"להיות אישה סופרת" | עמליה כהנא־כרמון
עורכים: גדעון טיקוצקי ויערה שחורי, קו אדום כהה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020, 150 עמ'.

פרט קטן המתאר את שגרת כתיבתה של עמליה כהנא־כרמון ז"ל המופיע באחרית הדבר בספר "להיות אישה סופרת" עורר בי הזדהות עמוקה. הפובליציסט אברהם בלבן תיאר בכתבה בעיתון הארץ את 'חדר העבודה' של הסופרת: "היא כותבת את ספריה על מיטתה. בחדר השינה שלה, החדר הסגור והמבודד ביותר בבית…" מסתבר שלסופרת הפמיניסטית לא היה חדר משלה, והיא ממש כמוני הניחה את מכונת הכתיבה (במקרה שלי מחשב נייד) על ברכיה. (מתוך "להיות אישה סופרת", אחרית הדבר מאת יערה שחורי, עמ' 129-130).

בראיון אחר שנערך עמה תיארה הסופרת עמליה כהנא־כרמון כיצד אף פעם לא עלה בדעתה לכתוב את המקצוע סופרת כשנדרשה לכתוב את משלח היד שלה. כשמישהו פנה אליה בתואר הזה, היא הסבה פניה במבוכה. "עד לשנה האחרונה, לא הייתי מודעת לכך שיש לי בעיה להסתדר עם הכינוי הזה, סופרת," אמרה בראיון שנערך בשנת 1978. עמליה כהנא־כרמון חשה שהיא אינה ראויה להישגים הרבים שזכתה להם כפי שקורה לאנשים שחשים בתסמונת המתחזה ומתקשים להפנים את הישגיהם ויכולותיהם. אולי כתגובת נגד למבוכתה ולקשייה של כרמון להגדיר את עצמה כסופרת, כריכתו האדומה וכותרתו של הספר "להיות אישה סופרת" מציב אותה חזיתית כסופרת רלוונטית ש"אני מאמין שלה" צריך לעמוד בראש סדר היום העכשווי. רעיונותיה של כהנא־כרמון נפרסים בשבע מסות שנכתבו בתקופה של שתים-עשרה שנים (1984-1996) ויצאו לאחרונה לאור בעריכת ד"ר יערה שחורי (שגם הוסיפה אחרית דבר מקיפה)  וד"ר גדעון טיקוצקי.

עמליה כהנא־כרמון נולדה בשנת 1926 בקיבוץ עין חרוד. אביה היה מאנשי העלייה השנייה וממייסדי הקיבוץ. המשפחה עברה לתל אביב והיא למדה בגימנסיה הרצליה. במלחמת העצמאות שירתה כאלחוטאית חטיבת הנגב. במהלך הקריירה הספרותית הענפה שלה היא פרסמה שמונה ספרי פרוזה וזכתה בפרס ביאליק, פרס ברנר ופרס ישראל. מי שכונתה בפי חוקרת הספרות נורית גוברין "הכוהנת הגדולה של הסופרות הפמיניסטיות" הגתה את תיאור המצב "להיות אישה סופרת" כבר בשנת 1984, והכניסה את המושג הזה ללקסיקון הספרות הישראלי בתור כותרת למאמר שפרסמה במוסף לספרות של ידיעות אחרונות.

בחירתה של כרמון בשם הפועל "להיות" מתארת מהות המשכית נשית ואולי גם מתכתבת עם ההבחנה שערך הפסיכואנליטיקאי וויניקוט בין המושגים להיות (Being) לבין לעשות (Doing) ורומזת שבתהליכי הכתיבה, ממש כמו בטיפול פסיכותרפי נדרש מיקוד בהוויה הפנימית העמוקה, בצמיחה הנפשית ובקונפליקטים הרגשיים. הכותרת גם מרפרפת לקביעתה המפורסמת של סימון דה בובאר שאת אינך נולדת אישה אלא נעשית אישה אך מתוך פריזמה שמדגישה לא רק את טיבה של הבחירה ואת משמעותו של התהליך, אלא גם את ההשלכות הנגזרות מתוקף החלטתה של אישה להקדיש את חייה לכתיבה.

לצמד המילים "אישה סופרת" נדרשת כהנא־כרמון שוב ושוב בספר המסות, הגדוש אירוניה, ביקורת כלפי הממסד הספרותי ודימויים מעולם החי הממחישים את חריגותה של האישה הסופרת בנוף הספרותי. דימוי אחד ממשיל את חייה לשחייתה של המדוזה בים, שהיא תנועה תוך היזרקות קדימה במים, לא שחייה שגרתית של דג או דולפין ממוצע באוקיינוס. דימוי אחר מנוסח כשירת העטלפים במעופם ומדמה את חווית הקליטה של האישה במרחב. העטלפים משתמשים בהדי הקולות שהם משמיעים כדי לקבל מידע על הסביבה ולהתמצא (במעין GPS פנימי) אך הקולות הכה שימושיים להם, הפיוטיים כשירה אינם מפוענחים או זוכים להתייחסות הראויה להם.

הכתיבה היא צורת החקירה של הסופר את החיים. לתוך כתביו הוא אורג את מציאות החיים הדינמית שלו, טוענת כהנא־כרמון. מציאות החיים של אישה סופרת מורכבת גם מספקות עצמיים, הצטדקויות וקונפליקטים פנימיים. אישה סופרת מקבלת מסביבתה יחס אמביוולנטי והיא בהכרח נקרעת ומרגישה מפוצלת בין הצורך החזק לכתוב לבין הכתף הקרה שהיא מתנגשת בה שוב ושוב. להמחשת הפיצול הסכיזופרני נעזרה כרמון בתיאור של אישה שנוסעת נגד הכיוון של חייה הפרטיים, ושכל הנסיעה בניגוד לתנועה מוצאת ביטוי בתהליך היצירה שלה. נשים סופרות ואנוכי ביניהן, בוודאי יזדהו בקלות עם תחושות הבדידות והאאוטסיידריות אותן תיארה כהנא־כרמון במסותיה ואולי יזדהו גם עם תחושת הדון קישוטיות המתובלת בלעג עצמי של מי שלוחמת בטחנות הרוח האדישות למאבקה לפלס הכרה בכתיבתה.

לטענת כהנא־כרמון בעיניי הממסד הספרותי אישה כותבת תמיד מזווית צדדית ושולית משום שאינה יכולה לגלם את תפקיד שליח הציבור ולייצג את האני הכללי של האדם בישראל. מקורה של ההדרה הוא בבית הכנסת והגלייתן של נשים לעזרת נשים: מקום בו ההתרחשות תמיד נתפסה כצדדית ולא כמרכזית. ההדרה המסורתית הזאת מועתקת מבית הכנסת לשדה הסיפורת העברית. ובלשונה של כהנא־כרמון: "בממסד זה, של בית הכנסת שברוח, הקרוי הסיפורת העברית, לתיעוד קורותיו של האני שלה, היושבת בעזרת נשים, על התחנות השונות בדרך התפתחותו של אני זה שלה כאדם [… ] יש בעיה:

"תיעוד החוויה העצמאית שלה כחוויה בפני עצמה […] בכל מקרה מראש נתפס כתיעוד של פעילות המוחזקת כאירוע של עזרת נשים בסך הכול (שהוא, כאמור, אירוע צדדי, שאיננו חלק תקני ממהלך הדברים, וטפל לעיקר המתנהל בזירת האירועים המרכזית). ולא כנושא העובר לגיטימית לפני התיבה, נושא את דברו של האני הקולקטיבי של האדם מישראל, שהוא ורק הוא במוקד עניין הכלל. האדם מישראל איננו יכול לזהות את עצמו באני הקולקטיבי שהיא מתעדת, כמבטא אותו. חוק כלים שלובים איננו חל כאן. לפיכך, כל תיעוד כזה שלה – מראש נתפס כחריג ושלא לעניין… " (עמ' 93).

מעבר לאפיון מעמדה השולי של הסופרת, נושא החוזר שוב ושוב בווריאציות שונות במסות שבספר, התעלמה כהנא־כרמון במסותיה מהתנאים החומריים הנחוצים לכתיבה עצמאית של נשים, אותם תבעה הסופרת וירג'יניה וולף בספרה המפורסם "חדר משלך" (1929) ובקביעתה המכוננת שכל אישה כותבת צריכה הכנסה קבועה של 500 ליש"ט וחדר משלה כדי שתוכל לכתוב. כהנא־כרמון לא עסקה גם בדילמות הכרוכות באמהות, או נכון יותר באמהות וכתיבה, ובקושי לכתוב כשהאחריות על גידול הילדים וחינוכם מוטלים עדיין ברובם על כתפי האישה ולכן החמצה טמונה בכך שמסותיה של כהנא־כרמון כאמור מזניחות את העיסוק בהוויה החומרית, הקונקרטית של נשים סופרות, או לפחות בעריכת התאמות אקטואליות בין תביעותיה המפורסמות של וולף לבין תיאור מציאות חייהן הממשיים של נשים במאה העשרים.

זרם חשמל חשוף

רוב הספר מוקדש לרעיונותיה הפמיניסטיים של כהנא־כרמון, אך לא רק להם. באחת ההרצאות המבוססת על דברים שנשאה בטקס קבלת פרס ביאליק בפברואר 1994 שכותרתם "נניח שפרס ביאליק היה פוגש אותי לפני חמש-עשרה שנה בדרכי" הגדירה כרמון מה הופך ספר למשמעותי, ולבעל עוצמה פנימית. ראשית, ציינה כרמון שהאדם הקורא עובר חוויה שמשנה אותו ושנית הדגישה כרמון שחייב להיות זרם חשמל שעובר בין הכותבים לקוראים: "ומי שנוגע בחוט חשמל חשוף – מתחשמל. ומי שנוגע בך אז, מתחשמל גם כן בחשמל הזה ומעביר אותו הלאה. […] ללא החשמל הזה – אין סיפור. ואני סבורה שאנו הקוראים רוצים לחשוף את עצמנו לזרם החשמל ולהתחשמל. ואני סבורה שאנו הכותבים, בבואנו לכתוב סיפור, לכך עלינו לחתור. לחתור לקלף, עד כמה שידנו מגעת, את שכבת הבידוד שמגינה על חוט החשמל. כדי להעביר הלאה את זרם החשמל שחשמל אותנו…"  (עמ' 103-104).

מפליא שסופרת שהצליחה בחלק מספריה לקלף את שכבת הבידוד, שזכתה בפרסום והכרה, ששירתה בפלמ"ח וביוגרפיית חייה נטועה עמוק בתוך ההוויה הישראלית, עדיין חשה בודדה במערכה כאישה סופרת. ואולי לכן, על אף שעוד מעט יחלפו שלושים שנים מכתיבת מסות אלה, תיאור המצב הגלום ב"להיות אישה סופרת" מעורר מחשבה ותובע כריית אוזן קשובה. ספר המסות ומונוגרפיה חדשה שיצאה לאור לאחרונה בשם "הקומה השנייה: חייה ויצירתה של עמליה כהנא־כרמון" מאת נגה רוזנפרב (הוצאת אוניברסיטת בר אילן, 2020) שופכים אור על חייה של הסופרת ורעיונותיה במלאות שנתיים למותה.