close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • מעל פסגת הר נבו - Post Image
    • מעל פסגת הר נבו
    • אורציון ברתנא
    • התפרסם ב - 14.07.20

    “נחלת עולם” | שלומית אברמסון
    כנרת זמורה דביר, 2020, 352 עמ’.

     

    “ונתן ארצם לנחלה כי לעולם חסדו” (תהילים קל”ו 21)

    “אותו לילה התגלה לו אליהו הנביא ובישר לו שלא תמו חיפושיו אחרי חיי נצח, אבל אם רצונו לזכות בהם, עליו לקחת לו עזר כנגדו ולעשות תיקון גדול בעולם. אישה כמוה כשכינה, אמר לו הנביא וקינח בדברי החכם ג’יקטילה, ‘אזי שכינה שרויה בישראל נחלת עולם ובכל מקום שהולכים הם נחלתו של מקום ואינם יכולים להיפרד ממנו לעולם.'” (“נחלת עולם”, עמ’ 259)

    1.

    לעיתים רחוקות קורה לי מה שקרה בקריאת הרומן “נחלת עולם” של שלומית אברמסון. תוך קריאה, שוב ושוב שיניתי את התובנות שלי מעמודיו הראשונים ועד סופו ממש: גם תפישתי מהו נושא הרומן השתנתה. גם תפישתי את עמדת המחבר המשתמע כלפי המסופר השתנתה. גם הערכתי את זהויות הדמויות השתנתה. גם הערכתי את עמדת המחבר המשתמע כלפיהן השתנתה. קראתי רוב משמעויות ולמרות האירוניה הרבה המצויה בסיפור, לא הרגשתי כי זהו טקסט קומי הומוריסטי או סטירי. בקיצור, נבוכותי שוב ושוב, לאורך הקריאה. הרגשתי עצמי מתועתע. לא הפסקתי לקרוא כי הרגשתי אמפטיה כלפי המחברת. הרגשתי כי היא רוצה לומר דברים שנראים לה חשובים. רציתי להבין מה קורה אצלה. תוך כדי קריאה, התגבשה אצלי המחשבה שהמבוכה בעיקר שלה, שהקושי בהכרעה הוא קודם כל  אצלה.

    ראשית, קראתי, כמו רוב הקוראים התמימים, את הכתוב בשער האחורי של הרומן. הבינותי כי זהו סיפורה של משפחה, הגרה בארץ ישראל, במקום סודי וגם גלוי, שהוא על מצוק הכורכר צפונית להרצליה, ושמו נחלת עולם. אכן, ראשית העלילה בראשית המאה העשרים, ליתר דיוק, ב-1919, בין העלייה השנייה לעלייה השלישית, כשהמשפחה מגיעה לארץ ישראל הנמצאת עמוק בראשית תקופת המנדט הבריטי. אבל כבר בקריאת העמודים הראשונים ראיתי כי המספרת מגלה אופי תזזיתי. היא פותחת בתיאור הבית שבנה לייב סלומון כממוקם במקום פלאי, “תבניתה של הנחלה המשתרעת סביב הבית כתבנית הארץ כולה” (9): בצפון נראים ארזי הלבנון, במזרח – הר עיבל והר גריזים, ובמערב מנצנצת רצועת הים. אחר כך, גם הבית עצמו בעל סימטריה סמלית. שמו של האגף הצפוני הוא העולם העתיק, בעוד הדרומי הוא העולם החדש, “ולאכסדרה שביניהם קרא מיצרי גיברלטר. ממצרי גיברלטר יוצאים ארבעה מסדרונות כארבעת ראשי הנהר בעדן” (שם). עולם ומלואו בגן העדן. וכל זה בעמוד הראשון, שאפילו עמוד מלא איננו.

    לאחר מספר עמודים של תיאור הנחלה, זווית הראייה חוזרת לתחילת המהלך של הזוג הצעיר שיגור בו. מסופר כיצד מגיע הזוג הצעיר לארץ, לכאורה כדי להעלות את עצמות ההורים להיקבר בארץ ישראל, כדי שלא יהיה עליהם לעבור גלגול מחילות עם קום המתים לתחייה. הזוג הצעיר לוקח עימו לארץ את השאור, מטפיח-הבצק, שלאור ההיסטוריה המפוארת שלו הוא נושא את השם אלפונסו דה-מולינס, והוא אותו שאור, “ששמרו עליו אבות אבותיה בכל נדודיהם ברחבי תבל” (15). בואם לפרק זמן קצוב, לצורך קבורת האבות בהר הזיתים, הופך לשהות נצחית בנחלת עולם שנבנית לאורך הרומן. ומכאן והלאה האירועים מתפתחים בכיוונים שונים ורבים.

    2.

    כדי להמחיש את רוב הפנים עד סתירה, אמנה מספר נושאים מרכזיים ברומן, בסדר הופעתם, בשלושת חלקיו, שלושת “ספריו”:

    הרומן פותח בתיאור נחלת עולם. מתיאור זה עוברת המחברת לתיאור ההשתקעות של סופי ושל לייב סולומון בירושלים,  בביתן קטן בחצרו של הסוחר הערבי הנוצרי העשיר, דאוד פארוס, שעסקיו בבית לחם והוא גר עם משפחתו בבניין הגדול, בית האחוזה, בסמוך לבית המצורעים. בית המנוע המושבת בחצרו מושכר כמעט בלא כסף ללייב ולאשתו, סופי. משלייב עוזב אותה לימים רבים לבד בביתם הקטנטן, כשהוא רוכב לשפלה ובונה את נחלת עולם, היא נמשכת, הימשכות גדולה, אחרי פארוס ומפתה אותו להיות מאהבה. משמתגלה הדבר לאשתו של פארוס, עוזבת המשפחה הערבית את המקום. סופי הרה, ונולדת לה בת יחידה, הנרייטה, שהיא ספק בתו של לייב, בעלה, ספק בתו של פארוס. דיכאונה של סופי, הנעזבת על ידי מאהבה, נעשה גם דיכאון אחרי לידה, וזה מלווה אותה לאורך רוב הרומן. במקביל מתואר סיורו המופלא של לייב עם הערבי עזיז, בארץ ישראל החלומית, הפנטסטית, עד שהם מוצאים את נחלה גלויה וגם פלאית, בסמוך לים. או אז נבנית נחלת עולם, וחסן, הנער הערבי העובד בבנייה, נעשה מלווה נצחי בבית המשפחה, שומר שהוא גם דייר קבע בעיבורה של הנחלה, וכל ניסיה חלים גם עליו. במקביל, חוזרת המספרת, בעלילת משנה המפוצלת לאורך כל הרומן, לתיאור ההיסטוריה בת מאות השנים שעובר השאור במשפחת דה-מולינס ומעבר לה, עד שהוא משתקע אצל לייב ואצל סופי. עלילת משנה נוספת היא עלילת חייה של בטינה סולומון, אחותו הרווקה של לייב, שמגיעה להיות האומנת של הנרייטה; בהמשך יתוארו הגירתה של בטינה לארצות-הברית, חזרתה לנחלת עולם, והיותה מעין מת-חי נצחי בבית נחלת עולם, שאין המוות שולט בו. חלק זה של הרומן מסתיים בתיאור חייו של פרדי שובל, חיזוריו אחר הנרייטה, וראשית חייהם המשותפים. זה תכנו העמוס של הספר הראשון ברומן.

    בספר השני מתוארת ראשית חייהם של התאומים הנולדים להנרייטה ולפרדי, אבנר ועליזה, הלא הם נרי ויזו. זאת על רקע תיאור מפעל המרגרינה של פרדי, שבראשית מביא אותו לעושר ואחר כך לפשיטת רגל, המסתיימת בהתאבדותו באדמת הבולענים של ים המלח, אותה קנה כאחת מפעילויותיו הכושלות. לאחר מות האב נותרים התאומים לחיות בנחלת עולם, בית הסב והסבתא, בו משאירה אותם אימם, הנרייטה, בעוד היא נשארת בתל אביב. בין השאר, מתוארת מציאת גוויית טבוע בסמוך לחוף של אחוזת נחלת עולם. הטבוע הוא ,חסיד המנסה להתגנב לנחלת עולם כדי לגלות בה את סוד הנצח שלה, סוד אי החלוף של הזמן. סיפור זה יתגלה כהקדמה לעלילת הספר השלישי, האחרון. בהמשך סיפור גדילת התאומים, ואי רצונו של אבנר ללמוד בשום מסגרת, ועזיבתו את נחלת עולם, רכוב על האופנוע שלו, לירושלים, שם יסתפח אל כת איזוטרית של מקובל מוזר. סיפורו מסתיים במותו בתאונת דרכים כשהוא רכוב על אופנועו, ותיאור תאומתו, התלמידה השקדנית שלא כמוהו, שנשארת לבדה ואינה יכולה לעמוד בבדידות.

    הספר השלישי פותח בתיאור הרב המקובל נתנאל פרנקו, אליו חובר אבנר: תיאור התבגרותו של נתנאל בבית פועלים חילוני בקרית היובל בירושלים, תיאור התעלפותו האפילפטית החוזרת מילדותו, התעמקותו בה עד כדי יכולת להביא עצמו להתעלפות כחלק מהופעתו לפני מאמיניו; בהמשך – עבודתו כמלצר בבית קפה ירושלמי, פגישתו עם המקובל, הרב צדקיהו, לימודי הקבלה אצל הישיש בן המאה ועשר העולה לשמיים במסעותיו המיסטיים, ממש כבספר הזוהר, הגילוי שמגלה לו המקובל הישיש את סוד הקבלה לפני שזה עוזב את עולם החומר, מציאת ספר חנוך, שלא מת אלא “לקח אותו אלוהים”, והחלטתו לחפש, בעקבות רבו שלא מצא, את סוד חיי הנצח. עליזה, היוצאת בעקבות תאומה שנהרג, מגיעה לביתו של המקובל נתנאל פרנקו, וסופה שהיא הופכת בעל כורחה לאשתו, כשזה בא עליה בטירוף (“בשלוש דרכים אשה נקנית…”). נתנאל מצפה לבן שייוולד לו, ומכוחו ידרוש את נחלת עולם מלייב, בעל הנחלה. משנולדת לו בת, רות שמה, הוא ממשיך להתאכזר לעליזה, מתנכר לבתו, ומחליט לקחת את נחלת עולם בהגיעו שם בראש כל חסידיו, לדרוש בפני חסידיו ובפני בעלי הנחלה. עליזה נמלטת ממקום מגורי כת החסידים הירושלמיים, חוזרת בזמן לביתה בנחלת העולם, בעזרת סעדון, רווק תימהוני וטוב לב (גבר לא אסרטיבי בעל כל המעלות) להזהיר מפני החסידים המתקרבים. הרומן מסתיים בתיאור שבחלקו פנטסיה ובחלקו הערמה, כשהמקובל, גם בגלל הצמחייה הפלאית הצומחת כהרף עין בנחלת העולם, וגם בשל עורמת המשפחה החיה שם, נופל בבור, תרתי משמע, ומת. נשארים שם לייב, אשתו ואחותה, ביתם, וחסן – עליהם הזמן פסח, והם בני למעלה ממאה כבני על-גיל. אליהם חוברים עליזה הנכדה, רות הנינה, וסעדון, איש המזרח שנרמז כי יתאים להיות בן זוגה של עליזה.

    3.

    הנושאים, עליהם כותבת המחברת, רבים מאוד, והצגתם לפעמים זה לצד זה, לפעמים זה בתוך זה, היא יומרנית. בעמודים הראשונים מוצגת לכאורה מסגרת היסטורית כללית – מאה שנים של ההיסטוריה של התנועה הציונית בארץ ישראל, מהעלייה השנייה והעלייה השלישית ועד ההווה של העשור השני של המאה העשרים ואחת. אבל קשה לראות באיזוטריות של משפחת סלומון בסיס למיתוס התחייה ציונית, כפי שזה מוצג כאן. לעיתים נחלת עולם היא גן עדן, פשוטו כמשמעו, ומכאן גם אופי הנצח שבה, מקום שבו אין מוות, והזמן חולף בשונה משאר ארץ ישראל, בשונה משאר העולם. אבל במקביל היא גם “סתם מקום” צפונית להרצליה (שוב השם הציוני). מכאן, היא חלק מתולדות מדינת ישראל, הילדים שחיים בה לומדים בבית ספר עם שאר הילדים, מטילים עליהם לכתוב את תולדות המשפחה, מטלה אופיינית מאוד לישראל כמדינה של היתוך גלויות; ומכאן, – נחלת עולם היא מקום אחר, נסתר, שהמקובל נתנאל פרנקו אינו יודע להגיע אליו, הגעה פשוטה. הוא צריך מתת אלוה או מזימה כדי לעשות זאת.

    נושאים רבים מפותחים מאוד ואחרים לא מתפתחים, מבלי שתובן הסיבה. כך, למשל, מופיע הנושא הערבי, גם בדמותו של פארוס, האפנדי הערבי הנוצרי מבית לחם, שהוא, אולי, אביה האמיתי של עליזה, ודמו זורם בעורקי “הגוף הציוני”, גם בדמותו של עזיז, גם בדמותו של חסן, עוזרו הנאמן של לייב סולומון. אבל דמויות אלה אינן מתפתחות. פארוס הוא דמות של אפיזודה, וכשמתגלה הרומן החשאי בינו ובין סופי, שכולו ביוזמתה של סופי, הוא עוזב עם אשתו את האחוזה, בה גרה משפחת לייב, ולא חוזר עוד, לא לשם ולא לרומן. עזיז, לאחר מסע החיפושים הראשון, שהוא עורך עם לייב – מסע מופלא שבו לעזיז יש כוח נסתר, המניע את השניים ממקום למקום, הממציא להם באופן מופלא מזון, שממתין להם בכל מקום בו הם חונים – מוסט אל שולי העלילה. בנחלת עולם משמש חסן, ממשיכו של עזיז, עוזר מסור, אמנם נצחי גם הוא, אבל חסר אישיות משל עצמו וחסר חשיבות בעצם.

    בנוסף לשרירותיות, של הופעת נושאים המתגלים כנושאי משנה ושל עלילות המתגלות כאפיזודות, הרי השיפוט של מצבים שונים הוא שיפוט בעל סתירה פנימית. כך, למשל, כל הסוף הדרמתי של העלילה הוא בעל פן של נס ופן של מזימה. שני פנים שהם תרתי דסתרי. באופן ניסי, צומחות רקפות ענק בין לילה באחוזת העולם, מטעות את המקובל וחבורתו בדרכה (338-336) ומקשות מאוד על חבורת השוליים הסהרורית להגיע. אבל מצד שני, צריכים דרי האחוזה להערים על קבוצת השוליים החסידית כדי שלא תצליח. משמע, הנס קורה, אבל אין די בו. הראייה הפלאית מסתיימת במזימה, מבלי שנוצר קשר משמעי בין השתיים.

    בגלל עירוב זוויות ראייה, לעיתים סותרות, הקורא מתלבט בפרשנות אירועים מרכזיים ברומן. דמותו של המקובל נתנאל היא דוגמא חשובה. זהו תיאור של אדם שהוא גם מופרע וגם מושחת. אדם שרוצה להשיג את מה שלא שייך לו. אדם שמנצל את חולשותיו להרשים את מאמיניו ולתעתע בהם. דמותו יכולה להיתפש כמשקפת את הכיתתיות המשיחית על כל נלעגותה ועל כל אלימותה המופרעת. אבל זו גם דמות של מקובל שהוא תלמידו של מקובל, כשבקבלה עצמה לא נראה שהמחברת מזלזלת ובוודאי לא לועגת לה. נהפוך הוא, הרצון של המקובל להגיע לנצח, לא למות ,לא לחלוף, אלא להיות, הוא מיטב החלום של כל תרבות אנושית, והקורא יכול להשתכנע כי המחברת שותפה לחלום זה. ושוב, הקורא נשאר בתחושת מבוכה מעיקה. מה קורה כאן?

    לפעמים זו סתירה ממש. לפעמים זו מבוכה. אביא דוגמא למבוכה: הידהוד המינים שברומן – גברים לעומת נשים. בתחילתו נראה כי למין הגברי עדיפות. הוא החולם. הוא המבצע. הוא העומד בנטל היומיומי. המין הגברי, לפחות בחלקו הראשון של הרומן, הוא הבונה יותר והוא ההורס יותר. הנשים עקרות יותר, תרתי משמע. אבל בהמשך משתנה זווית הראייה. לקראת סוף הרומן הדבר בולט בעימות שבין המקובל נתנאל, הכופה עצמו בכיעור מיני ובאלימות דוחה, על עליזה, המגיעה אליו בלכתה בעקבות אחיה התאום. בין התאומים, אבנר ועליזה, עליזה היא החזקה והיא השורדת. אבנר חולף ומת, כמו אביו. האם, הנרייטה, שורדת. עליזה מתגברת על נתנאל; היא יולדת לו “דווקא” בת ולא בן, שעשוי לחזק אותו; והיא החוזרת עם בתה אל נחלת עולם לרשת אותה. עם סיום הרומן, ההצטרפות הקומית במקצת של הגבר סעדון אליה רק מחזקת את העדיפות הנשית.

    4.

    את אי ההתאמות, את הריבוי המופלג של נושאים ושל זוויות-מבט אפשריות אפשר לתרץ בשתי דרכים שונות:

    אפשר לקרוא את הרומן קריאה פוסט מודרנית. לומר, הכול כאן משחק. כל נושא עולה כדי להישבר. אין משמעות לדבר בפני עצמו, אלא רק ככלי במשחק צבעוני ופורץ יריעות.

    אבל אפשר לקרוא את הרומן בקריאה מודרנית, האומרת כי המחברת ניסתה להציג כאן מיתוס, מטפיזיקה, “מאה שנים של בדידות”, של הציונות הארץ ישראלית, של המאה העשרים והלאה. החלום ענק. היכולת אינה בממדיו. לכן, הסיפור נשאר מפורק לחלקיו והוא כולל קומי וטראגי, ביקורת ומטפיזיקה. ובסך הכול, זהו מעין ניסיון ראוי לכל כבוד, גם אם היכולת האנושית של הכותבת לא מספיקה.

    במוטו המובא בראש הרומן, רומזת המחברת רמז עבה, שעם כל האירוניה שבו, הוא אומר כי היא מעדיפה את  הקריאה המיתית-מודרנית. זהו מוטו כפול. ראשית היא מביאה: “נקע גלגל הזמן חרג מעל כנו; / אבוי לי כי עלי לשוב להתקינו” – דברים ששם שייקספיר בפי המלט; מייד לאחר מכן מובא המוטו השני, שהיא שמה בפי לייב סולומון, “אין מוקדם ומאוחר בנחלת עולם”. שייקספיר מדבר מגרונו של המלט על קושי הכרתי, אפיסטמולוגי. קושי זה הופכת המחברת להישג מטאפיסי, שבו אין מוקדם ומאוחר בנחלת עולם, כשם שאין מוקדם ומאוחר בתורה. העירוב, העירבוב, אומרת המחברת, הוא תוצר של הנצח שבו הכול קיים יחד.

    נחלת עולם הנשקפת כאן, היא כתמונת ארץ ישראל בעיני משה הרואה אותה מפסגת הר נבו ויודע שלשם לא יגיע. לגבי משה על הר נבו, מה שמראה לו אלוהים הוא מה שלעולם לא ייגע בו בפועל. פער טראגי נורא. כך, כהמשלה, אפשר לומר על רומן זה: הנה החלום שלא ימומש; אבל הוא חלום הזכאי להרבה כבוד, בשל עצם הרצון להתמודד איתו. לעיני הקורא עומדת תמונה שיומרנותה אינה מגוחכת, ועם כל חלקיותה, יכולה להביא את הקורא למחשבות גדולות, לניסיונות גדולים משל עצמו, לראייה גדולה של הקיום שלנו כאן.

     

     

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית