוכה לגלות בחובּו שני ערכים חשובים: “מצוות הרמה האמנותית הגבוהה ומצוות העֵרוּת החברתית”, עמוד 18.

    למעשה, הישיבה הראשונה של שופטי הפרס קבעה את ה DNA של פרס ברנר. השופטים, יהודה בורלא, ישראל כהן ודוד-אריה פרידמן, קבעו את העקרונות המובילים: “שתי יצירות בעלות ערך אמנותי שווה, שאחת מהן היא בעיקרה אמנותית, ובשנייה יש גוון ציבורי-חברתי ברוחו של ברנר – היתרון לשנייה. אם שתי היצירות שוות ברוחן הציבורי, ולשנייה תוספת ערך אמנותי – היתרון לשנייה”. ועדת השיפוט שלהם העניקה את הפרס לדוד מלץ על הרומן ‘מעגלות’ – ובפסק השיפוט שלהם הם אכן מדגישים את הקישור בין הרומן הזוכה ליצירת ברנר – “שמרבית גיבוריו דלו את תקוות חייהם מתוך באר הייסורים והנפתולים הקשים, וסיומו של הספר בלשון ‘בכל זאת – הכול כדאי’ אף הוא אח למטבע של ‘אף על פי כן, אשר טבע ברנר”. עמוד 19.

    לאורך המבוא המרתק דולה נורית גוברין פנינים מדברי הדוברים בקבלם את הפרס, מנסה לבחון אם “מבחן האמת” שקבעה אותה שלישייה מובילה בשנת 1944 אכן נשקפת מדברי הדוברים.

    נבחנת השאלה – האם נהגו השופטים להעניק פרס לסופרים מוכרים ומפורסמים – או להעז להעניק פרס לסופרים שהיו בתקופתם בַּצל. גוברין נשענת על טבלת מקבלי הפרס לאורך שנים, טבלה שהכינה רחל סטפק, והיא מסיקה מכך, שהשופטים נהגו ללכת ‘על בטוח’.

    גוברין, מנסה לשאוב מדברי הסופרים, כיצד השפיע ברנר עליהם. גוברין אכן רואה זאת כדרך של גילוי פנימי: “בנאום המסורתי שהוא נושא בטקס זה, הוא עושה את חשבון נפשו הברנרי, ומעיד על עקבותיו בעולמו”.

    מהי אותה מורשת של ברנר, שאינה נוטשת אותנו? נורית, שקרובה בלבה כל כך לחיים יוסף ברנר צופה מבעד למשקפת סתרים, רואה לעומק. היא מוצאת את המורשה להנחיל של אותו ‘נסיך יגון’ רב עוצמה: להנחיל ‘ייאוש פורה’, ייאוש שמדרבן לעשייה. גוברין מוצאת בין השיטין, שברנר הנחיל את ה”בכל זאת”. כותבת היא: “הרגשת ההכרח להמשיך בחיים, בתחום הקיום הלאומי ובתחום הקיום הלאומי ובתחום הקיום של הפרט. כל אחד חייב לממש את מהותו, את עצמיותו…” – עמוד 23.

    גוברין בוחנת את משמרת הסופרים הזוכים בפרס, שהייתה להם הזכות להכיר בחייהם את ברנר, לבחון את דבריהם, וכך גם את אלה, שזכו להכירו היכרות עקיפה. אמיר גלבוע כתב על פגישה דמיונית, “בזכות אחי הגדול”.

    וידויי הסופרים – כיסופים לאיש ‘המעורר’

    הסופרים הדוברים מצטטים בדבריהם בטקס קטעים מיצירת ברנר, ובעיקר מתך ‘מכאן ומכאן’, ‘שכול וכישלון’, ‘מסביב לנקודה’. גוברין קושרת בצורה נרגשת בין דבריה של רחל כצנלסון שז”ר, הזוכה השלישית בפרס, לבין ברנר, ומביאה את דבריה העמוקים על ברנר: “היכולת של האמן להאציל ערך סמלי לתיאורים ריאליים”. עמוד 27.

    הדוברים, שהכירו את ברנר כותבים מדם לבם: כך דברי דב סדן, בעת קבלת הפרס, והחותם של ברנר בעיניו, מפעים ועמוק מאין כמוהו: “ההוויה נצטיירה לו ככֵפל תהום ובאמצעה מתוּחה רצועת חיים…פקיד למצפונו שלו”. עמוד 28.

    שבעים שנה,  ולפעמים יש תחושה, שיש שוני בין דוברים של אז לעומת דוברים, שחיים עמנו היום.

    כאשר שומעים את דברי הסופרים שחיו בימיו, חשים צמרמורת. כך מדברי יוסף ליכטנבוים. בנאומו סיפר, כמה נכסף “להכיר את ‘משורר ההתלבטות’, את איש ‘המעורר’, אשר בדפיו הלוהטים היה מרתיח את הלבבות, וקורע אותם קרעים קרעים, את הסופר המפרפר”. עמוד 30.

    לא נוכל לפסוח על דבריו של ישראל כהן, שהיה בחבר השופטים שעיצב את רוח פרס ברנר, וזה אותו ישראל כהן שזכה בפרס בשנת 1962 . כהן היה זה שחקק באותיות של אש את האמת הצרופה על דרכו של ברנר. כהן, אביה של נורית גוברין, ראה בברנר, “המנתח האכזרי –  – שייאושו לא העבירו על דעתו – הוא הסופר המפרה גם בזמננו”.

