close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • ספר קיים, חי, מרגש וסוּפֶּר-מקורי - Post Image
    • ספר קיים, חי, מרגש וסוּפֶּר-מקורי
    • רן יגיל
    • התפרסם ב - 20.04.20

    “ללא גורל” | אימְרֶה קֶרְטֶס
    עם עובד, ספריה לעם, תרגום: מרים אלגזי, 1994, 195 עמ’.

     

    בדרך כלל אנו רגילים לכך שיצירות ספרותיות העוסקות בשואה נעות בַּמִשְׂרַעַת, אמפּליטודה, שבין דרמטיות בשל המאורע המזעזע והרגש המאופק, כלומר בין ק. צטניק לבין אהרֹן אפלפד. אימְרֶה קֶרְטֶס וספרו המרגש והמרתק “ללא גורל” (עם עובד, ספריה לעם, תרגום: מרים אלגזי) שייך לצד של הרגש המאופק. אבל לא די בכך במקרה זה, כי אחרת היה לנו עוד רומן חזק על השואה מנקודת מבט יַלדית ותו לא. מה שמקורי מאוד בספר הזה כספר שואה הוא שהגיבור, גיורגי (ג’וּרְקָה), נער הונגרי יהודי בן למשפחה מתבוללת או אם לדייק ניאולוגית משתלבת, לא מוכן לקחת על עצמו את הגורל היהודי כנתון מראש. בין השאר בשל כך נקראת היצירה “ללא גורל”.

    הוא אינו נציג של העם היהודי. הוא היה שם במחנות עצמם, מטעם עצמו, כשלעצמו. דבר זה מעורר בנו כמובן תרעומת, כי אנחנו ציונים ובשבילנו הרצף הנרטיבי ההיסטורי משואה לתקומה הוא חלק מהתודעה הקולקטיבית שלנו, והוא רָווּי במעשה האמנות שלנו הרבה אחרי הֱיות סופרים ניצולי שואה: “אדם בן כלב” של יורם קניוק, “עיין ערך אהבה” של דויד גרוסמן ו”חמסין וציפורים משוגעות” המצוין של גבריאלה אביגור-רותם.

    קרטס לא! אצלו גיבורו הצעיר לא מוכן כבר בשלב מוקדם, עוד לפני שהוא מורד מן האוטובוס ונשלח דרך תחנות אחדות למחנות: אושוויץ, בּוכנוולד וצאיץ, לקחת על עצמו את הגורל היהודי. עניין זה מתחדד אצלו ביתר שאת בהיותו במחנה והוא יוצא משם עם מסקנה חותכת ודיכוטומית: אם אין גורל אז יש בחירה, ואם אין בחירה אז יש גורל. אין אמצע. צריך להכריע. ומבחינתו של קרטס יש רק בחירה, שלו, כשהוא לעצמו, כאשר פועלים עליו כוחות גדולים. זה מזכיר משהו?

    כמובן. זה מזכיר את התפיסה של סארטר המופיעה ב”הַיֵּשׁוּת וְהָאַיִן” ובמקומות נוספים כי הכול בחירה. הכול מצוי בידיך. ובאמת גיבורו של קרטס מאמין כי את השואה הוא יכול להגדיר, כמה מזוויע, כהתנגשות פשוטה בין בחירות ורצונות. אין אלא יש וְאַיִן, ואת האַיִן מוטב להגדיר לא כדבר כשלעצמו אלא כְּאֵין-יש, כלומר יש חיים ואין חיים ולא חיים ומוות. מוות כשלעצמו הוא אינו מושג בעולם של גיבורו של קרטס. כוחו החזק של ההעדר נובע מזיכרון היש.

    את עניין הבחירה אפשר לתאר דווקא בשתי דוגמאות שלא במהלך המלחמה אלא לפניה ולאחריה, כלומר שתי דוגמאות חזקות המובאות בתחילת הספר ובסופו. הדוגמה הראשונה הוא ספר שהגיבור קרא עוד בטרם נגזר עליו לקחת חלק במלחמה הארורה ההיא, מלחמת העולם השנייה. זה הספר שהביא אותו לתפיסת העולם הזו ככל הנראה, אם כי אין השֵׁם מצוין במפורש מדובר ב”בן המלך והֶעני” של מארק טוויין.

    מבחינתו של אותו נער, בן המלך והעני דומים במראם וכנראה גם באופיים ובעצם ניעת חייהם על פני הרצף הייתה רק עניין של ההקשר שבו הם גדלו, ולכן ברגע שהם מתחלפים ומסתגלים אט-אט לתפקידים השונים החדשים שלהם, הם בעצם ממשיכים את דרכם משם, כלומר קרטס, אשר ללא ספק עומד מאחורי הנער במקרה זה, אינו פאטליסט. השואה יכלה לקרות לכל אחד ואחת מאיתנו במקום אחר ובזמן אחר, ובהקשר אחר יכלה לקרות גם לעם אחר ולנער אחר, למשל נער ארמני לפני השואה, או נער סורי הרבה אחריה. זה שזה קרה דווקא לו ולא לאחר, לזה אין הסבר, מעבר לעניין ההקשרי ההיסטורי. זה לא גורל.

    הנה: “בסוף נתתי לה דוגמה. נזכרתי בה כי לפעמים, רק כדי להעביר את הזמן, כבר חשבתי על הנושא הזה. ולא מזמן גם קראתי ספר אפילו, מין רומן: בן מלך אחד ועני אחד, שחוץ מההבדל הזה היו דומים בפָּנים ובגוף כמו שתי טיפות מים, עד שאי-אפשר היה להבדיל ביניהם, התחלפו בגורלות שלהם, סתם מתוך סקרנות, עד שבסוף נהפך העני לבן-מלך אמיתי ובן-המלך נהפך לעני אמיתי. אמרתי לאחות הגדולה שתנסה לדמיין לה שגם לה קרה דבר כזה. אמנם זה לא כל-כך מתקבל על הדעת, כמובן, ובכל-זאת הרבה דברים יכולים לקרות. נגיד שזה קרה לה כשהייתה קטנה, כשהבן-אדם עוד לא יודע לדבר ולא לזכור, ולא חשוב איך זה קרה, אבל נניח שאיכשהו החליפו אותה או שהיא התחלפה בילדה של משפחה אחרת, משפחה שהתעודות שלה בסדר גמור מבחינת הגזע: אז במקרה דמיוני שכזה, הייתה הנערה האחרת מרגישה עכשיו את השוני ועונדת כמובן את הכוכב הצהוב, ואילו היא, לפי התעודות המעידות עליה, הייתה בעיני עצמה וגם בעיני האחרים, כמובן, כמו כל שאר האנשים, ואפילו לא הייתה חושבת על השוני הזה ולא יודעת עליו בכלל. היה נדמה לי שזה די הרשים אותה.  בהתחלה היא רק השתתקה, ולאט-לאט, אבל במין רכות שממש הרגשתי אותה, נפשקו השפתיים שלה, כאילו ביקשה להגיד משהו. אבל אחר-כך זה בכל-זאת לא קרה. אלא קרה משהו אחר, הרבה יותר מוזר: היא פרצה בבכי. את הפנים היא הטמינה בתוך הכיפוף של המרפק שלה על השולחן, והכתף שלה כל הזמן רעדה ופִרפרה. הופתעתי מאוד, כי הרי לא זה מה שרציתי להשיג, וחוץ מזה, המראה עצמו כבר בִּלבּל אותי איכשהו. ניסיתי להתכופף אליה, לנגוע לה קלות בשֵׂער, בכתף ובזרוע, ולבקש ממנה: שלא תבכה. אבל היא כל הזמן צעקה במרירות, בקול שבור, משהו כמו, שאם התכונות שלנו בכלל לא קובעות פה, אז הכול מקרי לגמרי, ואם היא יכולה להיות גם מישהי אחרת ולא מי שהיא נאלצת להיות, אז ‘אין לכל זה שום טעם’, והרעיון הזה לדעתה הוא ‘בלתי נסבל'”. (עמ’ 29-28)

    פסקה זו הזכירה לי שיר קצרצר ונהדר של המשורר דן פגיס, ניצול שואה, אשר בא כמונו מן ההקשר הציוני של שואה ותקומה, שיר שפעם שיננתיו על פה. השיר נקרא “כתוב בעיפרון בקרון החתום” והולך ככה: “כָּאן בַּמִּשְׁלוֹחַ הַזֶּה/ אֲנִי חַוָּה/ עִם הֶבֶל בְּנִי/ אִם תִּרְאוּ אֶת בְּנִי הַגָּדוֹל/ קַיִן, בֶּן אָדָם,/ תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁאֲנִי”. מה שקישר בין השיר לפרגמנט של קרטס ובכלל לרומן שלו היא המילה אוניברסליזם בהקשר של השואה. שימו לב אילו דמויות מגייס פגיס לתאר את מסע האֵם היהודייה ואת בנה. הבל הוא הבן והאֵם היא חוה, האח הגדול קין הוא כנראה הנאצים או כל אלה שהתעלמו מהשואה ולא באו לעזרת היהודים. השיר הוא מחזורי וקומולטיבי. מי שמגיע לסופו מייד צריך לחזור לראשיתו ולקרוא אותו שוב ושוב בקצב מתגבר כשקשוק גלגלי הרכבת על הפסים, או אז תיחשף עוצמתו.

    אבל מה שחשוב הוא שפגיס בוחר בדמויות אוניברסאליות בטרם היות היהדות יהדות וזה מה שחזק בשיר. הוא לא בוחר בשׂרה אמנו, הוא אינו בוחר במשה רבֵּנו, הוא לא מצביע על המן הרשע, הוא הולך עד ראשית האנושות התנ”כית ועד הרצח הראשון בהיסטוריה האנושית כדי לתאר את הזוועה וזה מינימליסטי ומצמרר ואוניברסלי מאוד. את השיר קראתי בספרו של פגיס “גלגול” ולמדתי אותו בבית הספר אפרופו חוק הלאום המיותר.

    הדוגמה השנייה מופיעה בסוף הרומן של קרטס. כוונתי לניסיון הנואש שאינו צולח של הנער לתאר לעיתונאי התר אחרי הסיפור הגדול החד פעמי וההיסטורי של השואה וכן לשרידי המשפחה של הנער שנשארו בבית, לדודים, את חוויית המחנות שלו. היא מתוארת כך. נניח שאנחנו בהוויה הגרועה מכול – אקציה. הראשון בתור והאחרון בתור לא נראים כי הם משולים לצורך העניין לרגע הלידה והמוות. איננו יודעים מה היה לפני ואחרי. בנצח הקטן הזה שבו אנחנו חיים שהוא ההווה, אותם עשרים דקות שבהן אתה עומד באקציה וחייך תלויים לך מנגד: לתא גזים או לעבודת פרך, אלה עשרים דקות המשולות לעולם ומלואו, לחיי אדם. לצעדים. אתה מתקדם בחיים צעד צעד ועוד צעד, אומר לנו הנער הזה. אין לך אלא עתה. צעד בצעד, עקב בצד אגודל, והבחירה שלך נתקלת ברצונות ובחירות של אחרים. זה כל הסיפור. בזמן הזה יש לך חופש לחשוב על החיים שלך, להיות מאושר או אומלל ומה שחוויתָ אתה מכאן ולהלן לא יכול להימחק. הוא מצטבר. אתה יכול להיות מאושר או אומלל.

    זה שוב מזכיר תפיסה אקזיסטנציאליסטית והפעם של אלבר קאמי. כל זמן שאתה מגלגל את האבן הסיזיפית, נגיד עובד עבודת פרך במחנה, אין לך זמן לחשוב כי אתה עסוק בלשרוד; אבל ברגע שהאבן מתגלגלת מטה ואתה הולך אחריה כדי לשאת אותה שוב, נגיד בשעת מנוחה קצרה, יש לך פנאי לחשוב על גורלך לשבט או לחסד, זה רגע מסוכן של עמידה בפני תהום של ייאוש, ואתה חייב לבחור להיות מאושר אחרת הכול אבוד.

    העיתונאי וכמובן הדודים אינם מבינים את הנער, כי הם מצפים לסיפור הזוועות הגדול. אבל הנער לא רוצה לספר להם דווקא על תאי הגזים, הרעב והזוועות. אולי יהיה מוכן בעתיד לספר גם על זה, אבל כעת הוא מבקש להתמקד ברגעים הקטנים והאמיתיים שבהם הוא היה מאושר במחנה הריכוז כי הצליח לחיות ולחוש את החיים עצמם, למשל ברגעי שקיעת החמה במחנה. אדגים זאת בשלושה פרגמנטים מסוף הספר:

    הנה: “אבל אז שאלתי אני: ומה באמת עשו הם ‘בזמנים הקשים’ המסויָמים ההם? – ובכן… חיינו – היסס האחד. – ניסינו לעבור את זה בשלום – הוסיף האחר. – אז אם ככה, גם הם עשו תמיד צעד ועוד צעד, הערתי. – מה פירוש ‘עשו צעד’? הם לא הבינו, ואז סיפרתי גם להם, איך זה קרה הכול באושוויץ, למשל. ברכבת אחת – אני לא אומר שתמיד ובלי יוצא מהכלל, כי את זה אני לא יכול לדעת, אבל כך, בכל אופן, היה המקרה שלנו – אפשר להעריך שהיו כשלושת אלפים איש. מהם ניקח את הגברים – אלף נגיד. לבדיקת כל מקרה נקצה שתיים-שלוש שניות, לרוב שנייה או שתיים. את הראשון ואת האחרון נעזוב, כי הם אף פעם לא נחשבים. אבל באמצע, במקום שעמדתי גם אני, היינו צריכים לחכות עשר-עשרים דקות עד שהגענו למקום ששם הכריעו: האם מיד לגז, או לתת עוד סיכוי, בינתיים? אז בזמן הזה התור כל הזמן זז, כל הזמן מתקדם וכל אחד עושה עוד צעד, מתקדם עוד שלב אחד, קטן יותר או גדול יותר, לפי מהירות הפעולה שנדרשת ממנו…” (עמ’ 192-191).

    “אף פעם לא נוכל להתחיל חיים חדשים, נוכל להמשיך רק את הישנים. אני הוא שצעדתי, ולא מישהו אחר, והכרזתי שבמסגרת גורלי הנתון נהגתי עד הסוף ביושר. הכתם היחיד, הייתי אומר, הפגם האסתטי היחיד שהם יכולים להאשים אותי בו, הוא המקריות שבגללה אנחנו משוחחים כאן ועכשיו – אבל לא אני אשם בזה, האם הם רוצים שהיושר שלי וכל הצעדים הקודמים שעשיתי יאבדו את טעמם? למה פתאום התפנית הזאת של מאה שמונים מעלות, למה ההתנגדות הזאת, למה הם לא מוכנים להודות: אם יש גורל, אז לא ייתכן חופש; אבל – המשכתי, ובעצמי הופתעתי יותר ויותר, התחממתי יותר ויותר – אבל אם יש חופש, אז אין גורל, כלומר – הפסקתי, אבל רק כדי לשאוף אוויר – זאת אומרת שאנחנו בעצמנו הגורל – תפסתי פתאום, אבל באיזו בהירות, אף פעם זה לא היה לי כל כך בהיר כמו ברגע זה!…” (עמ’ 193).

    “אבל בואו לא נגזים, הרי זה בדיוק העניין: אני כאן, ואני יודע יפה מאוד שאהיה מוכן לקבל כל טענה תמורת המשך החיים. כן, בזמן שהסתכלתי סביבי בכיכר השקֵטה הזאת של בין הערביים, ברחוב הבָּלֶה הזה, המלא בכל זאת אלפי הבטחות, כבר התחלתי להרגיש איך גדֵלה ומתגבשת בי הנכונות: אני אמשיך לחיות את חיי שאי אפשר להמשיך לחיות אותם… עוד לא נברא הדבר האבסורדי שלא נוכל לחיות אחריו, כמובן, וכבר עכשיו אני יודע שאֵי שם בדרך אורב לי, כמו מין מלכודת שאי אפשר לעקוף אותה – האושר. כי הרי אפילו שָׁם, על יד הארובּות, היה ברווחי הזמן שבין הייסורים משהו שהיה דומה לאושר. תמיד שואלים רק על התלאות, על ‘הזוועות’, בשבילי אולי דווקא זו תהיה החוויה שתיחרת לי בזיכרון יותר מהכול. כן, על זה, על האושר של מחנות הריכוז, אצטרך לספר להם בפעם הבאה, אם ישאלו. אם ישאלו בכלל. ואם גם אני עצמי לא אשכח” (עמ’ 195).

    דבר נוסף חשוב ומודרניסטי-מאוחר מאוד, על גבול הפוסטמודרניזם הוא הצרת נקודת התצפית. אינני יכול לספר אלא את מה שראיתי וחוויתי. עניין זה הוא טריקי מפני שקרטס הוא סופר והדברים נכתבו הרבה אחרי שהם נחוו ויכול להיות שהוא מגזים בכוונה במידת הפסיביות של הגיבור שהעולם פועל עליו בדומה למרסו ב”הזר” של קאמי שראה אור ב-1942, במהלך המלחמה הנוראה ההיא. הגיבור הפסיבי בעל נקודת התצפית הצרה מוכר לנו מן הספרות המודרניסטית המאוחרת לא רק בהקשר של השואה, למשל גם שני הפֶּטֶרים בספרות הגרמנית-אוסטרית, פטר וייס (הצל של גופו של העגלון) ופטר הנדקה (אומללות שמחה בחלקה) כותבים כך. קרטס עצמו פּקפק באמינות מספרו ברומן. בדרך כלל, סופרים לא אוהבים אדפטציה קולנועית לספריהם, יש להם תמיד מחלוקות עם הבמאי והתסריטאי, אבל קרטס העיקש והמקורי ציין באופן מפתיע כי כאשר ב-2005 לאיוש קולטאי ביים סרט על פי “ללא גורל”, והוא, קרטס הזקן, היה התסריטאי, הוא התקרב עוד יותר באמצעות התסריט והאקט הקולנועי לביוגרפיה שלו. עכשיו לך תאמין לסופרים קסומים.

    מה שבטוח לא מדובר כאן אך ורק בטריק ספרותי אסתטי. זה יהיה מאוד ציני ושגוי לכתוב זאת בהקשר הזה. הנער, גיבור הרומן, הולך ונחלש עד כדי כך שהוא פצוע קשה בעורו המזוהם ובעצם הוא מעין מת-שוכב ונישא, ומתוך נקודת התצפית הצרה הזאת, גם כשהיה הולך על שתי רגליו ידע מעט, אך ידע את ההכרחי והמספיק, מתוך הנקודה הזאת מסופר לנו סיפור השואה האנושי שלו.

    באשר להצרת נקודת התצפית, יש שיר קצרצר יפהפה של אברהם חלפי, משורר אהוב מאוד, שהולך כך: “אֲנִי מְצַמְצֵם אֶת עַצְמִי/ כְּדֵי נְקֻדָּה/ אַלְמוֹנִית –/ שֶׁלֹּא לְהַטְרִיד בְּגוּפִי/ מַלְכֻיּוֹת”. זה מה שניסה הנער של קרטס לעשות ובא לידי ביטוי ברומן הזה. לצמצם את עצמו עד כמעט לא היות, ומשם לחוות, לצפות במציאות ולדווח. הוא כל כך חלש, הוא כל כך פסיבי, עד שהוא כמעט מגיע אל עגלת המתים, אבל בסוף בבית החולים המאולתר הוא הולך ומתחזק בזכות רצונותיהם של אסירים אחרים.

    בחלק השני של הטרילוגיה הסארטריאנית “דרכי החירות” הנקרא “ארכּה” מתאר סארטר כיצד הופך העולם בוקה ומבולקה עם צאתו למלחמה, הכוונה היא כמובן ערב מלחמת העולם השנייה. חבורות של חברים, ארגונים, מפלגות, מדינות, הכול מיטשטש והסדר נפרע. העולם הופך עולם של חיילים ומוות ושקט אזרחי של לפני הפגזות. בתוך הכָּאוֹס הזה יש בחור נכה שוכב שכנראה לא ישרוד את המלחמה האיומה הזאת בגלל מצבו הפיזי והוא רואה מזווית אחרת של שכיבה, לכל היותר ישיבה, את היוצאים למלחמה. הזווית הזאת מאפשרת לו מבט אחר על העולם. כזהו ממש הנער של קרטס, הזווית הזאת, שבא הוא נישא על האלונקה אל עגלת המתים מאפשרת לו לראות מזווית אחרת את המחנות ואת רצון החיים המפכּה בו.

    בכל הסיפור הוא לא מבין בדיוק את המתרחש לנגד עיניו, קבוצות שונות של אסירים וחברים שונים, באים והולכים, אחדים מתים ואילו האחרים חיים. כמובן קיים חבר אחד זכור לטוב שאותו יחפש הגיבור גם אחרי המלחמה עוד לפני שילך לחפש את אמו, בַּנדי ציטרוֹם, שממש הציל אותו. יש כאן דגש על יהודים, אבל לא רק. יש בפירוש דגש גם על קבוצות אתניות שונות, למשל צוענים, וזה לא סתם, זה בכוונת מכוון של הסופר כאידיאולוג פואטי. הוא כל הזמן טורח לספר לנו מה מייצגות האותיות על הבגד של כל אחד ואחד, את ארץ המוצא שלו, הלאום: צרפתי, צ’כי, פולני, הונגרי וכן הלאה. הוא מראה לנו מה לאומיות טובה שהופכת ללאומנות חשוכה יכולה לעשות. יש שם למשל, אסיר פוליטי שעוזר לו, המצוי כבר שנים רבות במחנות, עוד לפני פרוץ המלחמה, ויש עוד כמותו.

    גם כשקרטס מאפיין יהודים אסירים בחלק הראשון של הרומן, הוא תמיד מאפיין אותם כטיפוסים אוניברסליים: המרדן, החנֵף, המזוודתן עם הרכוש. להוציא את הרב שזקנו גולח ורגע קצר של אמירת קדיש הנראה לנער זר ומוזר, אבל מאוד מרגש, הוא כמעט לא מתמקד בסממנים יהודיים מובהקים, לא בדרך אל המחנות ובוודאי לא במחנות עצמם.

    קרטס אגב, אחרי המלחמה, חזר להונגריה ובהיותו איש של שפה, יש בספר סצינה מרגשת מאוד, שהנער עושה את מסעו הביתה בחזרה אל הונגריה, מאות קילומטרים, הוא לפתע מצליח לקרוא את השלטים בהונגרית וזה מחזיר אותו אל השפה האהובה עליו שהיא המולדת שלו. בהונגריה קרטס יהפוך בתחילה לעיתונאי, אבל השלטון הקומוניסטי השנוא עליו מאוד הִכְבִּיד אַכְפּוֹ עליו והוא הופך להיות, לא תאמינו, ואולי כן, מתרגם של ספרים מגרמנית להונגרית, ולא סתם ספרים, ספרי פילוסופיה מוקשים ומופשטים. אפשר לראות כאן למי שרוצה את תסמונת האישה המוכה, כלומר את הקורבן המפתח תלות במקרבֵּן האכזר שלו, אבל אפשר לראות זאת גם אחרת דרך התפיסה האוניברסליסטית של קרטס העולה מתוך הרומן, איזו השלמה וסגירת מעגל.

    את ההתקרבות ללשון הגרמנית בפרט וללשונות אירופה בכלל, כאיש של שפה, אתה חווה גם ברומן “ללא גורל” דרך אותו נער. הספר בנוי רבות על הצרת נקודת התצפית, שברי משפטים, משפטי הוראה ופקודה, הרבה פעמים בגרמנית, אבל גם בשפות אחרות, שהוא שומע מאחרים, שהוא נאלץ להבין בשל המצב שאליו נקלע, שבוקעים אליו מן הרמקול לקראת סוף המלחמה, לקראת השחרור המיוחל. ככה באמצעות השפה, הלשונות השונות של אירופה, עוברת אלינו המלחמה כחוויה וזה מאוד אוניברסליסטי ואי אפשר להתעלם מזה.

    עוד אלמנט במספֵּר הצעיר הזה שמגלה את העולם בדרך קשה הוא – מעבר להבלחות של הקולות המקוטעים בשפות השונות, שלעיתים מעבירים מידע באמירות קבועות וסדורות – שהוא מספר רָהוּי, מהוסס, ומתכחש לזוועה כי רק ככה הוא יכול לחיות אותה. המונולוג שלו רצוף אינספור סוגריים והערות אגב, הסתייגויות, התנצלויות והצטדקויות, שלעיתים אותנטיות ולעיתים אירוניות, כי לשואה אין באמת הסבר הגיוני וכי גם אם מאוד נשתדל להיות שם עשרים ארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, לא נוכל לקבל את התמונה המלאה.

    היו תאי גזים ודאי, הוא ראה את הארובּות מרחוק, אבל לא ראה אותם ממש מקרוב, וזה יתרונו כאדם חי. כאשר מכחיש שואה פוטנציאלי פוגש אותו לקראת סוף הרומן לשנייה ונאחז בכך שהנער לא ראה מאמֶעש את תאי הגזים אלא רק מרחוק וידע עליהם, הנער מתעקש לומר לו רק את האמת ואת מה שהוא יודע וראה.

    מבחינת גיבורו של קרטס אין בעולם פעולה יותר ופעולה שהיא פחות ולך תדע בדיוק מה זָכִיר ומה לא. הנה למשל בתחילת הסיפור, לפני שנשלח הנער למחנות, יש קטע חזק ביותר שבזמן הפגזה מתקרב גיורגי אל נערה שיש לו עמה קשר חברי ובשל קרבת ההפגזה הם לפתע מתנשקים. הרגע הזה למרבה האבסורד, לטענתו, נחרת בזיכרונו לא פחות מהשהות במחנות הריכוז. זה מזכיר כמובן את מרסו של קאמי לאחר שנתפּכח ובא לידי מסקנות ותפיסת עולם באשר לקיום בחלק השני של הנובלה “הזר” כאשר הוא מתפרץ על הכומר, נציג הדת, ואומר: “מה אכפת לי מותם של אחרים, אהבתה של אֵם, מה אכפת לי אלוהים שלו, החיים שאדם בוחר לו. הגורלות שאדם בוחר לו… הוא מבין. האם הוא מבין  סוף-סוף? כל בני האדם מיוחסים. אין לא-מיוחסים. גם את האחרים ידונו יום אחד. גם אותו עצמו ידונו. מה אכפת אם יאשימו אותו ברצח, אבל יוציאו אותו להורג על שלא בכה בהלוויית אמו… מה אכפת אם רֶמון הוא ידיד שלי בדיוק כמו סֶלסט הטוב ממנו? מה אכפת אם מריה נותנת היום את פיה למרסו חדש? האם הוא מבין סוף-סוף, הוא שדינו נגזר, ושמעִמקי עתידי… נחנקתי כשצעקתי את כל אלה.” (עם עובד, ספריה לעם, תרגום: אילנה המרמן) יש כאן היפוך אבסורדי ומעניין: הנידון למוות הרבה יותר חופשי וצופה פני עתיד מאיש הדת המותנה מראש בהתניות וממסדים, והנידון למוות נאלץ בגרון ניחר ומתוך ייאוש להסביר לכומר האומלל את מצבו של האדם בעולם.

    כלומר מהי המסקנה המטלטלת? לנשק נערה ולהיקלע למחנה ריכוז ממבט גבוה הם היינו הך: הן פעולות בעולם של רצונות, בחירה וחופש של אנשים אשר באות במקביל, נעות ולעיתים מתנגשות. אחרי שהן נעשו כבר הכול אבוד. אין לסובב את הגלגל אחור, אך לפני כן כל האפשרויות פתוחות. זאת המסקנה הצנועה של הנער הזה מן המלחמה הנוראה ביותר בתולדות האנושות.

    קרטס האריך חיים עד גיל 86. הוא לֵיְט בְּלוּמֶר בֶּלֶטְרִיסְטִית, מה שאומר שלעולם לא מאוחר להיות סופר או משורר. הוא התחיל לכתוב ספרות יפה בגיל 46. “ללא גורל” היה הרומן הראשון שלו ואחר כך באו עוד יצירות טובות ומעניינות ברצף כמו “קדיש לילד שלא נולד” (הוצאת המעורר, תרגום: איתמר יעוז-קסט) הנוגע בסוגיה מדוע לא להביא ילדים לעולם לאחר השואה, כי להיות אב זה גורל או אלוהים של אדם אחר, כלומר לשלוט באחר; ו”סיפור בלשי” (הוצאת מחברות לספרות, תרגום: מרדכי ברקאי) שרק מתחפש לספר מתח ובפועל מהווה ביקורת נוקבת על משטר המחשבות של השלטון הקומוניסטי הטוטליטארי הבוחר להיות הגורל או האלוהים. בתחילה הוא לא זכה להצלחה כסופר, אך עם השנים, דווקא מחוץ להונגריה תורגם לגרמנית וללשונות אירופיות נוספות, ולפתע זכה בהצלחה נוסקת שעלתה ופרחה עד זכייתו בפרס נובל בשנת 2002. עד כמה שידוע לי הוא הסופר ההונגרי היחיד, יהודי ולא יהודי, שזכה בפרס היוקרתי הזה.

    את “ללא גורל” כאמור הוא מסיים במבע המצמרר: “אם ישאלו בכלל. ואם גם אני עצמי לא אשכח”. המשפט הזה כמובן אירוני ולא קביל באשר לקרטס. הוא לא שכח ואנחנו לא שכחנו, ואיך אני יודע את זה? פשוט מאוד. הוא הרי כתב את הרומן הקצר והמצמרר הזה שהוא עדות בלטריסטית חיה ונוגדת את המשפט שבסופו. הוא ספר קיים, הוא חי, הוא מרגש והוא חכם, ובעיקר סוּפֶּר-מקורי. חשבתם שכישראלים קראתם כבר כל יצירה בלטריסטית אפשרית על השואה? תחשבו שוב.

     

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית