close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • מצד אחד יש יופי ברדיקליוּת - Post Image
    • מצד אחד יש יופי ברדיקליוּת
    • רן יגיל
    • התפרסם ב - 26.10.21

    “הבה להבא – כתב עת לספרות עברית עכשווית וניסיונית” | עורך: עודד כרמלי
    גיליון 16, קיץ 2021, 112 עמ’.

     

    “הבה להבא” הוא פנזין ספרות שאמור להיות של היוצרים ההיפְּסטֶרים המעודכנים שבמעודכנים. במאמר פותח לגיליון זה הקרוי “‘טעם רע שמעיד רק’: קווים לדמותו של הביביזם בספרות העברית” מעלה העורך, המשורר עודד כרמלי, טענות נכונות באשר להכרעות השטחיות הדיכוטומיות, כן לא, מי לי ומי לצריי, בספרות העברית, ומבקש עומק ומִגוון. אלא מאי, בכתיבה העיונית של כרמלי הציניות וההתחכמות מכלות לא פעם כל חלקה טובה. הרצינות מחייבת גם רגש מעבר לפומפוזיות וחשיבות עצמית.

    ועוד דבר: כרמלי מביא ציטוטי משוררים כדי להוכיח עד כמה השירה שטחית כדף המסרים של הליכוד או של שומרי הסף של נתניהו, אבל חלק מהמשוררים הבעייתיים כביכול שכרמלי מונה הם טובים מאוד בעיניי. קל מאוד לשלוף ממשוררת או משורר טוב שֶׁבֶר ציטוט טיפה פחות מוצלח ולבנות סביבו תיאוריה. אמנֶה את המשוררים: שלומי חתוכה, רומן אייזנברג, שרון אריק כהן ויודית שחר הישירה והנהדרת.

    דהיינו, כרמלי נגד התמסרות צעקנית לטוב ולרע דיכוטומי בלא מורכבות צבעונית. הצרה היא שגם כרמלי עצמו אלים בכתיבתו, ולוקה בזה לא מעט. הוא מתיר את הדיכוטומיוֹת האבּסולוטיוֹת שלו באמצעות שנינותו. הוא יכול בשקט לצאת בהצהרה שהמשוררים שהוא מייצג בקבוצת “הבה להבא” מוכשרים לאין ערוך מכל מי שפועל כעת בשטח ובעצם הם תמיד-תמיד הדבר הבא. אם זו לא חלוקת היוצרים לבני אור ולבני חושך – מה כן?

    מצד אחד יש יופי ברדיקליוּת של כרמלי ובכך שהוא מוכן ללכת עד הסוף בעבור יוצרים בבחינת עליהם הוֹרגנו כל היום. עם זאת, כרמלי, שטוען לגוונים ולמורכבות, יכול לשלוח מסרים אלימים נורא אם חלילה לא מסכימים עם דעתו, מסרים אַד הוֹמִינֶם לגופו של אדם ולא לגופה של יצירה.

    בדידי הווה עובדא. אני כתבתי ביקורת לא מחמיאה על ספר שירה וקטעים פרוזודיים של יוצר בשם ג’רמי פוגל, שהוא הוציא לאור ב-2020 תחת השם “תל אביב היא מים ועוד מחשבות חופימיות” בהוצאת הבה לאור, המתקיימת לצד כתב העת “הבה להבא”. הביקורת התפרסמה ב”הארץ” וכרמלי מיהר להגיב במכתב שלא פורסם מפאת לשונו הבוטה, אבל אני, נדיב מטבעי ואוהב את קוראיי, אביא אותו כאן בלשונו המלאה כפי שנשלח למערכת עיתון “הארץ” וכפי שהגיע לידיי, ואתם תשפטו עד כמה רב גוונים הוא נבל הכרמלי (יש דמות מקראית כזאת) השובב, כפי שהוא דורש מאחרים להיות במאמר הפרוגרמטי שלו בפתיחת “הבה להבא” החדש, השישה עשר במספר.

