close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • מרד הנפיל - Post Image
    • מרד הנפיל
    • שי מרקוביץ'
    • התפרסם ב - 22.07.18

     האם ג’ונתן פראנזן, גדול הסופרים הכותבים באנגלית, אכן פורש מהכתיבה?

    יושבים אנו כאן, בפרובינציה שלנו, סופרים כמה חמגשיות טחנה שרה, כמה סיגרים עישן ביבי, שומעים בתימהון איך הפטפוטים המיותרים של הגנרלים מקרבים את פריצת המלחמה – וכלל לא מודעים לחיל ורעדה שאחזה בשבוע שעבר בעולם הרחב (דובר האנגלית לפחות). בראיון ל”ניו יורק טיימס”, אמר ג’ונתן פראנזן כי ספרו הבא יהיה כנראה גם האחרון שלו.

     

    ג’ונתן פראנזן. אני יודע שאני לא יודע

    קוראים רבים ברחבי העולם יכולים להסכים בנקל זה עם זו שלאחר לכתו של פיליפ רות, פראנזן בהחלט זכאי לתואר הסופר האמריקאי (אם לא הבינלאומי) הטוב ביותר (טוב, לפחות אחרי איוון מקאיוון). אז מה הניע אותו להוציא לאוויר הכרזה כה דרמטית? לא כל כך ברור.

    נכון אמנם שספריו כבר לא מוכרים כקודם – “טוהר” האחרון נמכר ב-255 אלף עותקים עלובים, לעומת השיאים של “התיקונים” (1.6 מ’) ו”חירות” (1.5 מ’). נכון אמנם ששני העיבודים לספריו לטלוויזיה נכשלו – “התיקונים” לא צלח את מסגרת הפיילוט, ו”טוהר”, שתוכנן כסדרה בת 20 פרקים ועמד כבר להיכנס לפס ההפסקה הוקפא ברגע האחרון בגלל התנגשותו בלו”ז של דניאל קרייג, הגיבור הראשי בצילומי ג’יימס בונד האחרון שלו, אך נראה כי כל אלה לא הזיזו את קצה שפמו הדמיוני של פראנזן.

    אך לא נראה כי הכישלונות מרפים את ידיו של פראנזן (או אולי נוכח ההכרזה האחרונה שלו דווקא כן). “אחת השאיפות הארוכות שלי היא שהרומנים שלי יצליחו להביס את כל הניסיונות לעבד אותם לטלוויזיה,” הוא אמר בריאיון ל”ניו יורק טיימס” לפני שבועיים. “חלק גדול ממני גאה בכך ששום דבר משלי יעובד למדיום כלשהו, מכיוון שאם אתה רוצה את החוויה הטוטאלית, אתה חייב לקרוא את הספר, ולקרוא אותו במלואו.”

    הוא לעולם ייחרת בזיכרונם של מיליוני קוראים בזכות שני רומנים עוקבים שכתב בעשור הראשון של המילניום: “התיקונים” מ-2001, בו הציג משפחה אמריקאית ממעמד בינוני, על כל הצדדים הבלתי סימפטיים והמפחידים שלה, ובו יכלה לראות כל משפחה אמריקאית ממוצעת את עצמה; “חירות”, שיצא ב-2010 הציג שוב את מבטו הארסי והחכם של פראנזן על משפחה באמריקה המודרנית. ב”התיקונים” הקונפליקט הבין-דורי נותר בלתי פתור. ב”חירות”, סיפורם של הילדים שניצחו את אבותיהם אך לא הפכו למאושרים יותר עקב כך, מובא ניסיון של דור שלם, אשר חווה את הפיגועים במגדלי התאומים, הפלישה לעיראק, המשבר הכלכלי ובחירתו של ברק אובמה לנשיאות; בביקורת על “חירות” ב”ניו יורק טיימס” המילה “יצירת מופת” נוכחת כבר בפסקה הראשונה.

    הרומן האחרון של פראנזן, “טוהר”, שיצא לאור בשנת 2015, היה עוד יותר נועז והציב במרכזו גיבורה, שיוצאת אחר אביה לחיפוש חוֹצֶה יערות גשם של בוליביה ואת מזרח גרמניה, והיא חווה את העריצות השלטונית ואת רודנות הרשתות החברתיות. מוזר ככל שיהיה, למרות הביקורות החיוביות, “טוהר” מכר רק כ-255 אלף עותקים.

    שני רומנים מוקדמים שכתב: The Twenty-Seventh City מ-1988 ו-Strong Motion מ-1992 נכשלו לחלוטין, הן מסחרית והן ביקורתית.

    רומן נוסף, שכל מה שידוע עליו הוא שבמרכזו שלוש דמויות, כבר בהכנה. בשנה הבאה פראנזן יהיה רק בן 60, צוציק במונחים של ימינו. אז מה הדחיפות לפרוש, בייחוד כשיש כל כך הרבה אנשים בעולם שאוהבים אותך?

    הרחק מההמון

    פראנזן גר כיום עם זוגתו לחיים, הסופרת קתרין צ’טקוביץ’, בבית דו-קומתי צנוע בסנטה קרוז, קליפורניה, אותו הוא מגדיר כ”שריד קטן משנות ה-70″. שם, מחוץ לכתיבה, הוא נהנה מאוד מאהבתו הגדולה בחיים – הצפרות. הוא עדיין לא ויתר על דירתו באפר איסט סייד בניו יורק, אליה הוא לא ממש מתגעגע. הוא וצ’טקוביץ’ מארחים חברים רבים, משחקים איתם משחקי שולחן למיניהם. פעמיים בשבוע מגיע אליהם מאמן אישי, ובזמנו הפנוי פראנזן פורט להנאתו על גיטרה, ומנסה ללמוד את שיריהם של צ’אק ברי וניל יאנג מהסרטונים ביוטיוב.

    הוא לא מתנזר מהטלוויזיה, ויש אף דברים שהוא אוהב. את האמון מחדש בטלוויזיה החזירה לו הסדרה “שובר שורות”, שבמהלכה הרהר כל הזמן האם ניתן לספר את הסיפור בכישרון כזה גם בכתב, מבלי לאבד את הייחוד שבו. בפרק הסיום של ה”הריגה” הוא בכה, ואל תספרו לאיש, אבל הוא היה מכור גם ל”אורפן בלאק”. ועדיין תדמית הסנוב שדבקה בו מסרבת לרדת ממנו.

    “שובר שורות”. אמון מחודש

    פראנזן לעולם לא נרתע מלקדם את ספריו ולעשות להם יחסי ציבור. הוא אוהב להופיע בפני קהל ולספר על יצירתו אבל לעולם לא היה לו אתר או מועדון מעריצים ברשת, ובוודאי שהוא גם לא בטוויטר, למרות שכל אלה היום הם חלק בלתי נפרד מלהיות סופר. הוא שונא את המדיה החברתית, פשוט אחוז אימה ממנה, כפי שהגדיר בראיון לניו יורק טיימס”.

    הוא חרד מהעתיד המדומיין על ידי מייסד מעבדת המדיה של ה-MIT, ניקולס נגרופונט, לפיה כל אחד יקבל ברשת שירות חדש שייקרא The Daily Me, סוג של עיתון יומי שיותאם אישית רק עבורך, ויורכב רק מהנושאים שמעניינים את צרכן השירות ויתאימו להשקפת עולו. “המטורף בדבר הוא שאנשים רבים נכבשו על ידי הרעיון וסוברים כי מדובר באפשרות מופלאה, אוטופית כמעט, שבהחלט מסתמנת בעתיד”. פראנזן סבור כי האפשרות שכל אחד יזכה בבחירה שלא להתעמת עם דעות המנוגדות לאלה שלו, היא אבסורדית.

    “מעולם לא הייתי מעריץ מושבע של חברה הבנויה על פי הפרמטרים הצרכניים בלבד,” הוא אומר. “אבל כשזה הופך למצב שבו כל אחד הוא גם מוצר שניתן לסחור בו, הדבר מעלה בי דאגה חמורה.”

    הוא אומר שסופר לא יכול לעשות עבודה טובה אם הוא אינו מציב גדר סביבו, כדי שיוכל לפקח על המגע שלו עם העולם החיצון. הדבר נכון לא רק לגבי סופרים. “מצד אחד, על מנת לתפקד היטב, אתה צריך להאמין בעצמך וביכולתך לשאוב ביטחון ממשהו,” הוא אומר. “מצד שני, על מנת לכתוב היטב או כדי להיות פשוט אדם טוב, עליך להיות מסוגל להטיל ספק בעצמך, להיות מודע לכך שאינך יודע הכל או שאתה טועה לגבי הכל, וגם לרכוש אהדה כלפי אנשים שחייהם ואמונותיהם מאוד שונים מאלו שלך. האינטרנט היה אמור לעזור לנו בכך, אך לא עשה זאת. פעולת האיזון הזו – האמון בכך שאתה יודע הכל פלוס האמונה ההפוכה –  שאינך יודע הכל – יכולה לעבוד, או לעבוד בתנאים אופטימליים, רק אם יש לך חלל פרטי משלך.”

    “האינטרנט כולו מבוסס על הרס האליטות ושומרי הסף,” הוא אומר. “ההנחה המוטמעת כאן היא כי ההמון יודע יותר טוב. המסקנה הזאת מסבירה את בחירתו של דונלד טראמפ.”

    על כן, הוא החליט לוותר על כל הג’אז הזה. לא לקרוא יותר דברים הקשורים אליו, לא ביקורות ולא מאמרי דעה, לא עדכוני סטאטוס ולא טוויטר. הוא פשוט לא רוצה להיחשף לכל תגובה עליו, בעיקר בגלל שרובן, לדבריו, מבוססות על אי-הבנה בסיסית של כתביו. הוא לא רוצה לדעת מה זה ‘השטאג’.

    “כל הדברים האלה מאוד עיצבנו אותי עד שהבנתי שאינני חייב לקרוא אותם,” הוא מתוודה. “הפסקתי לקרוא ביקורות כי נוכחתי לדעת שאני זוכר רק את השליליות שבהן. נו, מה לעשות, ככה אנחנו, הסופרים…”

    בנובמבר הקרוב יופיע בחנויות הספרים קובץ מסות שלו, שייקרא “הסוף של הסוף של כדור הארץ”. וכאמור, הוא כותב את הרומן השישי שלו, שהוא מסרב לגלות פרט כלשהו מתוכו, חוץ מזה שהוא יהיה הרומן האחרון שלו.

    לצאת מהמקלט

    נסיים בהודעת ארגעה של פיקוד חזית החורף לתושבים: עדיין מוקדם להיכנס למקלטים. סטיבן קינג הודיע בשנת 2002 לקוראים שהנה, הוא רק שם נקודה מעל “המגדל השחור” שלו, וכבר לא יכתוב יותר דבר. מאז הוא פירסם יותר מ-20 ספרים. אן טיילר הודיעה ב-2015 ש”סליל של חוט כחול” יהיה ספרה האחרון, הצהרה שמיד פינתה לטיילור מקום בין המועמדים לפרס מאן-בוקר. בחודש הקרוב ייצא לחנויות הספרים הרומן החדש של טיילר .Clock Dance ולמה שנלך רחוק: פראנזן אמר זאת גם על “התיקונים” וגם על “חרות”. נא לצאת מהמקלטים.

     

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית