השלישי / ישי שריד

הוצאת עם עובד, 2015, 259 עמודים

ממלכת יהודה הוקמה זמן קצר לאחר "האיוד", האירוע המצמרר של הטלת פצצות גרעיניות על ערי החוף של מדינת ישראל, כולל תל אביב, והשמדתן המוחלטת של הערים על תושביהן. אלה שנותרו בחיים מתלכדים מאחורי קצין צעיר בשם יהועז אשר מגיע אל הכוח הצבאי שנותר, מגייס אנשים ומקים את ממלכת יהודה החדשה.

 העם ממליך אותו למלך ובמקום ישראל מוקמת עתה ממלכה שהיא תיאוקרטיה יהודית המבוססת על טהרת העם היהודי, תוך גירוש הערבים. חוקיה והתנהלותה של התיאוקרטיה מוכתבים באופן מוחלט על פי ההלכה ובשמרנות קיצונית. בית המקדש השלישי מוקם בירושלים, ארון הקודש נמצא באורח פלא ואלוהים חוזר לשכון בו. בגופם של כל היהודים מושתל שבב המזהה מיהו יהודי ובהתאם לכך מתיר ליהודים דברים שאסורים לגויים. כתגובת נגד לגירוש הערבים מטיל העולם כולו חרם כלכלי מלא על ממלכת יהודה. הממלכה החדשה היא ממלכה תיאוקרטית נוקשה ומפחידה, שעולה על איראן בקיצוניותה. גם הסנהדרין מוקם בה והוא שופט אנשים לא רק על מעשיהם אלא אף על מחשבותיהם, עד כדי הוצאות להורג בשל מחשבות.

זהו החזון הקיצוני המתואר ברומן הדיסטופי-האפוקליפטי של ישי שריד – "השלישי".

הרומן נכתב כיומנו של הנסיך יהונתן, אחד מבניו של המלך יהועז. יהונתן הוא איש ישר ורגיש המאמין במלכות יהודה בכל לבבו ובוטח בצדקתה אך נדהם בכל פעם מחדש מהפער בין אמונתו העזה לבין המציאות הסותרת אותה, כמו למשל אמונתו בטוב ליבו ובכוונותיו הטובות של אביו, המלך יהועז, או ברשעותם של העמלקים.

"השלישי" של ישי שריד, הוא רומן מרתק ומטריד המציג אפשרות קיצונית שבקיצונית למה שעלולה להפוך המדינה היהודית הציונית שלנו, זו שחלמנו עליה כה הרבה במשך מאות שנים כה רבות ולבסוף הקמנו אותה. החלום הטוב, שאנו חוזים בימינו בהתגשמותו, הופך בספרו של ישי שריד לחלום בלהות, לסיוט בלתי נסבל.

בספר עולים כמה מוטיבים מטרידים שאינם נותנים מנוח לנפש. אחד מהם הוא מוטיב הקורבן. מחבר היומן (הנסיך יהונתן) מתאר את בפשטות כביכול את עבודת הקרבת הקורבנות בבית המקדש בירושלים, שהוא ממונה עליה. תיאורי השחיטה של בעלי החיים מעלים דחייה מעצם המתתם של בעלי חיים על לא עוול בכפם, אלה שאמורים לכפר בעצם שחיטתם והקרבתם, על עוונות העם. הנסיך יהונתן בקושי מבצע את תפקידו כשוחט הקרבנות, כממית בעלי החיים האלה שלא עוולו, ומנסה לשכנע את עצמו בצורך בשחיטתם. ישי שריד מתאר בכישרון רב ובאופן מתוחכם, את מעשה השחיטה בדיווח פשוט כביכול שדווקא בפשטותו עשוי לעורר בנו קבס ורחמים, זוועה ורצון של התקוממות, מעצם שחיטת בעלי חיים רק לצורך הקרבת קורבן. דווקא הדיווח הפשוט לכאורה הוא שמעביר בנאמנות את המסר של תחושת הזוועה. תיאורי השחיטה הללו מתקשרים היטב גם לשחיטת בעלי חיים לשם אכילתם על ידינו שלא לצורכי קודש.

מוטיב נוסף הוא מוטיב האל שאיננו רלוונטי יותר לעמו, אל שטובת עמו איננה מעניינת אותו. למעשה מדובר באל אכזר, זועם וחסר רחמים. אין זה האל הרחום והחנון כפי שהוא מתואר במקורות אלא אל רָשָע. האל הזה הוא גם האל הבלעדי של העם היהודי, ולא של עמים אחרים. ההתייחסות לאל ככזה מהווה למעשה ביקורת מוסתרת (ובעצם לא ממש מוסתרת) על האופן שבו הקיצוניים שבינינו רואים את האלוהים והאופן שבו הם מקדשים אותו. התחושה העולה מן הספר היא של אלוהים כאל פגאני ושל עבודת המקדש ועבודת האלוהים כעבודת אלילים מן הסוג הגרוע ביותר. זו לפחות התחושה שעלתה בי. עולה כאן ביקורת כנגד אותם קיצוניים שמעוניינים בהקמת בית המקדש השלישי, דבר שלא זו בלבד שהוא אנכרוניסטי ולא רק שאין בו צורך ואינו משרת דבר, אלא עלול להחזיר אותנו הרבה מאד אחורה מבחינה ערכית.

אחד המוטיבים המקוממים ביותר הוא השחצנות והיהירות של המלך יהועז, של המנהיגים וגם של העם, באופן בו הם רואים את העם אליו הם משתייכים, העם היהודי, בהשוואה לגויים. מן התיאור עולה החשבה עצמית יהירה על השתייכות לעם העולה לאין ערוך כביכול על כל הגויים האחרים. הפעולות והעמדות שננקטות תואמות את האמונה היהירה הזו כגון חוסר התחשבות מוחלט בעולם, ו"שבב היהדות" המושתל בגופו של כל יהודי ומאפשר להבדיל בין יהודים לכאלה שאינם יהודים. ללא ספק, ההרגשה שעשויה לעלות תוך כדי קריאה היא של מחנק, הרגשה מטרידה, מקוממת ומעוררת חלחלה.

מוטיב נוסף ומטריד בספר הוא זניחת לימודי המדע והטכנולוגיה וזניחת לימודי השפות הזרות, במדינת יהודה לטובת השקעה מוגברת בלימודי הדת. למעשה, מדינת יהודה הופכת למדינה שבה לומדים תורה בדומה לחרדים בימינו עם הבדל אחד – אותם ה"חרדים" (שהם כלל האזרחים למעשה) גם משרתים בצבא ולומדים אמנויות לחימה. הזניחה המוחלטת של לימודי המדע, הטכנולוגיה והשפות היא אחד הגורמים המכריעים (בנוסף לחרם העולמי) להידרדרות ממלכת יהודה החדשה. הידרדרות זו מובילה את העם לעוני רב ולפערים גדלים והולכים בין אנשי המלוכה והמנהיגים לבין העם.

"השלישי" של ישי שריד, הוא ספר מרתק, כתוב בכישרון רב, ומעורר מחשבות (בעיקר נוגות ומעיקות) המתאר אפשרות קיצונית שבקיצונית למה שעלולה להפוך הישות היהודית הציונית שלנו, זו שחלמנו עליה כל כך הרבה מאות שנים ולבסוף הגשמנו אותה למרבה השמחה. יש בו ביקורת חריפה ואזהרה ממה שעלול להיות כאן. הביקורת מופנית כלפי תהליכים קיימים בישראל כגון נטייתם של מנהיגים לפעול כשליטים שאינם מתחשבים בעם וההתרכזות של מנהיגים בצורכיהם האישיים על חשבון צרכי העם. הביקורת מופנית גם כלפי תהליכים של פונדמנטליזם דתי וקידוש דברים ומעשים בשם האלוהים ובשם הדת, שמחטיאים את העיקר – האמונה התמימה, בין אם זו אמונה באל או אמונה בערכים. האם החלום המתגשם של מדינת ישראל, הישות היהודית הציונית שלנו, עלול, בסיטואציה כלשהי, להפוך חס וחלילה לסיוט? נקווה שלא. הלוואי שהחלום המתגשם והולך רק יוסיף ויפרח וישתפר ויעלה על עצמו כל העת. דבר זה תלוי לא באלוהים ולא במזל או גורל. הוא תלוי באופן בו ניקח את המושכות לידינו, באופן בו נעצב את מעשינו ואת מדיניותנו, באופן בו ניקח ברצינות את הערכים ההומניים ובשאלה אם נשביח אותם ללא הרף. הוא תלוי גם בפרופורציה הנכונה בין הערכים ההומניים האוניברסליים לבין הערכים הלאומיים ולטעמי – פרופורציה שצריכה לנטות יותר לכיוון הערכים ההומניים האוניברסליים.