שירים / אילנה יפה
בתוך: מציאויות: חפן תכלת וחפן ארגמן
הוצאת עכשיו 2014, 240 עמ'

 

את השירים הנושאים את שמו של הספר "מציאויות -חפן תכלת וחפן ארגמן", המשלב בתוכו את הוואריאציות של גבריאל מוקד כתבה המשוררת אילנה יפה.

המחשבה הראשונה שעולה בקריאה ראשונה של הספר היא בנוגע לשכנות הזאת ביניהם.

כדי להתחיל לענות על שאלת הסמיכות הפיסית-קונקרטית, המכוונת בין שתי היצירות ולנסות לגבש איזה קו של תוואי של מכנה משותף, אפשר להיזכר במקור ההשראה הרעיוני-העקרוני, המגיע לשני ההולכים האלה בעקבות ש"י עגנון: "לא כשאר הלשונות לשון הקודש, ששאר כל הלשונות אינן אלא הסכמיות שהסכימו עליהן אומה אומה על לשונה, אבל, לשון הקודש ניתנת בה תורה ובה ברא הקב"ה את עולמו. מאהבת לשוננו ומחיבת הקודש, אני משחיר פניי על דברי תורה ומרעיב עצמי על דברי חכמים ומשמרם בבטני כדי שיכונו יחד על שפתי." (חוש הריח, אלו ואלו)

או להיזכר בדברים מתוך "שירה": "לא כשאר כל הלשונות לשון עברי ולא כשירה הלועזית השירה העברית. אילו מצאנו בשיר לועז צירוף של שלוש ארבע תיבות שהן ידועות לנו ממקום אחר, מה היינו אומרים, יוצא הוא בכלים שאולים, ואילו בעברית, כל המרבה בצירופים ידועים הרי זה משובח. לפי

שאין העברית לשון מדוברת וכל קנייניה משוקעים בספרים, בהכרח מי שנוטל דבר מלשון הספר ונותנו בספרו נותן לו חיים חדשים שמולידים והולכים בצלמם ובדמותם."
אפשר בקלות לזהות בשני הטקסטים של מוקד ושל יפה, ביטויים לספרות כגעגוע לשפת מרומים,

למשהו שהוא גם אידיאית, מן ההיבט של התוכן שלו, נשגב.

 התחושה שמתקבלת במהלך הקריאה היא שאותו דבר נשגב מבוסס על יחס מיסטי לשפה העברית וזיקה אל האינסופי שיוצרים משהו חדש בתוך מעין הומאז' עמוק לישן.

שניהם, מוקד ויפה, יוצאים להקפות פנטסטיות סביב יקומים הנבראים על הדפים תוך התמסרות לפרגמנטציה של הקיים אבל לא כדי להתפרק בה מכל מה שישנו ואז לעצור מיואשים אלא בה בעת שהם שולפים מארגז הכלים את מכשירי המרד הקיומי הם מתמסרים לבנייה פואטית-מחדש של מפתחות צופן סמנטיים ואסתטיים ייחודיים כדי למצוא באמצעותם משמעות חדשה, אחרת, אוניברסאלית, לשאלות על הקיום והקיים.

חקר תעלומת הספק איננו מסובך ומאוד פיוטי.

 חקר תעלומת הספק תקף "עד עולם" בכל רובד של הוואריאציות ושל השירים.

הם מבטיחים לנו שזה בסדר לשאול. זה בסדר לא לדעת.

האיש של מוקד בחולצת נסוס שחולצתו מאוחדת איתו למהותו פוגש את הָאַמְגּוּשׁים לסיעור-סוגות רב מציאויות, בעל עומק חווייתי ולשוני שלנסות להבין אותו, פירושו, לא רק להתעכב בין השורות והטורים אלא לעצור גם בתחנות של האותיות הקטנות, הבודדות ולהתבונן באופן שבו הן משובצות בניאולוגיזמים או במילות-מזוודה, כדי לתת לא רק קצב מסוים למשמעות כי אם עומק לתמונת הדימוי הוויזואלי, למשל, במילה "יְקִיצִים" – הסופים וההתעוררויות מחלומות, משמעויות, העדר משמעויות ומיתות.

אילנה יפה היא משוררת מיסטיקה ובייחוד מיסטיקה יהודית-מטאפיסית ואת נופי הנפש היא מעלה ביסודות פיגורטיביים סוריאליסטיים:

וְהַמְּעָרָה עֲשׂוּיָה אַבְנֵי בָּרָקֶת הָאַרְגָּמָן וּמַיִם
מְמַלְּאִים כּוּכֶיהָ וּנְטִיפֵי אַלְמוֹגִים נוֹטְפִים מִקִּירוֹתֶיהָ
וּפְתָחֶיהָ זְעִירִים מְאוֹד וּבְעָמְקָּהּ אִישׁ עָטוּי שַׂלְמַת,
לֹבֶן קוֹרֵא תְּהִילִים וְהָאֵשׁ נוֹצֶרֶת מִלּוֹתָיו עַל

 לֹבֶן הַדַּפִּים….

וְלָאֵשׁ יֵשׁ פָּנִים שֶׁל אֵשׁ…וְהָאֵשׁ חַיָּה.

המתפלל באדיקות במערה, זוכה שהאש תשיב על תפילתו: מים. היא משיבה מים.

ובשיר הָאַמְגּוּשׁים, כוהני הדת החכמים העוסקים במאגיה, אלה שנדדו בעקבות כוכב בית לחם ונבואות קודמות לקבל את פניו של ישו בבואו לעולם, לוהט בהם צמא גדול שלא יודע רוויה.

יפה, מקהילה אותם לקהילה, לעם שנפשו צמאה בתוך נפשה עד כדי כך שהם מכלים אותה. כן, קצת כמו שחולצת נסוס מחסלת אט אט את האיש בחולצת נסוס בכוחותיו העל טבעיים של הדבר הלא ידוע.

אצל יפה התשובה היא כמעט תמיד מים אבל כשנהרות מכסים אותה הם עושים זאת בתנאי ריחוף, משמע, משהו קורה ליחסים עם הגוף. הוא קל. הוא נכנע לרוח. מוקד הכובד שלו הופך רוחני.

והיא ממשיכה ב"אגדת פלא יועץ" ורוקמת נרטיב סביב המוטיב הקבלי של גלגול הנשמות ומושג התיקון וגם כאן יש משהו המזכיר את ספר המעשים של עגנון: "לבי היה כעוס, ולא אמרתי אם נזדמן לך אדם ואין אתה יודע מה לך ולו, בידוע שלא יצאת ידי חובתך כנגדו קודם לכן וחזרתם ונתגלגלתם לעולם כדי לתקן מה שפגמת בחברך בגלגול אחר."

ככה באגדת פלא יועץ, אדם מניח את חפציו, לבושו, גופו, רוחו ועם מה שנותר ממנו הולך ונשאר עם:

 מַרְאֶה שֶׁל זִכְרוֹנוֹת וְדִמְיוֹנוֹת

הֵם הָיוּ סְדוּרִים בְּסֵדֶר רַצְחָנִי פָּרוּעַ

יָמִים רַבִּים יָשַׁב לְיַד הָאָח לְמַיֵּין אֶת כֻּלָּיו

כְּכָל שֶׁסִידֵּר הֶעֱלוּ בָּשָׂר וְגִידִים וּמַרְאֶה וְנוֹפִים וּלְבוּשִׁים וּמַסֵּכוֹת

לְבוּשִׁים, וּכְשֶׁהִצְטַבְּרוּ בּקֵּשׁ לָלֶכֶת שׁוּב לְהִתְנַעֵר מִכָּל אוֹתָהּ

מְהוּמָה רַבָּתִי…… בַּשַּׁעַר הָאַחֲרוֹן הִמְצִיא לְעַצְמוֹ שִׁכְחָה חֲדָשָׁה

וְהִנִּיחָהּ עַל הַסַּף."

בשיר "התיקון" הוּא "נוֹטֵל אֶת קִרְעֵי הַשָּׁמַיִים……

וּמְאַחֶה אֶת הַיְרִיעוֹת בִּמְהִירוּת וּבְקַלּוּת, טְלַאי עַל טְלַאי

לֹא חָשִׁים בִּתְפָרִים, חֲלָקוּת, נִינּוֹחוּת, זִרְזוּפֵי יְקִיצוֹת וַחֲלִימוֹת."

בעולם הסוריאליסטי של יפה – הזרוע עקבות גם של יונה וולך וגם של יאיר הורביץ – דמויות פנטסטיות החותרות באופן גלוי בסירת משוט אל חופים של מצבים אישיים-פרטיים ולא כדי להישאר בתוך האישי והפרטי אלא כאנלוגיה למצב קיומי אוניברסאלי -כללי שההתעלות המיסטית מכוונת לספק ישועה כלשהי במונחים של ידע ושל משמעות קיומיים.

  אותה ישועה שהאיש בחולצת נסוס מהרהר בה באותם גווני מחשבה, ממש באותו ספר שכן לספרה של יפה כ"ניתוק קורי חלום רע, שחלם בין אור וחושך על לבוש אופייני ועל חלל ריק דמוי גוף, או לעשות ישועה בלבושו האופייני, להתעופף כסמל משוואה כימית מעל שרשרת הרים, להיעלם סתם כקו באוויר תוך עשייה מרוכזת של ישועה."

"חפן תכלת וחפן ארגמן", שם שאולי מחזיק רמיזה לפיסות מלכות שמים, מצד אחד מאופיין בכתיבה שחף מהשפעה של תבניות-אב-אם פואטיים ומצד אחר, גם לא חושש מאינטרוספקציה מאוד עמוקה של כוליות מפוצלת ההולכת ומתרבה בכל מישור חיצוני ופנימי; ב"מציאויות הנכנסות אלה באלה כבועות משתברות של אורות ססגוניים, ואתה הילד המשחק," היא לא מהססת גם בלב המעורפל והלא-ממשי, לכתוב כאילו מזמן היא משוחררת ממרותו של העולם המוכר, הפיסי.

ספר יפהפה.

קישורים:

יקיצותיה של אילנה יפה –

 גבריאל מוקד/ יקום תרבות

http://bit.ly/2kL0OHM

 

שירי ערש למבוגרים:שירתה של אילנה יפה-

יובל גלעד/יקום תרבות

http://bit.ly/2kLiOC4