    “אינני נוהג לעשות זאת, אבל הפעם חוששני שהסאה נגדשה עד תום ואני מעוניין לשלוח תגובה למערכת ‘ספרים’ בזו הלשון: אני מאחל לרן יגיל לקחת אסיד. בשבוע שעבר התפרסמה כאן ביקורת של רן יגיל על ספרו של הקדוש באדם ג’רמי פוגל, ‘תל אביב היא מים ועוד מחשבות חופימיות’ בהוצאת הבה לאור. ראשית אציין שג’רמי פוגל מתוקי. ג’רמי פוגל איש טוב, איש מלאך. לא כך הביקורת של יגיל. הביקורת של יגיל רעה. לא שלילית – שלילה היא דרך נהדרת להתפלסף, לגלות, להתקיים בכלל – היא רעה.

    “יגיל כותב על שורות כמו ‘רחובות תל אביב מזכירים לי את תל אביב / אלנבי מזכיר לי את אלנבי / יהודה הלוי מזכיר לי את יהודה הלוי’ שהן ‘משעממות’ ו’טאוטולוגיות’. רע מאוד שיגיל לא מזהה שהן לקוחות מההייקו המפורסם של באשו: ‘בקיוטו אני / ועדיין מתגעגע / לקיוטו’. רע מאוד שיגיל לא מבין את המדוזות המשחקיות (עלינו להקדיש מחשבה לצאצאינו המדוזות, לא להפוך למדוזות בעצמנו), לא מבין את הבונובו השובבים (אנחנו לא צאצאיהם – וחבל שכך), לא יורד לסוף דעתו של הגאון הראשון תאלס (לא סתם “הכול מים”, הכול מים ולכן הכול משתנה). ורע מאוד שיגיל בוחר להשתלח בפרנסה של ג’רמי פוגל כמרצה פופולרי, בקביעה מהמאה ה-19 לפיה ‘בלטריסטיקה אינה מופע בידור אינטלקטואלי’ ואילו ההרצאות של ג’רמי פוגל ‘מצחיקולות’.

    “הלו יגיל! אתה למדת באוניברסיטה של ניוטון? אתה קורא פילוסופיה בשש שפות מאמי? לא רוצה לצחוק? בבקשה: ד”ר ג’רמי פוגל מפרסם גם מאמרים אקדמיים יבשושיים בז’ורנלים הנחשבים בעולם. אתה מוזמן לקרוא אותם אם זה מעניין אותך – וחבל מאוד שזה לא מעניין אותך.

    “אבל מה שבאמת חבל זה שאנשים רדומים רואים אנשים מתלהבים ומרשים לעצמם לחרוץ: ‘ציניות’. ציניות? כל מי שראה, שמע או קרא את ג’רמי פוגל יודע שאין אטום ציני אחד בנפשו. עד מתי אנשים שלא מסוגלים להגיע להתעלות רוח, להתרוממות נפש, לאקסטזה דתית אמיתית, יניחו שבגלל שהם לא מסוגלים – כל השאר מזייפים? שרק בגלל שהם לא מסוגלים להתרגש מעצם היש – כל השאר משקרים? עד מתי אנשים חמורי סבר ימשיכו לנזוף בנו על עצם שמחת החיים?

    “אני מאחל לרן יגיל לקחת אסיד ולחשוב טוב-טוב על הספר של ג’רמי פוגל. ובזמן שהוא על אסיד – שייקח עוד אסיד, כפי שכתב הנביא ג’רמי פוגל: ‘האסיד שבתוך האסיד’.”

    אני חושב שעל משקל שם ספרו היפה של כרמלי “החיים לא ראויים לחיים” (הבה לאור, 2015), ניתן היה לכתוב: התגובה אינה ראויה לתגובה. קשה לומר שאדם שכותב במילים אלה אַד הוֹמִינֶם, שחור לבן ואין בלתו, יטען לגוונים רצויים בתרבות. עם זאת, בשל עוקצנותו, אהבתי את הסאטירה שלו על “דחק”, כתב העת של יהודה ויזן, בגיליון וכן את הנזיפות הקלות במשורר והמתרגם דורי מנור, שעורך את הכתב העת “הו!”, על כך שהוא מרבה מדַי בפרסום משוררים, שבעים במספר, כשבעים לשון.

    האמת היא שכרמלי כותב בחֵן, אבל אני חושב הפוך ממנו בנושא מנור. עם מנור יש מחלוקת לשם שמיים קיימת ועומדת מהי ספרות טובה, אבל דווקא הסנוביזם שלו נשבר בשנים האחרונות, והפתיחוּת שגילה כלפי קולות רבים ושונים תוך ניסיון לשמור על פלורילזם איכותי, מביאים לו ברכה כעורך ספרות. מאז שהתחיל לערוך ספרים בהיקף מרשים, ירד האסימון שאין באמת רק עשרה משוררים מעניינים.

    ולמרות כל הטון המסתייג והחמצמץ הזה, אודה ולא אבוש: אני בעד המשוררים שכרמלי מביא על פני הרצף. בסך הכול מדובר במאזן משוררִי ושירִי מרשים למדי. אמנם חמשת השירים שמתפרסמים בראש החוברת של פלונית שהוגדרה ילדת הפלא של “הבה להבא”, מישל פלצ’יק, לא הפילו אותי בצ’יק. הנה שורות אחדות מתוך השיר הרביעי בחמשת שיריה שאין להם שם: “אתה תמשיך לטעון כי השתגעתי / כי דעתי יצאה מכלל שימוש / נָאות, אך יקיר, אטלנטיס אכן / קיימת וזה ידוע / מעֵבר למוּדע…” וכן הלאה, אטלנטיס כמטפורה וממשות היא עסק שחוק לחלוטין בספרות, אך אֹמַר בהתנשאות כי גילה עוד צעיר וליבי עודנו רחב.

    אבל אחר כך, יש להודות, העסק הופך למפתיע ומרשים, ולעִתים אפילו מרגש. שירים מקוריים וסתומים להפליא, אינטרוברטיים במידת-מה, מפרסמים כאן שׂגיא אלנקווה הוותיק וספיר יונס שזה מקרוב באה; אבל הפתעת הגיליון, היא ללא ספק, שני פוקר בשני שירים נהירים וחזקים, שהאחד נושא טון של וידוי פוצע, ואילו האחר מבצע סרפנטינה ארס-פואטית די מפתיעה. הנה הראשון שבהם, “עוד לא אמרנו מילה אחרונה”:

    “אין מה לשוחח כי מעולם לא לקחו אַהֲבָתִי ברצינות. / קְרָאוּנִי מתאהבת בַּהתאהבות ועוד מינֵי שֵׁמוֹת; קְרָאוּנִי / יעני מלהטטת; יעני בַּתהומות. ולא נִמְלְכוּ על מסך הברזל שנֻקַּב / ובנקביו… ובנקביו… / אני מציצה ושואלת: / אם יירו בספינתי לא תזיל ותטבע? – / אם יאזַל כל דמי לא אחוויר? /  וכל פִּילֵי העולם לי עֵדים כי מִחוצה לַשיר / אני היא זו שאחרי חצות בּזקה את תפארת הצבע / ליקטה את פרחי הגן וֶהֱבִיאָתַם עד מפתן / ושם אני כפולת נשמה דוברת בכמה / קולות מסתובבת לכמה שֵׁמות / וחבַרבּורותיי יְכסוּני ולא יִלְכְּדוּני: וכל חלומי שָׁם קורם עצמות”.

    יפה השימוש בהרמז התרבותי המוכר כל כך מ”הסוחר מוונציה” של שייקספיר שנשבר פה למשהו מאוד אינטימי ואישי של הדוברת. למרות הדַחְקָה המליצית הכביכול מזלזלת והשימוש בלשון נמלצת של כינוי מושא חבוּר “קראוני”, “הביאתם”, הרי שמאחורי הוִיץ מסתתרת פגיעות גדולה שעוברת.

    יש כאן גם שתי שירות (פואמות ומחזורים) ארוכות ומרשימות של שני משוררים צעירים: המחזור “טאג’ מאהל” של עמנואל יצחק לוי, שיר שמוחזר מתוך הספר המוצלח שלו “השמש שרה למלכּיור” (הבה לאור, 2020) שבו חוזר יצחק לוי לעיסוק האובסיסיבי שלו באלוהים ובאהובה, והפואמה בעלת השם הארוך: “תכריכים אחדים לקראת לילה, ופתע צץ הפעמון של לזרוס, כמו יללה”. אפשר בשקט היה להסתפק בשם “תכריכים אחדים לקראת לילה” של נמרוד ברקו. ככלל, ברקו הוא משורר סופֶּר-מקורי בעל שורות ארגמן מפתיעות ושפה גבוהה שחסרה בשירה העכשווית, אבל ככל שהשיר מתארך הוא צריך להיזהר מהיות אידיוסינקרטי יתר על המידה.

    סימן ההיכר של ברקו הוא יצירת מושגֵי רגש ומחשבה חדשים באמצעות צֶפֶף של מקפים, אבל אין זה רק עניין של צורה מקורית של מבע, אלא גם הניסיון הכֵּן שלו להבין את סוד הבריאה, את סוד היקום ביקוֹד שלו, מלידה עד מוות, ומעֵבֶר. השאיפה למעלה, לגדולה ולרחבות, מחד גיסא, והתהייה מי יראה באמת את האדם הקטן הרוחש על חיית הכוכב הזה כבריאה זעירה, כפי שמתאר זאת פעמים רבות הסופר דוד שחר, מאידך גיסא, מְחבּרות אותו למשוררים סופֶּר-מעניינים בעיניי כְּחֵן יסודות, כיהודה לייב ויטלזון וכדעאל רודריגז גארסיה.

    יואב עזרא, שהוא מעין אב רוחני של כתב העת הזה בשיריו האקסטטיים מהעבר, שיש ביניהם גם טובים ושנתגלה עוד בכתב העת המיתולוגי “עכשיו” של פרופ’ גבריאל מוקד, מפרסם כאן שישה שירים, אחד חזק בשם “נער תצוגה” הנוגע ביופי חיצוני ובטבע, ובפינת יִקְרַת חבויה בדמות בית קפה תוך ציפייה לאיזו גאולה דתית; האחר “דמויות” רומנטי מדי ואינטרוברטי, אינזיכי (פנימי-תודעתי) יתר על המידה; השלישי “סגולים בוהקים” עושה שימוש ממוחזר בשירת הציפורים ושמחת החיים והוא לא רע בכלל, ועוד שלושה שירים לא מוצלחים ומתחכמים בני שורה אחת.

    גל עזרן, שכבר הוכיחה בעבר, אף בהיקף של ספר, יכולות פואטיות לא מבוטלות, מפרסמת כאן שיר ארוך ורֶטורי, הבנוי על תבניות החזרה בן 52 שורות הקרוי “הַמְתֵּן”: “ולא הופעתָּ פֶּתַח, ולא הופעתָּ דלת / ולא הִפְתַחְתָּ דלת כי לא הפתעתָּ פֶּתַח / ולא הפסעתָּ דלת, ולא ספנתָּ סף / ולא הבטחתָּ פֶּתַח כי לא חיכּכתי דלת / ולא נכחתָּ דלת ולא הפכתָּ פֶּתַח / ולא מָגַעְתָּ דלת ולא הִתְחַלְּמוּ צירֶיהָ / וצר היה בַּחדר ולא הבלעתָּ פֶּתַח / לא הבלחתָּ דלת ולא חוכֵך הַפֶּתַח / ולא נָדַמָּה הדלת סבבה פרצה הדלת / ולא חָפְצָה בְּךָ / התרוממה חלל התחלמה פרעה ולא פתחה בְּךָ / ולא הופעתָּ דלת. ולא הפכתָּ פֶּתַח…”. “וכן הלאה וכן הלאה / להוסיף על זה נוכלה”, כתב משורר אנונימי בשם נתן אלתרמן, ואכן זה לא נגמר לה כמו באלתור גֶ’ז מוצלח. שיר בעל תחביר אישי שבור וטוב.

    ומה עם כרמלי עצמו? הרי הוא משורר מוכשר ביותר. ציפור קטנה לחשה לי בזמן שגונבה שמועה לאוזניי מצד אחֵר, כי הוא הפסיק לכתוב חומר בלטריסטי. ניחא פרוזה, בזה לא היה מעולם חזק במיוחד. זכור לי שהמבקר-סופֵר חמוּר הסֵבֶר אמנון נבות אמר לי פעם שהיה נותן לכרמלי פרס ספיר לפרוזה על רומן הביכורים שלו “כלכלת בית” (כתר, 2009), רומן שבוחן את מושג “אומללות המשפחה ואושרה” במובן הטולסטויאני דרך המטֶריה, החומר, הקפיטליזם. “באמת?” אמרתי מופתע. “כן”, ענה נבות, “אילו היה בוחר כרמלי לגנוז את הספר ולא לפרסמו, או אז הייתי מעניק לו את הפרס”. אבל על שירתו, אם הפסיק לכתוב אותה, יש להצטער ועוד איך.

    אפרופו פרוזה, זה הצד הפחות דומיננטי והיותר חלש בחוברת. יש כאן קטעי פרוזה של אמוץ גלעדי, רועי כספי ויונתן הויזלר. הסיפורים מתאמצים יתר על המידה להיות כתובים בלשון אישית ומקורית של המספר. זאת זיעה לא טובה. בולט מכולם הסיפור “הַמִּדְגֶּה” של רועי כספי שספר פרוזה משלו, “המעשה במלך”, ראה אור לא מזמן בהוצאה הבה לאור. הוא כותב בכוונה בזרם תודעה דסקרפטיבי המתאר מטר חזק בִּבְרֵכות הדגים כשבמרכז הסיפור גיבור, אב דאוג, שלו ילד עם צרכים מיוחדים, והדבר נרמז לא טוב כבר בלשון הסיפור במשפט הראשון: “המטר צלף במימי בריכת הדגים כחיצים הפולחים מקשתו הדרוכה של מפגר”. אהה, קוראים בתוליים שלי, זה רמז מטרים בגודל בריכת דגים. וגם הסוף מכזיב. אפשר לומר על כספי בסיפור הזה בקונוטציה מינית שהוא גומר מהר. חשף אותנו לתמונה מורכבת ואז בצ’יק צ’אק מנסה לתפור את סוף הסיפור עם איזה משפט מליצי-שירי שיציל אותו ואת סיפורו וירשים את הקורא במקום סיגוּר ראוי ומידתי ולא מלודרמטי: “ויקא האפל את בִּלְעוֹ וטרפּו”.

    חותם את הגיליון מדור העונה לשם המתחכם “העברגרד”, הֶלְחֵם של המילה עבר ואוונגרד, אשר בו טקסטים שכוחים מהאוונגרד הקלאסי הישראלי. יש כאן קטעים די מעניינים ממחזה של המשורר יאיר הורביץ בעל השם המצמרר “והחברים, כולם, שותים דם”, ומיד אחר כך ביקורות של המשוררת יונה וולך שהתפרסמו בשעתן במגזין “מוניטין” בעריכת אדם ברוך. אלה קוריוזים חביבים ביותר של שני המשוררים החשובים הללו שלוקטו על ידי כרמלי ושני פוקר. הדבר נראה כעודפי דלקים למיזם המשותף הגדול של השניים, שהוא כינוס מחזותיה של יונה וולך: “אנדרטה של צרעת” (הבה לאור, 2021).

    פוקר מצטיירת כקלף חזק הן ב”הבה להבא” בית גידולה והן מִחוצה לו. רשמתי את שמה לפניי. שתי הערות אחרונות בהחלט: צעירים פוחזים! הַגדילו את הגופן הקטן של החוברת. עיניי העששות מתקשות לקרוא אותו. וכמו קאטו הזקֵן, שהיה חוזר ואומר בכל נאום שלו: “מלבד זאת אני סבור שיש להרוס את קרתגו”, גם אני אחזור ואומַר: מוטב לו לג’רמי פוגל, גם על פי השירים המתפרסמים בגיליון הזה, להתרכז בהרצאות פילוסופיות מצחיקוּלוֹת ולהניח את השירה לנפשה הטובה והגדולה.

     

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית