close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • עונת הנדידה של נפשי - Post Image
    • עונת הנדידה של נפשי
    • ירון אביטוב
    • התפרסם ב - 04.11.18

    דפוק וזרוק בהודו ובלונדון – עונת הנדידה של נפשי

    אחת הסצנות היפות בכרך ג’ של “פני עצמי” של יחזקאל נפשי, ויש לא מעטות כאלו, מתרחשת בברזיל, סמוך לחוף הים. יחזקאל נפשי צועד בשעת לילה קילומטרים אחדים ברגל בשדות נטושים, בדרכו אל כפר נידח, שומע ממרחקים את המיית הגלים, את קולות הלילה, את הצרצרים, את התנים וחיות האחרות, ולקינוח גם את אנקות התשוקה של אישה מתענגת. אבל יותר מכול, הוא שומע את קולו של אלוהים ומתרחשת לו מעין התגלות. ההתגלות הזו תחזיר אותו לבסוף הביתה, לאחר ארבע שנים לערך של נדודים בשלוש יבשות.

    לאחר שקראתי את הספר השלישי בסדרת “פני עצמי”, שאלתי את עצמי האם יש ליחזקאל נפשי בכלל בית. הרי ביתו הוא בכל מקום ובאף מקום. נפשי הוא אדם חסר בית, שההומלסיות שלו היא מהותו ולטעמי מקור כוחו כאדם כותב. הוא בז לארבע הקירות, הוא בז לכסף, הוא פורח רק כשהוא לבדו ועם הניירות המרשרשים שלו, שעליהם הוא כותב את הטרילוגיה, מהיומרניות ובחלקה אולי גם המרשימות ביותר שהתפרסמו בחמש השנים האחרונות בשפה העברית בסוגת הספרות הווידויית. אולי יש בה פגמים, אולי יש בה צרימות, אבל יש בה הרבה עוצמה, כאב וסבל ואמת, אמת שקשה למצוא בספרים רבים אחרים שקראתי. זוהי כאמור ספרות וידויית מן המדרגה הראשונה, שבה הכותב חושף את עצמו על כל האורות והצללים שבאישיותו, כמו בצילום רנטגן, צילום חושפני אף יותר מצילומי הרנטגן שעשו לנפשי כאשר סבל ממום במעיו. הטרילוגיה הזו ראוי שתגיע לקוראים רגישים, מחפשי דרך ואחרים, שמצאו כבר את דרכם ורוצים ליהנות מספר ראוי.

    קראתי בשעתו בעניין רב, אם כי לא בלי הסתייגויות, את שני הכרכים הקודמים בסדרת “פני עצמי” הכוללת בסך הכול בשלושת חלקיה 1287 עמודים. הפרסום הוא בטור חשבוני יורד. הספר הראשון כולל 526 עמודים, כרך השני 466 עמודים והכרך השלישי והאחרון בסדרה כולל רק 298 עמודים.

    היומרה של נפשי לכתוב אוטוביוגרפיה מקיפה שכזו מזכירה את זו שהיתה בשעתו לפנחס שדה, שאותו הוא מזכיר בכמה היבטים של כתיבתו הווידויית-הרהורית-רלגיוזית-רוחנית, לפרסם את ספרו המיוחד במינו באותה עת, “החיים כמשל”, כבר בגיל 27. האם סיפור חייו של נפשי, בן ארבעים ואחת בימינו, מצדיק אוטוביוגרפיה מקיפה כזו בת שלושה חלקים? התשובה על שאלה כזו היא בדרך כלל שלילית. כששדה, למשל, ניסה למחזר את הצלחתו הגדולה של “החיים כמשל” בכמה מספריו הבאים כמו “ספר האגסים הצהובים” ו”נסיעה”, הוא איבד במקצת ממגע הקסם המיוחד אך השנוי במחלוקת שלו.

    משום כך, כשנודע לי שנפשי עומד לפרסם את הספר השלישי בטרילוגיה, הייתי מאוד ספקן והערכתי, שגם הוא עלול לאבד, כמו שדה לפניו, את מה שהצליח להשיג בשני הכרכים הראשונים בטרילוגיה, ופקפקתי אם יש בכלל טעם לקרוא בחלק השלישי והאחרון. שהרי מה יש כבר לנפשי לחדש לקורא, אחרי שבשני הכרכים הקודמים הוא כבר פרש בפניו את כל הקישקעס שלו תרתי משמע. סיפר בהרחבה על המום הנדיר שממנו סבל מאז הולדתו, על הסבל והתלאות הרבים שנגרמו לו בשל כך, על ארבעת הניתוחים שעבר ועל השנתיים שבהם אושפז כנער וכעלם בבתי חולים, שהפכו אותו, כמדומה, לאדם מיוסר ושקוף מרוחניות. אז מה יש עוד בעצם לחדש?

    למרות שניגשתי, כאמור, לקריאה עם לא מעט ספקות, הופתעתי מאוד לטובה. הכרך השלישי של “פני עצמי”, בכמה מחלקיו, הוא אולי הטוב בשלושה, אם כי הכרך הראשון הוא ללא ספק החשוב שבהם. מכל מקום, החלק השלישי בהחלט מצדיק את פרסומו וניכר שהוא נכתב מתוך צורך נפשי אמיתי ואף מתוך הכרח: “אני שומע עתה מעין קול ברור מאוד, הדובר אליי מתוך ראשי ואומר: ‘ספר את סיפורך או מות. כתוב, או אבד את נפשך לדעת” (עמ’ 12), כותב נפשי.

    בעיניו של נפשי, הנדידה היא בעלת צביון “רוחני, אף דתי, מצב של חיפוש. כך גם הצער”, (200), ומשוך כך, כרך ג’, העוסק בנדודים, הוא החלק המשלים, החלק המנחם והמפויס של נפשי עם עצמו ועם הקורא, שליווה אותו בדרכים הנפתלות של הנפש ושל הגוף, בדרכי המסע הפנימי והחיצוני שנכפה עליו, כפי שנפשי עצמו מעיד בטרילוגיה.

    בעוד הכרכים הקודמים עסקו בסיפור המום הנדיר שממנו סבל נפשי, שכמעט גרם למותו יותר מפעם אחת, המחלה וההחלמה ממנה, הפעם מדובר בסיפור שאפשר לכנותו כהחלמה נפשית. הפגם הגופני שנבע ממום נדיר תוקן, אבל המום הנפשי שהוא גרם – לא, ומשום כך נפשי יוצא למסע תיקון נפשי, כפי שהוא עצמו מעיד לקראת סוף ספרו: “המסע הוא לא טעות אלא תיקון טעות.” רוח התיקון של הלב והנפש שורה על הספר ומעניקה לו איזו נוחם ואמפתיה מצד הקורא כלפי הניסיון של נפשי להמציא את עצמו מחדש, להיוולד מחדש כפי שהוא מגדיר זאת, לידה המתרחשת בשדות הודו כשהוא קרוב לאדמה, נוגע בה בידיו ובתודעתו.

    בכפרים הקטנים והנידחים של הודו, מגלה נפשי מחדש את עצמו, ושם, בזכות הבדידות שנגזרת עליו, הוא מוצא שלווה ונירוונה ואת זהותו החדשה. הוא מאמץ לעצמו חזות הודית ותושבי הכפר טוש מכנים אותו “צ’ורטה פאי”, האח הקטן. נפשי חי בטבע, אוכל ממאכליהם הדלים של פשוטי העם ומרגיש שהוא מגיע להודו האמיתית, ולמקומות נטולי תיירים. “אני חי כאן בפרישות ובסגפנות… אני מקשה על עצמי בסגפנות הזו, עד כדי עינוי ממש, כסוג של ענישה עצמית ובקשת כפרה על חטאי” (150).

    כמו שדה לפניו, גם נפשי מרגיש שהוא לבדו ביקום. “לפתע הבינותי… כי אני לגמרי לבדי ביקום, אבוד ותועה בלא מטרה” (66). ובמקום אחר הוא כותב: “אני חש אבוד… תועה לגמרי, בלא בית, בלא כלום, זולת אולי נועה. יש בכך משהו רלגיוזי” (207).

    על משקל “דפוק וזרוק בפריז ובלונדון”, ספרו הידוע של ג’ורג’ אורוול, אפשר לכנות חלקים מכרך ג’ כדפוק וזרוק בהודו ובלונדון. נפשי, הסובל מחסרון כיס חמור, חי מרבית הזמן מן היד אל הפה, והוא רעב ללחם כמעט כמו קנוט המסון ביצירתו הנודעת “רעב”. לא פעם הוא חי כהומלס של ממש: ישן בגנים ציבוריים, אוכל משולחנם של אחרים או אוסף שיירי מזון, ממלא בקבוקי מים מהברז, או מסתפק בלחם ובבצל. מאכל של ממש לא בא אל פיו אלא רק כשהוא מוזמן לארוחה בבית חב”ד במנאלי. בהודו הוא חי ממש כקדוש הינדי שדוף, כמעט כפאקיר, וגם בארצות אחרות, הוא חי כנזיר. “כל התקופה ההיא בלונדון חשתי כנזיר, כסידהרתא נודד, ומתבונן הייתי עמוקות בנפשי” (28).

    פעמים רבות הוא חי כנזיר בעל כורחו, אבל לעיתים הוא חי כך מרצונו הטוב והחופשי. שכן, בכל פעם שמוצעת לו עבודת דחק שמפרנסת אותו בדוחק (הולנד, לונדון, ברזיל וכו’), ולעיתים אף מפרנסת אותו בכבוד (עבודות של ארגון מסיבות במנאלי, הודו) הוא נרתע מהסטגנציה של החדגוניות ונוטש אותה. “לא זיהיתי את עצמי עוד” (174), מסביר נפשי את הסיבות לנטישה.

    הוא נוטש עבודות כפי שהוא נוטש נשים, כמו במקרה של נועה שהיתה כמדומה סיפור האהבה הגדול של חייו והנפש היחידה בעולם שהבינה ללבו, נטישה שהיא בעיניו מעשה של טירוף מצדו. “מרגיש כי שומה עליי להמשיך הלאה… אולי זוהי אותה קריאה קדמונית אשר מבקשת אתי להתהלך ביקום כזר” (200), כותב נפשי הממשיך להיות נע ונד, מתקשה להתמיד ומעדיף את חברת עצמו על פני חברת אחרים.

    בעוד שהספרים הקודמים בסדרה, הם תרפויטיים בנוסף לערכם האחר והספרותי, הספר הזה הוא למעשה ספר מסע, ספרות נטו. רצוי לקרוא את כרך ג’ ברצף אחרי החלקים הקודמים, אבל לטעמי אפשר לקרוא אותו הפעם גם במנותק, כספר עצמאי על מסע נפשי פנימה והחוצה, שנועד לחקור מחדש את “נפתולי אישיותי” (27), כהגדרת נפשי. זהו מסע בשלוש יבשות ובלא מעט ארצות (אנגליה, הולנד, הודו, הונגריה, קולומביה, ברזיל), בתחילה באירופה קלאסית, ובהמשך בהודו שבה הספר גם תופס תאוצה ועוצמה גדולים יותר. כוחו של כרך ג’ הוא לא בהכרח בתיאורי הארצות והדרכים (למעט אלו של הודו שהם מיטב המסע ומקסימים לכשעצמם), אלא בעיקר בהרהורים הרוחניים-רלגיוזיים-פיוטיים הפוקדים את נפשי במהלך המסע.

    הרומן משתייך, כאמור, לסוגת הספרות הווידויית, שאביה הרוחני היה פנחס שדה, שהעמיד כמה יורשים בולטים כמו דויד שיץ ב”העשב והחול”, יותם ראובני ב”בעד ההזיה”, בני שבילי בכמה מספריו, ועתה גם נפשי. נפשי לא מזכיר את שדה בספרו, אבל רוחו של שדה מרחפת כמעין אלוהות מעל פני תהום הנפש של נפשי. נפשי הוא אמנם לא אפיגון של שדה, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהוא הולך בשדה, ולטעמי הדבר דווקא משחק לטובתו. בעידן הספרותי הממוסחר של ימינו, נפשי הוא כמדומה קול קורא במדבר, קול ייחודי לחלוטין בשילוב הנדיר הזה שאיפיין כל כך את שדה: רוחניות ופריצות, קדושות וקדשות (כמו אצל שדה הנשים מתוארות כקדושות נוצריות), מפגש רליגיוזי בין דתות (יהדות ונצרות), הרהורים על מצבו של האדם מול האלוהים, מסעות גשמיים, נפשיים ורוחניים, סבל, בדידות וגאולה, ביקורת על החברה האנטי רוחנית, ועוד. מהבחינה הזו נפשי הוא סוג של משורר אמוני יחד עם פרוזאיקון חילוני ואקזיסצנטיאליסט מחפש דרך.

    פני עצמי. הרמוני ועדין

    סגנון הכתיבה של נפשי הוא לעיתים מליצי מדי ואף ארכאי לימינו, אבל איכשהו במקרה שלו הוא מצטייר כהרמוני  לטקסט ובהחלט אמין וברובו לא מעורר הסתייגות. התוצאה היא רומן אמנם לא נטול פגמים, אבל כזה שיש בו כמה סצנות נהדרות, מהטובות והמרגשות בטרילוגיה האוטוביוגרפית עבת הכרס והמיוחדת הזו. הרהורים של כותב בשל יותר ופחות אדולסנטרי מאשר זה שכתב את הספרים הקודמים, ורק חבל ש-43 העמודים האחרונים (מעמוד 255 ואילך) מקלקלים את הטעם הטוב. מוטב היה לגנוז את רובם ככולם.

    עם זאת, אני יכול להמליץ בכל לב על קריאת הטרילוגיה “פני עצמי”, כרכים א’-ג’, ולמרות שנפשי הכריז שזהו הכרך האחרון בסדרה, מצדי לא אתנגד לקרוא גם את כרך הרביעי, אם נפשי יימלך בדעתו ויכתוב אותו.

    פני עצמי, כרך ג’, הוצאת עמדה כרמל, 298 עמ’

     

     

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית