"כּורמיזא" (סיפורים) | דפנה פלדמן
אוריון הוצאת ספרים, עורך: נדב אלמוג, 150 עמ', 2021.

כולם מכירים את מימרת חז"ל האומרת: "די לחכּימא ברמיזא" (די לחכם ברמז), אבל זאת רק חצי מימרת חז"ל; מעטים יודעים שיש לה הֶמְשֵׁךְ אלים יותר המתחרז ואומר: "ולשָׁטיא בכוּרמיזא" (ולשוטה באגרוף). כנראה על פי חז"ל, אין ברירה ויש כאלה שיבינו עניין רק בכוח הזרוע. זה שם ספר הביכורים של דפנה פלדמן – "כּוּרְמִיזָא" (אגרוף) ואכן כל 27 הסיפורים המצויים בקובץ הם כמו אגרופים בבטן, או סנוקרת לַפָּנים.

רוח פסימית שורה על הספר הזה, אך בזאת רק מעצימה את יופיו. יש כאן: רצח, מוות, מחלות נפש, מחלות פיזיות איומות, מבט חודר לַזִקנה ולַחולי, הטרדות מיניות, ניצול מיני, אונס, מלחמה המותירה צלקות, פיגועים, התעללות בבעלי חיים, יחסי מורָה תלמידה בעייתיים, דימויי גוף והפרעות אכילה, מעמד האישה בחברה גברית ובכלל שאלות של אפליה על רקע מגדר ומוצא אתני; אבל כל האינוונטר הזה רק מעצים בסיכומו של דבר את כוחו של ספר הסיפורים המרשים הזה, הבוחן באמצעים האלה את הישראליוּת הנילושה והמתהווה כאן כיחידים וכעם.

דפנה פלדמן, ילידת 1972, היא מספרת ומשוררת צעירה. זה לה ספרה הראשון. היא באה מבית ציוני דתי בירושלים ולמרות שנטתה אוהלה מחוץ לתורה, הרי גרסא דינקותא שלה נותרה בעינהּ. יש לה שפה ועומק סמנטי יהודי, לא רק בשימוש מקורי בארמיזמים כשם הספר, או בשם סיפור מוצלח לקראת סופו: "לֵית לֵיהּ מִגַּרְמֵיהּ כְּלוּם" (אין לו משלו כלום) בארמית, אלא גם בעומק שפתי רב רובדי מחד גיסא המצוי כתשתית ונכס בסיפורים, תוך שילוב נדיר של שפת יומיום במשפטים קצרים וקולעים מאידך גיסא.

היא פִּרסמה רבות, בבמות אינטרנטיות בעיקר ואף זכתה בפרס אלמוג, תחרות לַסיפור הקצר, בשנת 2019, על סיפורה "קדיש יתום", הפותח את הקובץ והמתאר ומתעד בפרקונים קצרצרים מזעזעים בת המסייעת לאב פצוע מלחמה שהחלים ושָׁנים אחר כך נפצע קשות בפיגוע טרור ל… לא חשוב. אני לא רוצה לספּיילֵר לכם את הסיפור הזה לא בגלל הפואנטה בסוף, אלא בגלל חוויית הקריאה הראשונית שאינה צריכה באמת תיווך. רמז קטן – יש כאן שימוש זוועתי במדבקות.

הנושאים כאן אינם מקוריים בהכרח. הם מוכּרים לנו. פלדמן איננה מספרת על פלוני אלמוני בן פלמוני שהיתה לו מסעדת שווארמה על הירח. מה שמקורי הוא דרך הטיפול בהם והמבט המקורי. הנה למשל הסיפור "דברים שהשתיקה יפה להם" עוסק באירוע מתפתח שיש בו סקס כפוי וניצול מיני של נערה תמימה בידי חייל, אבל איך הוא עושה את זה, ראו איך היא כותבת:

"כשמלאו לאביגיל אחת-עשרה קראה לה אימה לחדר השינה של ההורים לשיחה. זה מלחיץ כשאימא קוראת לשיחה, כי היא תמיד מקבלת קול של מורה לאנגלית, ומדגישה בהתאמה כל מילה, לאט-לאט, כאילו שהיא מול הכיתה של תלמידות בגרות שלוש יחידות שאותן היא מלמדת. אבל הפעם זה שונה. בידה ספר על גוף האדם והיא מזמינה את אביגיל לשבת לידה ויחד עם הספר היא מתחילה לדבר על מבנה הגוף הנשי ותפקידו. אביגיל לא ממש מבינה מה היא רוצה ממנה, אפילו שערה אחת לא הייתה לה בשום מקום. למען האמת, היא לא התפתחה כמו חברותיה, והייתה מחפשת אצלן באדיקות ניצני שיער בכל מיני מקומות מוצנעים. כל שרוול רחב היה הזמנה להצצה בבית שחי, כל ישיבה בשיכול עם חצאית פתחה חור הצצה לשערות מקורזלות סוררות, שפרצו את הגומי של התחתונים. אצלה שום דבר לא דימם ולא צמח. אימה מסבירה על מפגש הזרע עם הביצית, אך את אביגיל מעניין יותר לשאול לְמה הכוונה במשפט 'התא שלי או שלך?' ב'ספינת האהבה'. לכך גלוריה עונה נחרצות שיש דברים שהשתיקה יפה להם."

דוגמה נוספת מִני רבות מצויה בסיפור מצוין על חבורה של מוכי גורל המתכנסים במוסד סיעודי לפרק זמן של סבל, וכשאני כותב מוכי גורל קיומיים אני לא מתכוון דווקא רק לדיירי המקום בהכרח, אלא גם למי שמטפל בהם ואף לבני משפחותיהם. הסיפור נקרא "27 מטר", הנה הציטָט מתוכו, אך יש רבים כאלה בספר זה גם בסיפורים אחרים:

"במקומות שבהם גורלות עכורים מתאחדים, פינת העישון היא מתחם שובר שתיקה וגבולות. כעבור כמה ימים שבהם כל אחד קִיים טקס הפרחת עשן בבדידות, ביקשתי אש, אולי סיגריה.

אצל בועז, הכול במספרים: חמש שנות חברות, שלושה חודשי נישואין, עשרים ושבעה מטרים עומק בזמן הטביעה, שנתיים שהיא צמח, מאתיים פעם שדמיין את ההלוויה וההספד שלה. בד בבד, הוא היה מלא אהבה מהולה בכעס. הוא ביקר בכל יום, לעיתים מלֻווה בבן משפחה, תמיד עם הלפטופ, מנסה לעבוד תוך כדי. מלא רעיונות, הוא שיתף אותי בכל הפרויקטים שניסה לקדם. אבל כמה כבר ניתן להתפתח, כשאתה כלוא בלימבו עם אשתך הטרייה."

בגב העטיפה הסופרת ליהיא לפיד שרה שיר שבח רגשני לפלדמן, אך לא כל הסיפורים בקובץ טובים. 27 סיפורים הם המון. אולי היה צריך להסתפק ב-20. מה שקורה הוא שהספר מתחיל בסיפורים מוצלחים ואחר כך מידרדר בהדרגה אל הצד האנקדוטי ומאבד את מַסַּד הסיפור הקצר בסיפורים כמו "ידיים", או "חלקת עובָּרים" ויש תחושה שהחומרים טופלו בצורה שלמה ועמוקה יותר בסיפורים קודמים; אך גם בקצרצרים תמצאו פנינים כמו הסיפור "על הסליחה", על יחס בין מורה לתלמידה שכביכול סוגר מעגל כעבור שנים. פה ושם עוד צץ לו באמצעו של הספר סיפור חזק, בדרך כלל אלה הסיפורים הארוכים יותר, אך לטובת כתב היד אפשר לומר כי שני סיפורים בסופו הם חזקים ביותר וחריגים קצת ביחס לאחרים.

כנראה הסופרת ועורך הספר, נדב אלמוג, חשו בזה ויצא שמבנה הספר הוא קצת מוזר. 25 סיפורים שיש בהם מן היסוד הנשי האוטוביוגרפי משמשים בו מעין שער אחד, ואילו השניים האחרונים נקראים "האחרים" והם עוסקים בגיבורים גברים מובהקים. האחד שכבר הוזכר ברשימה זו "לֵית לֵיהּ מִגַּרְמֵיהּ כְּלוּם" הוא מעין סיפור מתח שנשבר באופן פוסטמודרני וסורילאיסטי מעניין על שוטר, רפ"ק אגברי, שצריך לשאת בשורה מרה למשפחה ולפתע מוצא עצמו במישור אחר ובהוויה מסויטת. כל זה מתברר לנו באמצעות הֲזָרַת הלקסיקוגרפיה של הסיפור בתוך הסינטקסיס, התחביר. התחביר הוא סדור, אך מילים בעלות משמעות סמנטית חוץ להקשר נשתלות, אחת פה אחת שם, והופכות את המעשה לאבסורדי כשאווירה מיסטית קבלית, אך גם אירונית ואפילו סאטירית במידה, אופפת אותו.

הסיפור השני שנקרא "אַסְקוּנִי – אַסְקוּנִי" נכנס יפה לראשו של נער בדואי המהרהר בנקמת דם בשל אחותו בת האחת עשרה שנאנסה ונרצחה. זה סיפור מצוין והוא רק מוכיח כי פלדמן בכל זאת צריכה מרחב סיפורי כדי להתפתח וללדת סיפור קצר טוב מאוד, המתחיל בפסקה מסקרנת ומחלחלת: "בתרבות הבדואית מאמינים שמראשו של נרצח יוצא לאחר המוות עוף משונה שנקרא הָאמַה וצועק מעל הקבר 'אַסְקוּנִי – אַסְקוּנִי' השׁקוּני – השׁקוּני – נִקמו למעני."

הספר מסתיים בשיר, פלדמן גם כותבת שירה, דֵּי קוּטרי ובכייני על מצב כותבת הסיפורת והשירה בימינו המוכָּר לנו ועל החֶסֶר שבְּקוראים, באהדה ובהתקבלות. השיר הקרוי "לעולם לא" מתחיל בשורות "את השירים שלי לא ילמדו / לעולם בשיעור ספרות…". השיר כשלעצמו לא רע בכלל, אם כי נופל מהסיפורים על פני הרצף וראשוני מהם הרבה יותר, אבל מעבר לזה אני תוהה לשם מה היתה צריכה פלדמן את הפינאלֶה הֶחריג הזה? אולי כדי שאני אכתוב עליו או כל מבקר אחר. אז ככה, כן יקראו או לא יקראו, כן יכתבו או לא יכתבו, את כותבת מצוין הגברת פלדמן ואני מניח שאת מודעת לזה. יוצא אפוא שהשיר הוא מעין תשׂוּמִי שכזה בנוסח, תראו אותי!