close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • נורית גוברין קוראת את הדורות - Post Image
    • נורית גוברין קוראת את הדורות
    • הרצל חקק
    • התפרסם ב - 28.10.19

    “קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה” | נורית גוברין
    הוצאת כרמל ואוניברסיטת תל אביב, 2019, 582 עמ’.

    נורית גוברין, פרופסור אמריטה באוניברסיטת תל אביב, קוראת ספרות עברית, קוראת את הדורות – וכבר הגענו לתחנה השביעית. מסע מרתק, זיכרונות קסומים חולפים ביעף. נורית גוברין לא תדלג על כף. מסע שחלף והקיף כבר שבעה שערים: כרך ז’ מצטרף לכרכים שקדמו לו – ומי שמצרף את הקרונות זה לזה, מוצא חיבור של זהות: חוקרת עזת מבט המנווטת דרכה בין החוויה הישראלית הצבָּרית לבין זיכרון הדורות.

    העין חולפת מפֶרק לפֶרק, וקשה שלא להבחין במשקפת הפרוּשה לאורך דורות של יצירה עברית, כדרך להוכיח בנחישות ובאהבה שאין מוותרים על חוליה בָּרצף, שהכותבת ממשיכה במסע שלה למצוא חישוקים שהופכים לשרשרת: מחקר אמיתי משמעו – הספרות העברית לא נולדה היום, אין היא חסרת שורשים.

    אתה קורא ורואה את החוקרת הצופה ממגדלור, בידע מעמיק מלמדת אותנו כיצד חלקי הפסיפס מתקרבים זה לזה. שבעה כרכים של מפעל מפואר – “אומרים ישנה ארץ, עמודיה שבעה.” הספרות העברית בעיניה אינה רק שיטוט בין דפים וכתבים, הספרות העברית בונה זהות:

    “הנחת היסוד המשותפת לכל מחקריי היא, שהספרות העברית היא אחד היסודות היציבים בתרבות העברית והישראלית ואחד הגורמים המאחדים אותה. היא מסייעת לבנות מחדש, בכל דור, את הזהות הלאומית המשותפת. הספרות העברית המגוּונת מאחדת את הפלגים השונים בעם, ומשמשת אחד הכלים החשובים ביותר לגיבוש זיכרון קולקטיבי ותודעה משותפת של עם” (עמ’ 9).

    תענוג צרוף מזומן לנו במבט המקיף והנישא – מבט על דורי, תצפית ממעוף הציפור. דף אחר דף, והלב מחסיר פעימה, יש תחושה מרוממת נפש: יש מרחב גדול יותר מן החלקה הקטנה, מן המים הרדודים. עם שיש לו עומק רוחני כה נשגב, האם יאה לו לזנוח כל זאת למען טריטוריה דלה? המהות שבה אלינו, אינה מרפה: המולת מוספי הספרות העכשוויים אינה יכולה לספר את הסיפור האמתי. טבלת רבי המכר זה לא העיקר. ספרות עברית אינה מצעד פזמונים, שבו הכבוד והתהילה ותשומת הלב ניתנים לגיבורי ההווה, תוך התעלמות מכל דיאלוג עם העבר, מן הלב הקשוב למקורות.

    בעמודי הפתיחה שיבצה ההוצאה לאור תמונתה של פרופסור נורית גוברין אוחזת בכרכי “קריאת הדורות” וספרים אחרים שכתבה – והתצלום כמו ממחיש את החיבור המאיר, המעשיר: ביד אוהבת מחזיקה גוברין בכתבֶיה באותו זיכרון של העיירה היהודית, בפניני הקסם מארצות הגולה, באותו הוד תרבותי של הפלֶנטה ההיא, כל מה שנשמר וזָהר בתרמיל הקסם של מורשת הדורות. המגע בספרות ההווה אינו משכיח ולו לרגע את מקומן של יצירות נשכחות, של סופרים שהם מַסָד לזהותנו, עולם עשיר, שאין להשאיר בצדי הדרך.

    כמי שחרֵדה לתפארתה המלאה של הספרות העברית, שחוששת מאובדן של קשר לכל הענפים והשורשים, מנהלת נורית גוברין קרב מאַסף. כרך ועוד כרך, יוצר נשכח ועוד יוצרת נשכחת, מאבק אמיתי מכל הלב – לְבַל נסתפּק בעגלה דלה, בעגלה ריקה. מחקריה והשיטוט המסקרן ביצירותיהם של גדולי הספרות העברית – הם למעננו, כדי שלא ניוותר, חלילה, ללא המורֶשֶת המלאה, לבל נשכח:

    “הספרות הנכתבת בהווה על ענפיה השונים, שירה ופרוזה, אמנם חיה ופעילה, עשירה ופורחת, ועדיין קוראיה עימה, אבל היא חיה חיי שעה. הקוראים, וגם לא מעט מן היוצרים, אינם מכירים את הספרות העברית הקלסית ואת יצירות המופת שלה ואינם ניזונים ממנה. התעלמות זו היא הסיבה המרכזית לרדידות ולהיעדר השורשים של חלק גדול מן הספרות הנכתבת היום. ספרות זו היא ברובה ספרות לדוֹרהּ ולא ספרות לדורות” (שם).

    כבר בכרך ה’ ידעה נורית גוברין להזהיר אותנו מפני אותה תרבות של שכחה, שלמחיקת דיסקטים. את המוטו הזה להנחיל ולא לשכוח, היא צורבת באותיות של אֵש, בכרך ה’- תשע”ה-2015. וכך כתבה גוברין בעמוד הפתיחה:

    “מאֵרת השִכחה פקדה ופוקדת לא רק סופרים מתקופת ההשכלה, אלא גם את סופרי המופת של תקופות מאוחרות יותר” – והיא מחדדת את הנקודה הכואבת עד קצה: “חרב השִכחה מאיימת כמעט על כל הספרות העברית, לרבות זו הישראלית. מרבית הסופרים שייכים למשפחה המפוארת, משפחת הנשכחים.”

    קריאת הדורות של נורית גוברין היא צלצול השכמה, פעמון הזיכרון. השליחות להנחיל – היא השליחות לחבר בין זמנים. יש בכך הֲעברת לפיד במרוץ שליחים, כבוד לדו שיח, עושר לזהותנו:

    “ללא הכרת העבר אין הווה ראוי לשמו, והעתיד מי ישורנו?!” (עמ’ 10).

     

    נורית גוברין עם הספר “קריאת הדורות” לייד שולחן העבודה שלה. צילם: בלפור חקק

    חידוש או המשך?

    נורית גוברין בהתמדה שלה לקרוא את הדורות, חוזרת על המסר מחויב המציאות שאל לנו לשכוח את שרשרת הדורות, שתרבות נבנית נדבך על נדבך.

    “הכלל של “ישן מפני חדש תוציאו” אינו חל בתחום התרבות. כל יוצר ממשיך את קודמיו ומְחַדֵש, וכל יצירה יש בה חידוש והמשכיות בעת ובעונה אחת” (עמ’ 15).

    הספרות העברית החדשה ראתה את סימן ההיכר שלה בהיותה חדשה, אבל שלבּי התפתחותה נבעו ממציאות של גולה שעברה תמורות, ספרות שהלכה לפני המחנה. פרקי הדיון בכל אותם חֶבְלי תקומה מעורר געגועים והשתאות, ומחזיר אותנו לשאלה הנצחית – מה הקשר בין ספרות הדור שעשה את המהפכה לבין ספרות הדורות?

    נורית גוברין אומנית ההליכה על אותו גשר שבין עבר להווה, בין ספרות מתחדשת לכל מה שקדם לה- נורית גוברין מוצאת עצמה נדרשת לשוב אל ויכוחים שהיו בעבר במילייה הספרותי. כאן אי אפשר שלא להידרש לקריאת התיגר של פרופסור גוברין, כנגד הנחלה של דרך שמשמעה “ישן מפני חדש תוציאו.” כלביאה קמה המבקרת להגן על קריאת הדורות הבוערת בעצמותיה. באחד הפרקים היא יודעת לתת כבוד ל”רשות הצעקה” של ברנר (עמ’ 33). הרשו לי לתת כבוד ל’רשות הצעקה’ של המבקרת: בתשובתה המורכבת לברוך קורצווייל – מסתמכת גוברין על דברי אביה הסופר והמסאי ישראל כהן. כך היא כותבת:

    “בשנת תשי”ח/1958 זרק המבקר ברוך קורצווייל לחלל עולם הספרות ומחקרהּ את השאלה ‘ספרותנו החדשה – המשך או מהפכה?’ ועורר בכך גל נוסף של תהיות וויכוחים על מהותה של הספרות העברית ועל הקֶשר בין הדורות. תשובתו הייתה, כצפוי, בהתאם לניסוח השאלה: הספרות העברית החדשה היא ‘חידוש מהפכני’, ו’אין היא המשך של הישן, אלא פֵרוש חדש לגמרי'” (עמ’ 15).

    נורית גוברין מאמצת את דבריו של אביה ישראל כהן, המסאי והמבקר, דברי אבות סימן לבנות: “הספרות החדשה היא המשך שהוּשׂג על־ידי מהפכה.”

    גוברין ממחישה את דבריה בדוגמאות המוכיחות, כי שיח בין דורות של יוצרים בספרות העברית מתקיים הן בגלוי והן בסמוי. בין הדוגמאות שהיא מביאה, אנו מוצאים בין היתר מרד של יוצרים ב”אב רוחני” – וכל זאת כדי לגבש דרך חדשה. כך מוצגת ההערכה הגדולה ליל”ג ולאחר מכן מִשְמרת סופרים שביקרה אותו וסללה דרך אחרת – ומלחמות ספרותיות נוספות: מלחמת חבורת “כתובים” ו”טורים” בביאליק, המלחמה של נתן זך בנתן אלתרמן.

    “הכלל הוא, שכל יוצר בכל דור חוזר ומוצא את עצמו ביצירות שקדמו לו ומבליט את עצמיותו ומקוריותו באמצעותן, בבחינת המשך מתוך חידוש” (עמ’ 17).

    ומֵעבר לשיח הגלוי המעיד על קשר בין דורות, מתקיים השיח, לדברי גוברין, גם בצורה סמויה – התכתבות בין סופרים – וכאן מדובר בדיאלוג בין דורות. הכותבת מביאה בין היתר דיאלוגים סמויים כאלה בין שופמן לברנר, בין ביאליק לעגנון.

    קריאה נכונה של ספרות הדור אינה אפשרית ללא בחינה מעמיקה של בחינת השיח, בחינת ציר ההמשך. כל דור רוצה ושואף לחדש, ועדיין צריך לזכור את החוליות המחַבּרות, לשאוב נחת מהעשרת הספרות מן הקשר המפרֶה עם דורות קדומים.

    “שיח זה על שתי פניו – הגלוי והסמוי, המאמֵץ והדוחה – גם הוא חלק מאותה המשכיות, מאותה השפעה של דורות העבר על דור ההווה, וגם הוא חלק מאותה בנייה של עצמאות וייחוד של הדור הנוכחי ושל כל יחיד בתוכו, הבונה את עצמו מתוך התנגדות היוצרת חידוש” (עמ’ 18).

    חשיפת פנים לא מוכרות ברפובליקה העברית

    מקום וזמן שלובים תמיד ביצירתה המחקרית של נורית. בכל מחקריה בולטת אהבתה לתרבות העברית לדורותיה, ומעולם לא ידעה להסתיר את אהבת הארץ השופעת מכתיבתה. השליטה שלה במקורות היהודיים לאורך הדורות ובכל הכתבים העבריים מעוררת השתאות. ובעיניה, זו שליחות להנחיל זאת הלאה לדורות הבאים. שליחות זו מוסיפה אור וידע בכל שבעת הכרכים, שזכינו בהם עד כה.

    נורית גוברין – באופן עקבי לאורך שנות דור – יודעת לכבד את דורות היוצרים: לא רק שיש במחקריה הדגשה של היסוד הביוגראפי ביצירותיהם של משוררים וסופרים. בעמדת הצופה הבלתי נלאית, חש הקורא באלומות האור מתוך הקליידוסקופ שלה: אנו נלקחים על כנפי המילים למחוזות שונים, להיפגש עם יוצרים שונים שפעלו, שפועלים – ברפובליקה העברית..

    וגילוי נאות: יש בספר פרק מיוחד – מבט פנורמי על ספרי השירה של הרצל ובלפור חקק. לא פלא, שבסקירה שלה על שירי דו שיח שלנו עם יוצרים עבריים לאורך הדורות, היא משמיעה הערה אישית:

    “שמחתי לגלות שמחקרַיי שימשו השראה לכתיבת כמה מן השירים. ביניהם: “דבורה בארון נכנסת להיכל הספרות העברית” (137); “נוסעת אלמונית נכנסה לחיי” (142 – 143); “מכתב מברנר” (149). “שירי דיוקן” אהובים עלי מאד, הקדשתי להם כמה ממחקריי, ושירים אלה מוסיפים עוד דוגמאות לז’אנר ספרותי זה, ולהמחשת חשיבות” עמוד 143.

    מי שעוקב אחר שבעת הכרכים אכן  מוצא דיונים מעמיקים של נורית גוברין ביוצרים, שלא זכו להתייחסות או להעמקה, שיצירותיהם נכנסו להיכל הסופרים הנשכחים. בעידן זה שכחה והשכחה, יש מגדלור ספרותי שמאיר גם לאוניות, המפלסות דרכן באפלה, במחוזות לא נראים. תמצאו בספר זה, לדוגמה, רשימות מרגשות ומחכימות על שירתה של ענת זגורסקי שפרינגמן, על שירי התנ”ך של משה שפריר, על משורר חדש יחסית, יאיר בן חיים. פרק שלם מוקדש לו: “מילים הן מסווה” – עמ’ 149 ואילך. מבט מחודש על משורר שנדחק לשוליים – רפאל ספורטה, עמוד 103, על ירושלים בשירת ישראל אפרת, עמוד 95. בין הדפים והספרים, אנו חשים כתרמילאים בשבילי הספרות העברית.

    לרגע שאלתי את עצמי: מֶה היינו עושים, אילו חסרנו את המשקפת הזו, שאינה מתעייפת, “גשש בלש” – שאינו  מרפֶּה מגלישה לאתרים שהפכו להיות, בעוונותינו, שכוחי אל, נזנחים בעיני המבקרים. האם עם סגולה, אמוּר להסתגל לטרנד הזה לשכוח, למחוק דיסקטים קודמים?

    בקריאת הדורות כרך ז’ וכך בכל כרכי המחקר שלה – כל יוצר ראוי ללימוד ולהתייחסות. היא נוברת בין הכתבים ובין כתבי העת אחר היוצרים הנידחים ביותר. אנו בסיור במוזיאון חי ונושם: חשובה לה התמונה הכוללת, הפּנורמית, של הספרות העברית. חשוב לה להראות את יחסי הגומלין בין הסופרים לבין עצמם, בין הסופרים הענקים ובין הסופרים הפועלים בצִלָם.

    תיאור פניה הרבגוניות של הספרות העברית

    אנו חיים בדור, שלמד לשכוח תקופות בעברוֹ, לנטוש סופרים שחרשו בתלמיו בטרם קרמה ההוויה הציונית עור וגידים. כשקוראים בכרכי המחקר שלה, אתה יודע שהנה “מעוות” שאפשר להאיר, לתקן, לתת לאומה קריאת כיוון אחרת: במבט מן הסיפון של האונייה המתנדנדת בין הגלים, אני חש: יש מי שיאחז בהגה הניווט וילמד אותנו אמת היסטורית, תיאור משמעותי על כוחה של הספרות העברית כמחוללת מהפכה:

    “הספרות העברית קדמה בהרבה למדינת ישראל. את ראשיתה של הספרות העברית החילונית מייחסים לתחילת המאה ה־18, והיא מִתחזקת מסוף המאה ה־19 ועד היום. למעשה, הספרות העברית הכינה את הכלים להקמתה של המדינה. היא מתחה מראשיתה ביקורת על אורח החיים בגולה…” (עמ’ 31).

    כשאנו במאבק על זהותנו כמדינה בעלת צופן סגולי, כשאנו במערכה מול ההוריקן של ‘הכפר הגלובלי’ השוטף אומות קטנות, חשוב שאמתות אלה יחלחלו במערכת החינוך, בספרי הלימוד. נורית גוברין יודעת להאיר פינות שונות ביצירות ספרות, שהאירו את הדרך – שהיו טעונות בבשורה, בשאיפה לשנות:

    “הספרות העברית מראשיתה היא ספרות עם תודעה של שליחות: לשנות את פני החברה, לתקן, לחנך. זוהי ספרות מגמתית, ספרות לוחמת. ספרות לוחמת היא תמיד ספרות אופטימית מכיוון שהיא מאמינה שיש מטרה, שיש בשביל מה להילחם, שיש אפשרות לשנות. זוהי האמונה בכוחן של מילים” (עמ’ 36).

    הקורא חש שהוא במנהרת הזמן, שהשיבה לימי הראשית של הספרות העברית החדשה מגלים לו קודים חדשים לקרוא את ספרי הדור הזה ואת ספרי הדורות הקודמים. דווקא החוקרת שיודעת את הקשר בלתי ניתן לניתוק בין המשך למציאות, מוליכה אותנו לדילמות שהדריכו את הספרות העברית באותם שלבים ראשוניים, ספרות בחיתוליה, ספרות שנקלעה לתקופה שבין גולה לגאולה. דור של סופרים שזכו בעל כורחם להיות דור ראשון לגאולה: כיצד יתארו את הגולה שממנה הם מבקשים לצאת, האם יש להם כלים ודרך לתאר את החיים המתחדשים בארץ ישראל.

    מבקרים רבים בחרו בחיים קלים – או לעסוק בספרות הישנה – או להתמקד בספרות החדשה, כאילו כל משאבֶּיה נחצבו היום. נורית גוברין בחרה לה חיים קשים: כמשקיפה למרחקים וגם לעומק – היא מתארת בניתוחים כובשי לב את הדילמות, את הלבטים, את האבסורד:

    “הסיפורת הארץ־ישראלית בראשיתה נקלעה לשורה של מלכודים, שכל אחד מן הסופרים שפעלו באותן שנים שלפני מלחמת העולם הראשונה היה מודע להם, התלבט בהם, ונאלץ לעשות את בחירותיו האישיות ולשלם את מחיר האפשרות שלא נבחרה. החזון היה ליצור בארץ ישראל ספרות “אחרת”, שונה מהספרות שנכתבה בגולה, ספרות שתיתן ביטוי לחיים המתחדשים בארץ ישראל” (עמ’ 40).

    דווקא משום התפיסה המורכבת שלה את הַקֶשר בין הֶמשך לחידוש, בין עבר להווה, עניין אותי הפרק, שבו היא מנסָה לקרוא מחדש יצירות שעוסקות בארכיאולוגיה, בארכיאולוגים. לפרק זה קראה נורית גוברין “חפירות הנפש”. היטב הבינה המבקרת, שרומן שכזה נאחז בארכיאולוגיה כדי לסמן לנו כיוון רוחני, לתת לנו מבט לעומק מחדר הפיקוד של צוללת ספרותית, תצפית אידיאית.

    ספרות היא מסע אל שכבות של זהות

    כשמבקשים נדבכים ושכבות, מה פלא, שנמצא גם מחקר על “ספרות וארכיאולוגיה”: נורית גוברין מיטיבה לצפות ברומנים על ארכיאולוגיה, ‘כפיגום ליצירה ספרותית’ – וכדרכה בקודש – היא מכוונת את כלי הביקורת לַכּיוון הפנימי, לָעומק הרוחני האידאי:

    “גיוס העבר למען ההווה, ביקורת ההווה, הבנה טובה יותר שלו, למידת לקח אקטואלי למען עתיד טוב יותר” (עמ’ 330).

    גוברין בחרה ארבע יצירות כדי לחשוף בפנינו ברומנים ‘ארכיאולוגיים’ שכבות של משמעות ורבדים, ואנו מוצאים את עצמנו במסע אל פְּנים המנהרה, כאותם חוצבים של נקבת השילוח, בדרך לחיבור עם עצמנו, עם העבר שלנו, עם הזהות הלאומית. לקוראים מזומנת הנאה מניתוח, שמחבר בין הארכיאולוגיה לנפש, בין הארכיאולוגים כדמויות – לבין הכישרון של המבקרת לגלות לנו “בניית זהות באמצעות שברים ושרידים מן העבר” (עמ’ 332). ממי שהוליכה אותנו בנתיבי הקשר בין עבר להווה בספרות העברית, אנו זוכים להבנת מעשֶׂה החפירה כפעולה שמשמעה מתפרש במובנים שונים – חיטוט בנבכי הנפש, ריפוי שברים המתבאר כריפוי שברי חרסים ועוד.

    אביא קטע מן הניתוח שמתמקד באחד מן הספרים הזוכים לניתוח מבריק – “יסמין וציפורים משוגעות”, רומן שכתבה גבריאלה אביגור רותם. וכך כותבת גוברין:

    כשם שהארכיאולוג חופר ומוצא שברי חרס, מנסה להתאים אותם זה לזה, לרפא את השברים, להרכיבם יחד, למלא את החסר וליצור כלי שלם, כך עושים הגיבורות והגיבורים ביצירות הספרות: מגלים את פיסות עברם טיפין טיפין, מנסים לשחזר אותו, להרכיב את התמונה השלמה ולהבינה. מלאכת הפענוח של כל גיבור את עברו דומה למלאכתו של הארכיאולוג־הרַפָּא. כך בכל ארבע היצירות, לדוגמה: בחמסין וציפורים משוגעות עושים “תיקון” ב”חדר־הדבק”, שבו דווידי מדביק את שברי העתיקות ומשחזר: “מישהו אמר לי שהאקדמיה כבר המציאה שם לעבודה הזאת: ‘רַפָּאוּת'” (עמ’ 333).

    קצרה היריעה מלהכיל את כל נושאי כתיבתה של גוברין, אבל מן הדין להזכיר מחקר חדשני שלה בקובץ זה – מבט של מבקרת שנכנסת לפרדס מיוחד, לבחינת נסתרות הספרות והרפואה. אבחנותיה וניתוחיה של גוברין הן מעשה חלוצי. נביא כטעימה ראשונה ממחקר ייחודי זה את תשובתה על שאלה מאד מסקרנת:

    השאלה המסקרנת תמיד היא: מי היה הראשון בספרות העברית שתיאר ביצירתו נשים־רופאות? – קרוב לוודאי שזכות הראשונים ניתנת לסיפור שפורסם לפני כמעט 120 שנה, סיפור נועז, אמיץ ובלתי שגרתי. זהו סיפור שהוא גם אות לבאות, ומבשר מוטיבים שיהדהדו לימים בסיפורי המדגם המאוחרים הרבה יותר.

    תואר זה, של סיפור ראשון בספרות העברית שבו תיאור של רופאות, שמוּר לסופר הנידח והנשכח אליהו מידניק ולסיפורו “חולשה” (עמ’ 250).

    נורית גוברין יודעת לתת חופן שבחים לשמואל אבנרי מנהל ארכיון בית ביאליק “שההדיר וצירף מבוא, הערות ואחרית דבר… שגם הִפנה את תשומת ליבי לסיפור זה ואני מודה לו על כך.”

    המסע אל הזהות בספרה אינו פוסח בכרכי המחקר שלה על המשבצת “ספרות ומקום” – והפעם אנו זוכים לשיטוט מקסים במחוזות מושכי לב – פטרבורג ופריז בספרות העברית. (עמ’ 383-434).

    הספרות מול החיים

    שבעה כרכים, שבע תחנות מסע – וכל פרק מפעים שוב ושוב – ואחד הפרקים המיוחדים בו מנסה לעמת את ‘הספר’ מול ‘החיים’. אנו רואים בפרק זה את החיבור המיוחד בין החוקרת לאחד ממושאי החקירה שלה – מיכה יוסף ברדיצ’בסקי. לא אאריך בחשיפת הדיאלקטיקה הרוחנית בהוויה שלנו, באותו ניגוד בין החיים לבין הספר. חשוב לי למקד כאן את ההזדהות של המבקרת עם מי”ב. כפי שהיא שמה נפשה בכפה להציל פיסות תרבות אבודות, יוצרים נשכחים שכוסו מתחת למעטה אבק – כך הסופר מיכה יוסף ברדיצ’בסקי: הוא מנסה לגאול קטעי מדרשים ומקורות שלא זכו להיכנס לקאנון, להיות ראשונים במעלה. מי שמכיר את סיפוריו ומאמריו ומפעליו של מי”ב מקבל זווית ראייה מאירה ומוארת מן הפרק הנפלא הזה. הנה קטע:

    “כי הספר ניצח את החיים, וכי יש צורך להחזיר את החיים ליחיד ולעם. לשם כך לא המציא היסטוריה חדשה אלא קרא אותה בצורה חדשה, חתרנית. הוא גייס לעזרתו את כל החלקים הדחויים, הנידחים, המוזרים והמחתרתיים של המקורות המסורתיים, והִציב אותם מחדש, כשווי־ערך, על מפת המחשבה היהודית” (עמ’ 21).

    ספרֶיה של נורית גוברין ינצחו – כך אני מקווה – גם את הנצח. גוברין מנסָה להיאבק נגד מסלול, שנראה לה כפוגע בראייה הנכונה שלנו את זהותנו, והיא חושפת בצער את התהליכים שעוברים על החברה הישראלית. הריחוק מן הספרות העברית מטריד אותה, וחייב להטריד את כולנו. הפרק ‘כאב הכתיבה’ מציג את מצבה הנוגֶה של הספרות העברית הנשכחת, בחינת ‘איכה ישבה בדד’.

    האור בקצה המנהרה – נשקף מן המסילות למחוזות הקסומים של הספרות העברית, מן ההתרגשות המלווה את הקוראים לנוכח ההוד והעומק, שמעניקים יצירות קדומות לחיינו, להבנתנו את הצופֶן הסגולי של הספרות העברית. כמי שיצאו מחֲדר המעבּדה וצפו בתשלילים ההופכים לתמונות קסם, אנו חשים שכּרכי “קריאת הדורות” מעניקים משמעות לכל גווילי היצירה והצירופים: פאזל חדש, תַצְרֵף מְלא חיים מכל השברים והחלקים: לפנינו מפתחות להבין את רזי הווייתנו שנשכּחו, סודות רוח, שהושלכו לסמטאות נידחות.

    “קריאת הדורות” היא קריאת השכָּמה לכולנו להתייצב למפִקְד הדורות, להבין כי אין זהות אמיתית ושלֵמה ללא קבּלת הרוח המאחדת דורות: לקבל את האקסיומה, שתרבות אינה יכולה לחיות בשֶלֶד כחוש של דור נבדל. אין משמעות לתרבות ולזהות ללא קבלת התפיסה שמציגה גוברין, באמצעות השילוב של כל החלקים על ציר האורך: תרבות מעצם טבעה היא בניין רב קומות, נדבך על נדבך. זהות ללא כל מרכיביה כמוה ככלי ריק. כדי לתת רטט של צמרמורת לתובנה זו, אביא ציטוט מספרה של נורית גוברין. רְאו מה אומר יוסף חיים ברנר, ותחושתו, שספרות עברית ושפה עברית הן קניין חיים. נשמת אפנו: קריאת הדורות היא הקריאה הנכונה של קיומנו והווייתנו: הנה הציטוט מעמוד 38 של “קריאת הדורות” – כרך ז’– ציטוט מתוך ‘המעורר’ – וזה מעורר, ועוד איך מעורר:

    ברנר: “מתוך הפנקס” (המעורר, תרס”ו/1906):

    “הם” אומרים: “אין כל צורך בזו השפה המתה! [- – -] גנאי הוא לדרוש אל המתים, חרפּה היא לאנשים חופשיים לעבוד לשפה מתה, [- – -] ואולם מה נעשה, אם בשפה המתה הזאת יש לנו ספרוּת בת שלושת אלפים שנה ולא מתה? מה נעשה, שאם אנו בּאים למחוק לגמרי את השפה המתה הזאת מספר־חיינו, הרי אנו מאבּדים בידיים את כל אשר רכש רוחנו בּהמשך כל הדורות?” (כרך ב’, 127).

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית