"מה אשמים הסוסים?" | חנה קב רוט
עורכת: לילי פרי, סלונט – בית הוצאה לאור, 120 עמ', 68 שקלים, 2022.

התכתבות עם אבות השירה, עם מקורות השירה – בעיניי זו דרך לדו-שיח רוחני. זו מהות השירה, זו סגולתה לבטא את השבילים המחברים אותה למקורות היניקה. שירה אינה נולדת מן הים, יש לה רציפות רוחנית. ספרה של חנה קב רוט, בהוצאת סלונט – בית הוצאה לאור הוא דוגמה יפה לשיח ושיג בין הדורות. חנה קב רוט מרבה להתכתב עם דמויות מקראיות, וזה נושא בפני עצמו. יש לה מסלול פואטי, שעליו אתעכב בסקירה זו: דו שיח עם השירה העברית.

בולטת במיוחד ההתמודדות שלה עם שירת אלתרמן. אלתרמן ידע לשבּות את לבנו בקסם המילים, בתמונות המפוארות, בדימויים מיוחדים – וכל זה באווירה ציורית: הֵלך בדרכים, פונדקים, כרכרות.

מיתולוגיה אישית צבעונית מאד. חנה קב רוט מבקשת את המשורר שיתקרב לעולמה, שתוכל לחוש שהוא בשר ודם. לא תפאורה ולא "אילן בגשמיו" ימשכו את לבּה.

היא מכנה את אלתרמן בשם סמלי מאד "נָמֵר שֶׁל נְיָר". אין לה חפץ במשורר, שיקסים אותו בשירים ובשורות, היא רוצה אהבה של ממש.

אַל תְּשׁוֹרֵר לִי בְּנִימָה נִרְגֶּשֶׁת
אֶל תַּחְמִיאֵנִי בְּמִלִּים גְּדוֹלוֹת
אֲהוּבִי, שָׂבַעְתִּי מִכָּל אֵלֶּה עַד כְּלוֹת.

לנו כאוהבי שירה קָסמה דמותו של אלתרמן, שהציב לנו אהבה עמוקה מנקודת מוצא רוחנית. דרכה הוליך אותנו המשורר שֶבי בקסמיו לעולם מיתי מרתק, ובשפע שיריו ידענו להבין סודות מורכּבים. שירת אלתרמן ידעה לקָרב אותנו לנפלאות האהבה דווקא בחשיפת העולם הפּלאי, האגדי. כך בשירו "עוד חוזר הניגון".

– – שֶׁיָּדֶיךָ רֵיקוֹת וְעִירְךָ רְחוֹקָה
וְלֹא פַּעַם סָגַדְתָּ אַפַּיִם
לְחֹרְשָׁה יְרֻקָּה וְאִשָּׁה בִּצְחוֹקָהּ
וְצַמֶּרֶת גְּשׁוּמַת עַפְעַפַּיִם.

הוקסמנו מן המילים, וידענו להתקרב אל אותה "אשה בצחוקה". בדרך לא דרך, מצאנו את אלתרמן משוחח עם האהובה, נלחם עליה, מציג אותה באופנים שונים, במעמדים מגוונים.

לחנה קב רוט, אין חפץ בעולם הססגוני, והיא מבקשת נמר אמיתי, לא "נמר של נייר". היא כותבת לאלתרמן:

קַצְתִּי, אָהוּב, בְּשִׁפְעַת דִּמּוּיֶיךָ
מִקְסַם מִצְלוֹלֶיךָ הֵן פָּג מִשֶּׁכְּבָר
כִּי מָה לַעֲשׂוֹת וְאֵין בְּכָל אֵלֶּה
כְּדֵי לְחַמֵּם לֵב וְגוּף בְּיוֹם קַר
(עמוד 108).

הביטוי "משכבר" היה רמז חד מדי, ולקח אותנו לקובץ שיריו הנפלא של אלתרמן "שירים משכבר". קראנו וחשנו שהקסם נצחי, והנה זווית ראייה אחרת. נזכרנו בסערת ההתנגחות של זך באלתרמן.

השיר רומז בין השיטין לוויכוח הספרותי הישן. בתוך הביקורת הסמויה שיש לחנה קב רוט, נשמעים וחוזרים הדים למאמר הפולמוסי של נתן זך, שהפך מאז אותו לסוג של מרד. דור קם נגד דור קודם, מבקש להציג דרך אחרת. חנה קב רוט תופסת לה תפקיד אחר. היא חלק מן התמונה השירית. לרגע שאלתי עצמי, אולי היא מבקשת נפשה באחד הפונדקים. ועמדתה חדה. אין לה חפץ במילים ובשירי תהילה.

הביקורת שלה כה נוקבת, שאין לה נכונות לקבל אהבה המוצגת בכלים שיריים מעודנים, בעולם רוחני ונשגב.

כִּי שִׁירָתְךָ אֶת הַחַיִּים עוֹשֶׁקֶת
פּוֹצַעַת אוֹתָם מִבְּלִי לְאַחוֹת
(עמוד 109).

זו כתיבה של דו שיח בין אהובה נעזבת לאהוב מרוחק. אכן זו דרך לגיטימית, אבל ממרחק שנים, השירה של אלתרמן נועדה להציג אהבה מופלאה שמוצגת בתוך עולם שיש בו ניגון, דרך נדודים, רגשות מורכבים כמו סגידה והערצה – "ולא פעם סגדת אפיים", כך כתב. ויש גם דמויות פלאיות כמו הכבשה והאיילת, שמשרים עלינו עולם של חסד. האהובה, החורשה הקסומה, הצמרת גשומת העפעפיים. דמות האהובה קורנת מכל המסכת המתנגנת הזו.

חנה קב רוט רואה פצעים ומציאות לא מאוחה, וזו התחלה של דו שיח. הקוראים מדלגים בין השירים, וזו דרכם, זה כוחם לחוש את החֶמדה, את השׂמחה, את סודות המראות שבּצידי הדרך, כל היופי שמֵעבר לניגון. זו האהבה שאלתרמן חשף בפנינו, זה הפלא שנתן למציאות עוצמה אחרת, זו הדרך שבה שבה את לבנו.

מרתק לקרוא את ההתכתבות שלה עם דוד פוגל בשיר "יְגוֹן כָּל הַלְּבָבוֹת": "דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר הָאָפֵל/ פָּסַעְתָּ חֶרֶשׁ לְעֵבֶר הַדְּמָמָה", בעמוד 102.

בשיר לפנחס שדה היא חושפת הערצה אין קץ לתעוזה שלו – וראו נא כיצד היא מבקשת להידמות למשורר הנישא מכול, שהיה "אֱלִיל נְעוּרֵינוּ". כותבת בצער חנה קב רוט:

כַּמָּה רָצִינוּ לִהְיוֹת כָּמוֹךָ, נְשָׁמָה אַמִּיצָה
אֲבָל הַחַיִּים, פִּנְחָס, הַחַיִּים,
לֹא הַחַיִּים כְּמָשָׁל
לֹא נָתְנוּ.
(עמוד 103).

גם כאן, כמו בסיפור של הקשר עם אלתרמן, יש קו מבדיל בין החיים בשר ודם, לבין החיים המיתולוגיים. חנה קב רוט באה לבטא את החיים בגובה העיניים, החיים שהיא חיה מקרוב.

ההערצה היא לחיים כמשל, אבל החיים בשר וָדם לא אפשרו לה להתקרב לעוצמה הרוחנית שלו, לאותה "חֻצְפָּה מַרְהִיבָה", כדבריה.

דו שיח עדין במיוחד יש לחנה עם דליה רביקוביץ. בשיר שלה "נְגִיעָה" היא כותבת כך:

"כְּאֵב הוּא דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ תּוֹעֶלֶת", כָּתַבְתְּ
וּבִנְגִיעָה אַלְכִימָאִית הָפַכְתְּ כְּאֵב לְיֹפִי
(עמוד 98).

בשיר התשובה שלה לדוד אבידן, "אדם זקן מה יש לו בחייו", היא מפליגה אל ימי הילדות, מנסה להבין את נפש הזקן, שלא איבּדה את לחלוחית החלומות, את משָׂא נעוריו. אין לה חפץ בזקן מיתולוגי, כמו בשירים אחרים, היא מחפשת את התקוות שעודן רוטטות, את החלומות שעודם מפעמים בו. כותבת חנה:

בְּתוֹכוֹ עוֹד קַיָּם הַיֶּלֶד שֶׁהָיָה
וְאָבִיו וְאִמּוֹ אִתּוֹ
עַד יוֹם מוֹתוֹ.
(עמוד 105).

במשך שנים רבות התכתבו משוררים עם משוררי העבר, וזכינו לדיאלוג מרתק. למדנו, שספרות עברית היא רציפות לא נגמרת. בספרי השירים שלי ושל בלפור חקק פרסמנו עשרות שירים שהם דו-שיח עם התרבות העברית, עם השירה לאורך כל הדרך.

השירה של חנה קב רוט תדע לשאוב אליה קוראים, המבקשים את החיים העכשוויים מעבר להיסטוריה של הספרות.