    אזכיר משפט אחד מנאומו המפעים של ישראל כהן, ותבינו מדוע: “עטרת קוצים ששם ברנר על ראשו השחוח של העם היהודי”. מכאן לקחה נורית גוברין את השֵׁם לספרה.

    יש קטעים בדברי זוכים שמרעידים לב, שמרטיטים שאלות קיומיות. כך דבריו של שלמה ניצן: “הלא מברנר קיבלנו את החשיבות הגדולה של לשאול שאלות, להעז ולשאול” … “אין הוא מקדש או מרומם את הסבל, אך הוא מודע לכוחו הטראגי הקיומי” – במבוא של גוברין. עמוד 34.

     מרגש לקרוא את הסופר דוד גרוסמן, שזכה בפרס על ספרו ‘נופל מחוץ לזמן’ – ונחמץ הלב לקרוא בווידוי של דוד גרוסמן את השורות הברנריות ששימשו לו מקור השראה. אלה דבריו של יחזקאל חפץ לאהובתו המתה מרים ביצירה ‘שכול וכישלון’: “הן אינך, הן דעתי צלולה. הן דעתי צלולה כל כך, עד לבלי עשות אלוהים ממך גם עתה כשאינך….הן דעתי הצלולה אומרת: נפש חיה היית ככל הנפשות החיות…נפש חיה היית – וּמַת”. במבוא עמוד 44.

    העוצמה של ברנר – מתקן ומתייסר

    וידוי אישי קטן: בשתים עשרה שנות כהונה שלנו בראשות אגודת הסופרים העברים זכינו אני ואחי התאום בלפור להעניק את פרס ברנר לזוכים באותן שנים – 2003 עד דצמבר 2015.

    החיבור בין הפרס לאגודת הסופרים היה רב עוצמה – ובמשך שנים נשאה את הלפיד משפחת האפט. משנת 2011 נשאו את הלפיד רחל ומשה ינאי. על כך יבורכו.

    יש קסם מיוחד בעצם הטקס, ויש תחושה של יראת כבוד כלפי דמותו של ברנר הנשקפת מן הכּרזות על הבימה. מאז השנים, שבהן למדנו את יצירותיו של ברנר באוניברסיטה העברית, לא נטשה אותי התחושה, שיש לברנר קסם נבואי: היופי והעוצמה של ברנר היו בדמותו הפלאית, מלאך שכל כולו תעצומות נפש: מנהיג וסופר, בונה כלים ומתלבט, מתקן ומתייסר. ברנר היה איש מר ונוקב, איש של סתירות .  מצד אחד החיבור שלו לחברה ולכלל ולארץ – ומצד שני אותה חלקת אלוהים קטנה, אותה טריטוריה ספרותית משלו, חלקת הסנֶה הייחודית.

     שם הספר ‘שכול וכישלון’ ושם היצירות ‘עצבים’, ‘מן המֵצר’, ‘גאולה ותמורה’, ‘מכאן ומכאן’ … כמו עוטפים אותו בהילה של איש רוטט ולוהט: על פרשת דרכים. ממרחק יביט בנו עז נפש, איש רוח שידע לתת כבוד למאבק, לסבל, לכּאב הפרטי, לכאב של הכלל.

    היטיב לתארו יצחק למדן ביצירה “מסדה” . למדן זכה אף הוא בפרס ברנר בשנת 1946 על יצירתו ‘במעלה עקרבים’ – למדן היה הזוכה השני בפרס.  דבריו לברנר מהדהדים בשירה אחרת שלו. כך שר הוא ליוסף חיים ברנר, הקרוי ביצירה “המתפַּלש” – ודבריו חדים:

     “מֶה עתה משָׂא דברךָ אלינו/ אַתה נְזיר מסדה, שחיזַקתנו  בִּיגונך ובבוּזך”.

    אסיים בשורות שאינן נשכחות, קטעים מספרו של יוסף חיים ברנר, ‘מכאן ומכאן’, שורות לוחשות כגחלים, ניצוצות שעוברים מדור לדור:

    “שרידי קוצים היו להם לשניהם על בגדיהם הפרוּמים ובראשיהם. אז קראה להם אופַת הלֶחם לעזור לה ויקוּמו שניהם ויעמדו. ואותו הסוֹד הגדול היה גם בקוֹציהם וגם בעמידָתם. על משמַרתם עמדו. על משמֶרת החיים עמדו הזקן והיֶלד, נעֱטרי הקוֹצים. החמה זרְחה כמו לפני הגֶשם. ההוויָה היתה. הוויית קוצים. כל החשבּון עוד לֹא נגמר”.

    ספרן של נורית גוברין ורחל סטפק – הוא אכן חשבּון רוחני בעקבות דברי סופרים בפרס ברנר. לרגע אני מחבר את כל הזוכים למשמרת רוחנית אחת, לרגע רואה אותם בעיני רוח מציגים עצמם לפנינו – ‘גם בקוציהם וגם בעמידתם’, יתייצבו יחדיו ‘על משמרתם’…על ‘משמרת החיים’ – לבחון מבעד לכל הזוהר וההילה את כולם, לנסות לדלות את סיפור חיינו. הנה כולם, נעטרי קוצים, מקרינים לנו את התקווה, שמעבר לייאוש.

    אותה עטֶרת מלווה אותנו, אותו חשבּון נפש. אַל נרפֶּה ממנו. אותה רוּח נדירה ממלאת אותנו, עטרת שהופכת לספרות חיים,  לתפאֶרת.

    פרופ’ נורית גוברין צילום: תפארת חקק

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית