מתי שמואלוף

"עברית מחוץ לאיבריה המתוקים", עריכה: אלון בר, פרדס שירה, 2017

הקריאה בספר שיריו החדש והמוצלח של מתי שמואלוף הזכירה לי בהיפוך את הסיסמה שהיתה נפוצה בארץ ישראל המנדטורית עוד הרבה לפני קום המדינה: "עברי – דבר עברית!". באותן השנים, כאשר העליות תכפו ובאו גלים-גלים, העולים דיברו ב'מאמע לושען' שלהם והיה צריך להטיף להם לדבר עברית וממש לאכוף עליהם את לימוד השפה.

מתי שמואלוף עשה את המסלול ההפוך מאשר אותם עולים. הוריו באו מארצות המזרח, והוא, לאחר שהפך לסמל המחאה המזרחית והגרילה התרבותית, היגר לארצות המערב (ברלין). ולמרות שהיגר, ממש כמו יהודה הלוי שלבו היה במזרח והוא עצמו בקצה מערב, גם לבו של שמואלוף במזרח והוא נשאר משורר עברי לכל דבר. אין צורך להטיף לו להמשיך לדבר ולכתוב עברית גם בגלות, כיוון שזוהי ה'מאמע לושען' שלו. אולי הוא התנתק במידה מסוימת או רבה מישראל, אך בשום מצב הוא לא התנתק מהשפה העברית שהפכה ללאום החדש שלו במקום הלאום הישראלי. מהבחינה הזו, ההגדרה שלו השתנתה במידה מסוימת מ"משורר ישראלי" ל"משורר עברי".

אינני  יודע מה ההגירה עשתה לחייו האישיים של מתי שמואלוף, אחד מיוצרי המחאה החשובים שלנו בעשור האחרון (בעצם כן, הוא התחתן בברלין ויש לו ילדה), אבל היא ללא ספק השביחה את שירתו והעניקה לה רבדים חדשים ומפתיעים שלא היו בה קודם לכן. הגעגועים משדרגים את השירה. אלה הם געגועים למקום ולשורשים, לשפה, לאנשים ולאורח חיים יותר מאשר געגועים לפוליטיקה או להוויה הישראלית, שעליה יש לו ביקורת רבה שבאה לידי ביטוי בשירים. 'משורר המחאה' הפך למעשה ל'משורר הגירה' הלוקח את כתיבתו למחוזות חדשים.

העובדה שמתי שמואלוף פרסם קובץ יפה, העוסק במפגש בין תרבויות ובין שפות ובשאלות של זהות חדשה לעומת זו הישנה, כנראה מפריעה למישהו. בישראל היו מי שלא אהבו ואף התרגזו שמי שכונה "דובר המחאה" הפך לדובר הגטו הישראלי בברלין. 'באיזו זכות הוא מעז?' כנראה שבישראל מצפים שמתי שמואלוף יישאר כל חייו בצד של הגרילה ויניף את נס המחאה, ולא לוקחים בחשבון שזכותו של אדם לזוז הצידה כפי שמכנה זאת שמואלוף באחד משיריו ("אני זזתי הצידה") ולעשות שינוי בחייו האישיים, וזכותו של משורר לחפש לו, כמובן, אפיקי שירה חדשים.

"ועכשיו העברית נושמת שפות זרות"

אז ככה, שמואלוף, וגם אם זה לא מוצא חן בעיני מישהו, נוטש בספר הזה כמעט לחלוטין את עמדת הגרילה ומתרכז בשירה אישית ברובה, גם אם כמה מהשירים כתובים בלשון רבים (נדמה לי שמוטב היה לכתוב אותם בלשון יחיד). העמדה החדשה של שמואלוף מתחברת בעיניי לאסקפיזם המוחלט שהוא נקט בקובץ סיפוריו "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים", שראה אור בהוצאת זמורה ביתן (2014) – קובץ שהיה נקי כמעט לחלוטין ממחאה. גם בספר השירים החדש יש רק נציגות סמלית למחאה, כזו שכמעט ולא עוברת את אחוז החסימה. מה שיש לנו, זהו רוב בולט של שירי הגירה.

המעבר לברלין חיזק אפוא את שירתו של שמואלוף והעניק לה יסודות חדשים. "ועכשיו העברית נושמת שפות זרות" (עמ' 16), כותב שמואלוף, אבל זהו בעצם שמואלוף עצמו שנושם עכשיו שפות ותרבויות זרות והן בהחלט סקרניות כלפיו והוא כלפיהן. שמואלוף לא כותב מעמדה של "יורד" אלא רואה את עצמו כמהגר הקשוב לעולמם של המהגרים והפליטים (כולל הסורים), גם אם מתברר מעל לכל ספק שבספר הזה הוא נטוע בשורשיו הישראליים והקודמים להם, בעיראק, בחאלב ובעוד מקומות ברחבי אסיה. שמואלוף הוא בן למהגרים, שעשה הגירה בעצמו וההגירה הכפולה והמכופלת הזו משרתת בהחלט את שירתו, כל עוד הוא מצליח לעבד אותה בצורה אישית ולא פמפלטית. בספר הצנום הזה, שמואלוף בהחלט מצליח לכתוב שירה ועוסק פחות באמירה הפוליטית והחברתית, שלעיתים נחוצות כל כך, ולעיתים, כידוע, דווקא מקלקלות את השורה ואת השירה.

שירי ההגירה החשופים של שמואלוף, שנכתבו ככל הנראה כולם בחו"ל (לא רק בברלין אלא גם במוסקבה ובאודסה), כתובים היטב ונוגעים ללב. על מצבו של המהגר במדינה שבה הוא לא מבין את שפתה, הוא כותב: "יֵשׁ לִי גּוּף חָדָשׁ לְגַמְרֵי/ בְּלִי רַגְלַיִם, יָדַיִם, בְּלִי פֶּה… חוֹשְׁבִים שֶׁאֲנִי כְּמוֹתָם אֲבָל… מַהֵר מְאוֹד הֵם חוֹשְׂפִים אֵיךְ שֵׁדִים מִתְרוֹצְצִים בֵּין שְׁתִיקוֹתַי/ לִילִיּוֹת קוֹפְצוֹת לִי מֵהַפֶּה" (24).

בתור מהגר, שואלים את שמואלוף מתי הוא יחזור (ארצה?) ואין לו תשובה ברורה על כך אלא רק בשירה ובשורות הקצוצות שלה, המעידות שלמרות כל הלבטים הוא קבע את ביתו בברלין. "אֲפִלּוּ דַּרְכּוֹנִים הוֹפְכִים לִפְלִיטִים," הוא כותב, "כְּשֶׁכּוֹכְבֵי הַחֲלוֹמוֹת לֹא מַסְפִּיקִים לְהַגֵּר מִבַּעַד לְחֶשְׁכַת הַטֶּרְמִינָל" (35).

שמואלוף מתחבט בשיריו בשאלות היכולות לעניין גם את מי שמעולם לא דרך בטרמינל אלפיים. למשל: "מְאַהֵב שֶׁל שְׁתֵּי יַבָּשׁוֹת/ מְהַלֵּךְ בְּתוֹךְ גּוּף בְּלִי קַרְקָעִית/ וְהַדֶּרֶךְ שֶׁבָּהּ נוֹתַרְתִּי מֵאָחוֹר/ הָיְתָה לְהִפָּרֵד מִכָּל הָאוֹתִיּוֹת/ שֶׁהֵבֵאתָ אֶל פִּי בַּתְּפִלָּה" (עמ' 7). השיר המקסים הזה מסתיים בשורה: "אָרוּס עִם אֲרוּסָתוֹ,/ גּוֹלָה עִם גָּלוּתוֹ," שהיא אישית ואמירתית כאחת.

על השינוי הגדול בחייו כותב שמואלוף בשיר "איפה זה חו"ל": "אֲנִי זוֹכֵר שֶׁהָיִיתִי מְחַכֶּה לַחֲבֵרִים שֶׁלִּי שֶׁיַּחְזְרוּ מִחוּץ לָאָרֶץ, כִּי לֹא הֶאֱמַנְתִּי שֶׁיֵּשׁ חוּץ מֵהָאָרֶץ הַזֹּאת/ וּפִתְאוֹם, אֲנִי זֶה שֶׁגָּר בַּחוּץ… בְּחוּץ לָאָרֶץ אֵין הַמִּלָּה 'חו"ל'/ אֲנָשִׁים מִתְגַּלְגְּלִים חָפְשִׁי מִחוּץ, לַחוּץ/ מֵאֶרֶץ לְאֶרֶץ, מִשָּׂפָה לְשָּׂפָה…" (20).

"וּלְאָן אַתָּה שַׁיָּךְ, כְּשֶׁאַתָּה מְדַבֵּר עִבְרִית?" (32), שואל שמואלוף באחד משיריו. ההתייחסות לשפה מעניינת במיוחד בספר, השפה ככלי כתיבה והשפה שנמתחת כמו חבל שעליו מהלך הלוליין בין שתי תרבויות וארצות, שעדיין נותרו ביניהן מטענים ומשקעים כבדים מן העבר – משקעים היוצרים אצל קהלים מסוימים גם אמוציות כלפי משורר שבחר לגור במקום טעון כל כך כמו ברלין. שמואלוף עצמו מתייחס לכך בשירתו רק מעט. "קָשֶׁה לִרְקֹד כְּשֶׁיֵּשׁ בְּתוֹךְ הַבֶּטֶן סֵפֶר תּוֹרָה בּוֹעֵר" (21), הוא כותב בשיר הגירה מצוין לטעמי בשם "איש בין יודן דיכטאר", המערבב גרמנית ועברית ויוצר שעטנז מיוחד אם כי טעון בין שפת ה'יודן ראוס' של פעם ל'יודן אין' של ימינו:

"אִיש שְרַיְבֶּה הֶבְּרֵאִיש
אֲנִי כּוֹתֵב עִבְרִית.
דּוּ פְרַאגְסְט וָארוּם שְרַיְבֶּה אִיש הֶבְּרֵאִיש אִין בֶּרְלִין
וַואלָה, לֹא יוֹדֵע.ַ
אִישׁ קַאן נִיש שְרַיְבֶּן גוּט אִינְגְלִיז אוֹדֶר
נָטוּרְלִיש קַיְן גוּט דוֹיְטְשְן
וַאֲנִי גֵּר בְּךָ…
אִישׁ בִּין אַיְן לָחְמָן, אִיש בִּין שְלֵאכְט יוּדֶן, אִימִיגְרַנְט, פוֹן עִירַאק,
אִישׁ בִּין יוּדֶן, אוּנְד אִישׁ בִּין עַרַבִּיש.
וַארוּם קַיְן פִילֶה הֶבְּרֵאִיש אִין דַיְן שְטָאדַט,
אַבֶּר סוֹ פִילֶה אַנְדְרֶה אִימִיגְרַנְט…"
לב ספרו של שמואלוף עוסק בהגירה, אבל הוא לא מקפח גם את ענייני הלב. שירי הספר עוסקים בתמות נוספות, בין השאר הארץ שעזב ("בִּמְקוֹם סִפְרִיּוֹת בָּנִינוּ בָּתֵּי קְבָרוֹת/ וְלִבֵּנוּ נִסְגַּר בְּחוֹמוֹת שֶׁל עוֹפֶרֶת", 28), הגעגועים לאב שאיננו, שירי נערות טובים על חברים שמתו, שירי אהבה ועוד.

אהבתו לבת המקום מחזקת, כמדומה, את יסודות הבית החדש שבנה לו שמואלוף בברלין. "לַאֲהָבָהּ שֶׁלָּנוּ אֵין דַּרְכּוֹן" (36), כותב שמואלוף בעוד שיר שעוסק בסוגיית הדרכון, ובשיר אחר: "בֵּין מְדִינוֹת, בֵּין זֶהֻיּוֹת, בֵּין מִשְׁפָּחוֹת,/ בֵּין בָּתִּים, בֵּין סְפָרִים, בֵּין שָׂפוֹת,/ כִּי מֵעוֹלָם לֹא הִפְסַקְתִּי לִהְיוֹת בַּהֲגִירָה/ אֶל הַלֵּב" (34), כותב שמואלוף.

הספר מסתיים באמירה נוקבת של המשורר המהגר על ישראל, המדינה שאותה נטש לטובת ברלין ושממנה הוא לא חוסך ביקורת גם בשירים אחרים שלו. זוהי פרפרזה מוצלחת על תפילת הקדיש: "לֹא יִתְגַּדַּל וְלֹא יִתְקַדַּשׁ שֵׁם מְדִינָתִי, יִשְׂרָאֵל/… אוּלַי יְהֵא שָׁם מְדִינַת יִשְׂרָאֵל מְבֹרָךְ לְעוֹלָם/ וּלְעַלְמֵי עָלְמיָא. אַךְ לֹא בְּיָמֵינוּ." (46).

ומה יהא מבורך בימינו בעיניו של שמואלוף? כמדומה שרק השירה. שירה עברית.

מתי שמואלוף. צילום: כפיר הרבי