"אין השלם" | מרב זקס־פורטל
עורכת: שלומית נעים-נאור, ספרי עתון 77, 2021, 64 עמודים.

"אין השלם". זאת הכותרת של ספר השירים המרתק הזה, פשוט כך, הן מבחינת השיר הבודד והן מבחינת המבנה שלו. "אין השלם" ואתה תשלים יא חבּיבּי. האם אין השלם עולה על סך חלקיו? השלם אינו מעיד על סך חלקיו? מה שבטוח הוא כי מן השערים והשירים של מרב זקס־פּורטָל, הידועה בעיקר כמתרגמת בקריית ספר, ברור שהיא יודעת מה היא עושה ומה היא רוצה בשדה השירה. היא רוצה להקיף את החוויה, אבל כפי שלימד אותנו רבנו הסופר דוד שחר, "אין הכלים יכולים להכיל את השפע" וכמו כן לא נוכל, אפילו אם נרצה בכל מאודנו ונעמוד על קצות האצבעות, להקיף את כל ההוויה ואת כל החוויה.

אבל שלא יתקבל הרושם ששיריה של זקס־פורטל מופשטים הם, נהפוך הוא. היא הכי קונקרטית שבעולם. הנה השיר שמתוכו יוצא מבנה הספר הזה על שעריו "הכול קשור, אני אומרת לך": "הזמזום העמום הזה של מטוס ההדבּרה / חומרים מסוכנים מאוד / ציוּץ של דרור עקשן, / האפונה שפרחה רק / להֶרֶף עין השנה – / הכול קשור / בחוט קטיפה, בחוט ברזל, בחוט / של טבּור / שקוראים אותו חֶבֶל". יופי של שיר פתיחה שנותן קריאת כיוון לספר הזה. תחושה פּנתיאיסטית שיש אדון לבירה יכולה לעלות פה אם הכול קשור מחד גיסא, אבל גם אולי הכול קשור מעצמו ובלי שום יד מכוונת מאידך גיסא, זאת גם אפשרות.

כך או כך, שערי הספר מכאן ולהלן ינבעו מתוך השיר הזה. בראשון "הכול קשור" נמצא את הדוברת עוברת בתחנות היומיום של החיים; בשני, "בחוט קטיפה", אני קראתי, תוך חירות קורא, שירים על זוגיות, אהבה וקשר; בשלישי "בחוט ברזל" גיליתי להבנתי מחאה, פוליטיקה וחִבְרוּת; ברביעי, "בחוט של טבור", מצויים שירי משפחה והורוּת; בשער החמישי "שקוראים אותו", מצאתי לתומי חלום, אמונה, אלוהים, רוחניות וממדים ארוטיים של קיום, ובשער השישי, על פי השיר בַּמבוא הפותח, "חֶבֶל", נחשפתי לילדוּת, קשר וגעגוע לאימא, נערוּת ומעבָר לארץ אחרת.

ניתן לומר בשקט כי העולם מדבר עם עצמו כל הזמן בשירים של זקס־פורטל. העולם הוא בעצם פּורטָל – שער כניסה לשרשרת גדולה של דברים המתחברים זה לזה. זהו הלוגוס – הטיעון המרכזי בשירה שלה. הדוברת בשירים נמצאת אצל הקוסמטיקאית, בחוג פלדנקרייז, מבקרת אצל הגינקולוג, כביכול החיים הנשיים בסך הכול שלווים ואפשר לפתח תחביבים ולדאוג לגוף ולנשמה; אבל בפועל יש געש אדיר של יצירה תמידי וחיבור אינטימי עם חומרי העולם כמו ברומן עב הכרס של דון דלילו "תת-עולם", השם אומר הכול, תוך ניסיון להיות גם חסכנית ומאופקת בשל הביקורת העצמית.

ויש כאן בכל השערים מאזן מרשים של שירים קצרים ויפים, למשל השיר הבא, שבו מנסה הדוברת לפייס את אהובה בדרך עתיקה של ריקוד קדמוני. ההדהוּד למשה, לדידי, שירד מההר, מוצלח. הנה השיר "עננה": "כל היום הסתובבתָּ כשעננה על ראשךָ / ובעֶרֶב, / כשירדת מההר מוּבס / רקדתי משוגעת / אצעדותיי כסף / וקירות לבי זהב". או, לדוגמה, הנה תיאור אקסטרים-קלוזאפּי יפה של גבר ישן, שיש בו רצף אסוציאציות קצבי ונכון, "אור ראשון": "זֶרֶת וקמיצה בתוך האור / המזדהֵר / פנים מעוכות על הכר / זיפי זקנו לוח שמחט / גבותיו ורישומֵי קמטיו / מפה של כל מה / שבינתיים".

בשער "בחוט ברזל", תתרכז המחאה בפרט באלימות כלפי נשים, ובכלל במצבה של האישה בעולם הגברי. יש כאן שירֵי מחאה ישירים וחזקים, שירים פמיניסטיים העושים פרפראזות על שירי משוררים גברים מוכרים כמו חיים גורי ונתן זך. הנה שיר ישיר שעושה דווקא שימוש אירוני חד בציטוט מן המקורות, מהנביא ישעיהו: "ושאבתם מים בששון ממעיְני הישועה" (יב ג), במנגינה וריקוד העם המוכר לנו שלו. השיר נקרא "הוי בששון" והוא מוחה על פדופיליה או על תעשיית הזנות, כך או כך, הדבר נורא: "מתולתל שערה השחור / של מָרִיאָנָה, מתולתל וקצר. / לחות עיניה של מראינה / ורכות ידיה המונפות אל על / שאבתן מים בששון / סובב סובב המעגל / מים מים מים מים, / אף אחת לא נותנת לה יד / כסוסות אצבעותיה של מריאנה / כסוסות עד הבשר / רך ונעים גופה של מריאנה / הוי בששון / על המזרן הצר".

אבל מה שמקורי הוא שאת המחאה הישירה מחברת זקס־פורטל גם אל רוח הספר שקושרת את כל הדברים. השירים המחאתיים הישירים אינם חריגים. מן המחאה הישירה היא חורגת אל עבר מַראות קטנים מזווית פוליטית חברתית. הנה השיר "מילוּט": "הזמנים רחבי אישונים / החולים מתרבים וגם הבדידויות / ובאדנית הפרחים בחלון / חפרה חיה קטנה כל הלילה / את גוף הבטטה // בבוקר קראתי בסימני שיניה / אפשרות של מילוּט".

ויש כאן גם שירים קצרצרים יפים לבן ולבת, שירֵי אֵם תמציתיים ומרגשים, הנה "תגידי בת": "תְּנוך אוזן רך / אף מנוקד נמשים / שפתי נימפה / עיניים / בריכה אפורה לצלול בה // תגידי בת / ספינה המפליגה ממךְ / לאט". אין מה לעשות, אומרת זקס־פורטל בשיר הזה, אפילו ברגע האינטימי ביותר אנחנו יחידים ויחידאיים. וכן גם בשיר על הבן שיר יפה המעלה תפיסה קצת אחרת מזו של אוסקר וויילד הגורס כי אדם נולד מלך ומת בגלות. לדידה של זקס־פורטל הגלוּת כנראה טבועה בנו כבני אדם מילדוּת. הנה "מלך גולה": "הבדידות מלווה את בני הבכור / כמו שוּלי גלימתו / של מלך גולֶה / בשעה שהוא מלקט בחצר / אבנים, אצטרובּל / ופירורי ידידות / שהשליכו אחרים".

רוב השירים קצרצרים עד קצרים, אבל הספר מסתיים בשיר סיטואטיבי מתפתח, פרוזאי וארוך שמספר לנו סיפור חיים ושיש בו יציאה מן הילדוּת וניתוק מחֶבֶל הטבור הרוחני. הוא קרוי "את שתי ידיה", והוא הזכיר לי את הסצינה הנודעת בתפסן בשדה השיפון שבה להולדן קולפילד, גיבור הספר, פנטזיה דמיונית העולה במוחו שהוא משגיח על קבוצת ילדים המשחקים ומתרוצצים בשדה שיפון שמסתיים בקצה מצוק. תפקידו הוא לתפוס את הילדים הרצים בשדה ללא ידיעה לאן הם רצים, אל התהום. הדוברת בשיר של זקס־פורטל רוצה לקפוץ אל התהום, רוצה לקחת את הסיכון ולחיות חיים גדולים ולא זבוביים, דהיינו לחוות אותם במלואם ולדעת מה יש מֵעֵבֶר לַמֵּעֵבֶר, מֵעֵבֶר למוות הלא מוסבר הזה של כל אחד מאיתנו. היא לא רוצה להסתפק רק בפיקניק הבורגני, בשמש החמימה, בכבשים ובנוף היפה, היא רוצה ללכת על הקצֶה, אבל בסוף השיר היא נפתֵית לעמוד על פי התהום ולהביט משתאָה אל המֵעֵבֶר בלבד ולא לקפוץ.

עם זאת, אני גורס כי "אין השלם" הוא כן סוג של קפיצת הדרך של מי שהיא מתרגמת ותיקה ויודעת ספרות מהי אֶל עולם השירה המורכב שרק נראה לכאורה כי קלה המלאכה בו. ספר ביכורים אלגנטי ומרשים ביותר.