close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • מיליונרים יודעים לאסוף באמת רק פרוטות - Post Image
    • מיליונרים יודעים לאסוף באמת רק פרוטות
    • אורציון ברתנא
    • התפרסם ב - 02.06.20

    “קיץ של מיליונרים” | איציק אביב
    טוטם ספרים, 2019, 383 עמ’.

     

    קיץ 2011 במרכז תל אביב הוא זירת ההתרחשות ברומן החדש של איציק אביב, שיצא לאור לאחרונה (תש”ף, 2019).

    זהו רומן דמויות נטורליסטי, והמצלמה בו ממוקמת במרכז תל אביב הישנה, במשך מספר חודשים  בשנת 2011, מחודש מרץ שלפני המחאה החברתית בישראל, ועד המחאה עצמה שמתחילה ביולי וגוועת בסוף ספטמבר בתל אביב. אלה שדרות רוטשילד וסביבן. מה שנקלע לטווח זה, המצלמה שמציב המחבר מצלמת ומעבירה לקורא. מה שלא נמצא בטווח, איננו ברומן. המרכז, ממנו יוצאות הדמויות,  הוא בית מגורים בממוקם קצת מערבה משדרות רוטשילד, “לא רחוק מגן מאיר”, כדברי הרומן, שבו גרות שמונה משפחות. סביר למקם אותו ברחוב טשרניחובסקי, התוחם את גן מאיר מצדו המערבי. אין ברומן דמויות ראשיות, וכמעט שאין בו דמויות משניות. עיקרו הרבה דמויות מרכזיות שהן בנות משפחות אלה, ועוד מספר דמויות מרכזיות הקשורות בתושבי אותו בית מגורים. העלילה מורכבת מהרבה מאוד פרקים קצרים, חלקם קצרים מאוד. אלה מקובצים במספר חלקים, שעיקרם מעבר כרונולוגי מחודש לחודש מהחורף בתחילת 2011 ועד הסתיו בסוף 2011. ראשיתו טרום המחאה החברתית וסופו תחילת שקיעתה.

    השקפת העולם המובעת ברומן היא נטורליזם, זרם ספרותי של הקצנת הריאליזם עד לממדי המצלמה. ראשיתו באירופה בסוף המאה ה-19, ואמיל זולה היה זה שפיתח אותו וקבע את כלליו. בספרות העברית הוא נקלט באותו זמן ממש, בסוף המאה ה-19, אצל קבוצת יוצרים שנקראה “המהלך החדש”. כוונתם היתה לשים דגש על התיאור החברתי, ולצייר מפה חברתית של דמויות. “המהלך החדש” (שמייסדיו וחבריו הסופרים בן-אביגדור, ראובן בריינין, ישעיהו ברשדסקי) התבטא במה שכונה על ידם, “ספרי אגורה” – ספרים קטנים שיעלו אגורה ויוכלו להיכנס לכל כיס (Pocket Book). הדמויות הן דמויות יומיומיות, ההתרחשות היא “בגובה העיניים” של המספר ושל הקורא אותו. מאה שנים אחר כך, לאיציק אביב יש אומץ ללכת אל תחום שמזמן נעלם בספרות העברית ואחריה בישראלית, ואם היה נוכח מעת לעת, הרי זה היה רק בשולים. הוא עושה זאת בצורה מרשימה וראויה לשבח. לוקח את המצלמה וממקם אותה בלב התל אביביות שהיא בלב הישראליות. אנשי יומיום בני בית מגורים אחד וקרובים להם, במה שהוא לכאורה ערב מחאה חברתית ולמעשה יומיום שביומיום.

    הראייה הנטורליסטית מציגה כאן את הדמויות כולן מאותה זווית ראייה, כבנות אותו מעמד. לכאורה ישנה דמות אחת שהיא מעל לאחרות, בתיאורה הרומן פותח כפתיחת מסגרת ובתיאורה הוא מסיים כסיכום המסגרת לשאר. זו דמותו של מוטי בן בסט, איש צעיר בשנות השלושים, רווק רעב לחום וליחס, המתגורר בדירת הוריו הזקנים, לכאורה בגלל שיקול כספי, ועיקר עיסוקו הוא עיסוק של כתיבת ערכים בוויקיפדיה. הוא מאוהב בידע – באיסוף הידע ובמיון הידע ובהיסק מסקנות ממנו. זו עשייה מתוך אהבת הידע, איסוף ידע לשמו, כשמוצר לוואי הוא התמורה הכספית שהוא מקבל על איסוף הידע והצגתו בפני המעוניינים (הקוראים). השאלה האירונית כאן היא עד כמה ידע הוא גם דעת. לצידו מוצבת במסגרת לרומן הפרופסור אביגיל מלאך, שהתמחותה במדעי החברה, והיא רווקה מתוך נטיית אופי של חוסר עניין בזולת, בפרט, ומתוך בחירה שכלתנית בעיון בכלל, בחקר החברתי. היא זו שמנבאת במחקרה על מהפיכה חברתית צפויה בישראל, לא לפני שתקרה כזו בארצות הברית של אמריקה. לצורך איסוף המידע היא מתחברת עם מוטי בן בסט, ולאורך כל העלילה, שהיא בעצם הרבה עלילות קצרות, המידע על שקורה בישראל, בתל אביב, נאסף על ידי שניהם, תוך מחלוקת ברורה ביניהם מה צפוי לקרות כאן, איך זה יתחיל ואיך זה יסתיים.

    אבל שניים אלה אינם באמת מעל לדמויות האחרות בשום דבר, אלא הן חלק מהקבוצה ובעלות אותן תכונות שנמצאות באחרות. אביגיל טועה בהערכתה החברתית, אולי משום שאישית היא קרה, לא זקוקה לרגש ולא מכירה בו. מוטי טועה פחות, אבל חסר אונים כמו הדמויות האחרות, ואולי אף חסר אונים יותר מהן, בהכירו יותר את חולשותיו שאינו יכול להן. שתי דמויות אלה, הסוקרות מהצד, נמצאות חלשות יותר מהנסקרים. הנסקרים חיים את חייהם, מוגבלים ככל שיהיו. שני המתארים לכאורה, שני הסוקרים, נמצאים באי סיפוק מהותי, באי זהות, באי קיום יותר מהאחרות שקיומן, גם אם הוא עלוב, הוא עדיין קיום.  אפיונן של שתי הדמויות הסוקרות בעלות זווית הראייה ממנה יסופר הסיפור הוא אפיון אירוני, כשם שכותרת הרומן, “קיץ של מיליונרים”, היא כותרת אירונית.

    נושא זווית הראייה כאן הוא גם בעייתו של הרומן וגם היופי שיש בו, וכוחו הרב. לכאורה, העין של המחבר מושאלת למוטי בן בסט, שהוא אוסף פרטים בדיוק ובחדות, אבל אין אונים באי יכולתו לפעול פעולה רגשית, על פי מה שהוא אוסף. באמת, המחבר אינו עקבי בהזדהות עם עין זו של מוטי. המחבר מעתיק את ראייתו מדמות לדמות, ומכיר את כולן, כמעט באותה מידה, הרבה מעבר למה שמוטי יכול להכיר. ומה שהוא מכיר בכולן, הוא אי האפשרות של דמות אנושית אחת להזדהות באמת עם איזה שהוא זולת ועולמו. כל דמות נשארת סגורה בתוך עצמו. כל אחת כלואה בעולמה הסגור. הצורה הבסיסית של “קיץ של מליונרים” היא הצורה של הסיפור הקצר מאוד, סיפורה הסגור של כל דמות הכלואה בתוך עצמה. סיפורה הבודד של כל דמות הוא סיפור קצר, המורכב ברומן שלנו מרשת של אפיזודות. ובאמת, אפילו כל אפיזודה יכולה להיות סיפור קצר בפני עצמו. ביחד האפיזודות השונות של הדמות מתחברות לסיפור האחד שלה. האפיזודות של כל דמות ודמות אינן מובאות ברצף אחד אלא מסופרות לסירוגין, כשהמספר עובר מאפיזודה של דמות אחת לאפיזודה של דמות אחרת. כך נוצר מצב מאוד יפה ומאוד מרשים – כל דמות כלואה בתוך עצמה, וסיפוריהם הבודדים של הדמויות הבודדות שזורים יחד בתוך מקלעת אחת שהיא הרומן.

    הרגש הוא מרכיב מאוד מעניין ברומן זה. בסופו של דבר, חלק מהעלילות הקטנות של הדמויות הקטנות הן טרגדיות קטנות של ממש. אבל המחבר מתאר אותן יותר מאשר חושף ישירות את רגשותיהן או מזדהה עמן. זהו הנטורליזם. “אני מצלמה” אומר בעצם המחבר, ככותרת ספרו של כריסטופר אישרווד, הכותב על ברלין בראשית שנות העשרים של המאה הקודמת, ומשקיף מן הצד – “אני מצלמה”. כאילו אומר כאן המספר – אני מצלמה בתל אביב.

    הרגשות הם רבים, מרגשי מין ועד תסכולים שונים ורגשי חסך. מעט מן הרגשות הם אופטימיים או חיוביים. כל הדמויות המרגישות, מרגישות בחסר, במה שאין להן. מה שיש להן נחשב פחות, מורגש פחות. דוגמא בולטת כזו הוא סיפורו של גרי, בנה של הניה מקלר מבית הדירות שעומד במרכז הרומן. זהו אדם כבן ארבעים שבנערותו היה שחיין מקצועי, וכמעט נגע בתהילה, אך כשל, ומאז הוא מבכה את הסתם של חייו. גרי הוא גבר יפה תואר כמעט מושלם, ומה שהוא זוכה בו בקלות זהו סיפוק היצר, תשוקתן אליו של נשים רבות מאוד, שמוכנות לעשות הרבה כדי להיות אתו במיטה בשעה קבועה ביום קבוע בשבוע ותו לא. נשים אלה אינן מעוררות בו רגשות מיוחדים, מול רגש האין של כשלונו כשחיין. הוא שוכב עם נשים כי הוא יכול לעשות זאת בקלות, הוא עושה זאת כי הוא יכול לעשות, אבל הריק והשעמום אינם מתמלאים. יפתח מדינה רואה החשבון, אחד הדיירים בבית הדירות, חסר מאוד אהבת נשים. בזמן המחאה הוא יוצא והולך שוב ושוב בשדרות רוטשילד התוססות מוחים ואוהלים, וכל שהוא רואה הם אינסוף שדיים של אינסוף נשים. שדיים שלא יהיו אף פעם שלו. הוא רואה אותם ולא יגע בהן כל חייו. הוא הולך ועיניו אינן שבעות וידיו ריקות מליטוף שד, אגרופיו ריקים ממעיכת שד. כל המהפכה החברתית לגביו היא הזדמנות להתקרב אל שדיים בבחינת ראיית הארץ המובטחת שלא יכנס בה.

    דוגמא אחרת של רגש חסך הוא זה של עליזה האלמנה חשוכת הילדים, הגרה עם חותנתה הזקנה, ועיקר זמנה הטוב היא הולכת ברחובות תל אביב ואוספת בקבוקים ריקים. איסוף הבקבוקים הוא גם תוספת קטנה להכנסתה, אבל בעיקר זו דרך לממש את חייה. שוב, לממש בהסתכלות בלבד, הסתכלות נטורלסטית, הצופה באנשים ובעוד אנשים ומכירה את קטעי סיפוריהם ברחובות. כך היא פוגשת את האומלל שמעון, שגם הוא אחד מן הסתם העצוב המתואר ברומן. זה אדם חולה מאוד, נוטה לגווע, שהיה פעם שחקן תיאטרון, אבל כמו כולם, אף פעם לא היה דמות ראשית. כך הוא התמכר לאלכוהול והרס את גופו. שם, על ספסלי גן מאיר, נטווית האהבה של שני אומללים אלה, שיש בה מגע של יד אישה באבר מין של גבר, שכבר לא יצלח אלא לאותו מגע שמתרחש שם בתוך הציבור ההולך ושב בגן מאיר. כששמעון מת ברחוב, וכשעליזה זוכה בכסף רב היא בוחרת להמשיך וללכת ברחובות לאסוף בקבוקים לשם האיסוף. רק כך, בהיותה אוספת בקבוקים וצופה, היא נמצאת בתוך החיים.

    כתל-אביבי מלידה, וכיוצר בעצמי, אני מסיר כובע בפני מה שנוצר ברומן זה. זו תל אביב מאוד מדויקת, שאין לה התחלה ואין לה סוף. וכך, אכן, הסיום בדקירתו של מוטי בשהותו עם אביגיל בניו-יורק, ב”גלות”, אינו נועל את סיפור המסגרת וגם לא את הרומן כולו שהיה ונשאר סיפור העולם הקטן גדול של העיר הקטנה גדולה.

    זו תל אביב שהמחאה החברתית של 2011 לא פתחה בה באמת משהו שלא היה בה קודם, ודעיכתה של מחאה זו לא סגרה בה דבר. תל אביב זו של הרומן היתה  כזו מהיווסדה. היא נמשכת כזו גם היום, עם כל שינויי האופנה הרבים שעברו בתשע השנים שמאז תום המחאה והשתכחותה. עם כל חסכנותו הרגשית של המחבר, זו תל אביב חיה באנושיות שקוסמת לכל מי שהוא אנושי בה. לכן מרשים הרומן קודם כל את מי שמכיר ואת מי שהכיר את תל אביב. ובראייה עמוקה יותר, הוא ירשים את כל מי שרואה את הסתם האנושי שהיה ועודנו סתם של חיינו. אנו, המיליונרים שיודעים, כנראה, להתייחס רק לאיסוף הפרוטות.

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית