"גבורות" | יעקב ברזילי
צבעונים – הוצאה לאור, הביאה לדפוס: ד"ר לאה צבעוני, 2020, 286 עמ'

שירתו של יעקב ברזילי (1933), שכבר מזמן עבר "גבורות" (80) על פי חז"ל בפרקי אבות, והוא כבן 88, נעה על פי מיטב המסורת של הספרות הגרמנית והאוסטרו-הונגרית – ברזילי הוא הונגרי במוצאו – בין אהבה למוות. תומאס מאן בספרו המונומנטאלי והנפלא "הר הקסמים" שתורגם עתה לעברית בידי רחל ליברמן, נע כל הזמן בין האהבה, שהיא ראשית החיים וגילוי העולם; למוות שהוא סופו, כשבתווך המחלה, ואצל ברזילי הדבר מתבטא בשתי תֶּמות אלה באופן דיכוטומי מובהק, אך הפוך, קודם המוות בילדוּת בשל מאורעות ומורְאות השואה ובחיי הבּחרוּת צצה ועלתה לה לפתע האהבה. כלומר מצד אחד שירים רומנטיים מוצלחים ביותר של אוהב מתבגר ובוגר, דברים שבינו לבינה, ומאידך גיסא שירים העוסקים בְּמוות פַּאר-אֶקְסֶלַנְס ופרידה, הלוא הם שירים המשקפים את הילדוּת הנוראה שלו המלַווה אותו כל החיים – שירי השואה, כי זאת יש לדעת, ברזילי בדומה למשורר איתמר יעוז-קסט (2021-1934) הוא ניצול מחנה בּרגן בּלזן.

הנה השיר היפה "אבי לא יברך על הלחם": "לא במאה הזאת / ולא במאה הבאה / לא במאה העשרים וחמש / ולא במאה השלושים / ואולי לעולם לא יתגלה / זן חיטה העולה בטיבו / על טיב החיטה הגרמנית / המשובּחה. / לא ייוולד מדען / ולא יימצא גאון / לא ירקיע מְחוֹנָן / ולא יצמח אגרונום / שֶׁכָּל אחד לחוּד / וכולם יחד / ימציאו זבל אורגני / שהוא טוב / מאבי / דָּשֵׁן / מִסבי / ורענן / מִדודי / המדשנים מאז ועד עולם / את החיטה הגרמנית / באדמתה הדַשנוּנית. / לא יברך / אבי על הלחם, / לא ישמיע / סבי את ברכת המזון, / וגם דודי / לא יזחל על גחונו / להודות על קליפה / של סלק / שהֵמרתָּ בכדור עופרת. // ריבונו של עולם, / מלך הקליפות / שדודי לא היה / ראוי להן, / ריבון האהבות / שלא אהב את סבי, / אדון הסליחות / שלא סלח לאבי, / ריבונו של תֵּבֵל, / את מי בּראתָ / בצלמךָ? / רק את צאצאֵי / הצורר / או בּראתָ גם אותי?". השיר המשתמש יפה בשדה סמנטי של חיטה ולחם בהקשר של הִנדוס מדעי מחד גיסא ויהדות וגזע מאידך גיסא, מתריס כלפי אלוהים. זה אדון קליפות הסלק מצד אחד, אבל המונח קליפות זורק אותך הקורא אסוציאטיבית באופן חזק גם לתפיסה המיסטית של קבלת האר"י בבריאת העולם. השיר הולחן לתזמורת על ידי אהרן חרל"פ.

יהדות הונגריה עשויה להתחלק באופן דיכוטומי קיצוני בין אדיקות יתר, פרוּמֶרים, מבחינת הדת; כוונתי לאנשים דתיים דקדקנים כמו "חוג חתם סופר", הרב משה סופר (שרייבר), (1839-1762), שהיה אומנם יהודי-גרמני, אך הרביץ משנתו בהונגריה; ויהודים משכילים, נאורים, חילונים קיצוניים מאוד שביקשו להיטמע בתוך החברה ההונגרית בתחילה עד הסוף, עד שבא הצורר ומנע זאת מהם באלימות איומה. אצלנו נודע בגישה זו העיתונאי יוסף (טומי) לפיד (2008-1931) המנוח שנתגלגל אל הציונות כמובן, ובעולם, למשל, הסופר הקוסמופוליטי אימרֶה קֶרְטֶס המופלא (2016-1929). באמפליטודה שבין המשוררים יעוז-קסט לברזילי, ניתן לחוש את יהדות הונגריה, בעוד זה הראשון הלך והתקרב יותר ויותר אל הדת היהודית בחלוף השנים, נשאר ברזילי, ואולי אף הקצין את עמדתו ברבות השנים, סקפטי, כעסני וכמובן מנוכר כלפי אבינו שבשמיים. הן אצל זה והן אצל זה הדברים מתקשרים כמובן לילדוּת ולשואה. אהבה ומוות, זוגיות ושנאה, אך ידורו בכפיפה אחת בלב משורר? הנה עובדה! ויש בשירתו גם תֶּמות נוספות כגון נוף, טבע, מולדת, השפה העברית היקרה ללבו וחורָה לו נורא זילותה, אך כל אלה בטלים בשישים למול שני הנושאים הגדולים הכביכול דיכוטומיים, אך הנושקים זה לזה ולעִתים משתרגים זה בזה.

238 שירים יש בספר הזה המסכם 33 שנות כתיבה. ברזילי הוא לייט בְּלוּמֶר. את ספרו הראשון "שירי לא תם" (עקד, 1987) פרסם בגיל 54, מה שאומר שלעולם לא מאוחר לכתוב שירים, פחות או יותר באותו הגיל פרסמה גם המשוררת הנודעת והנוגעת זלדה (1984-1914) את ספרה הראשון "פנאי" (הקיבוץ המאוחד, 1967). לשירה אין גיל, ואין מוקדם ומאוחר בשירה. זה ספר עם המון יומרה בכריכה קשה. אין בו שערים וזה מעניין, אלא שירים על פני הרצף, ואתה הקורא צְלול לך לתוכו או הנח לו וּזְנַח אותו בשל אורכו. ניכר כי השירים נבחרו בקפידה, אך יש להודות על האמת – לא כולם טובים ולא כולם בעלי רמה. ועם זאת, זה מבחר מרשים. מתוך אלף שירים, כך מעיד ברזילי במכתב נעים לקורא בתחילת הספר, הוא בחר פחות מרבע. ביניהם רבים שהופיעו כבר בספרים ואילו אחרים חדשים. אי החלוקה לשערים מעידה על אומץ מסוים. נראה כי ברזילי סומך על קוראיו, ואולי הוא מצפה שנקרא שיר פה, שיר שם, ונחווה את הספר באופן ספורדי ולא בהכרח נקרא אותו כמִקשה אחת, ממש כפי שנוהג ברזילי לשלוח מדי חודש שיר בבודדת משלו לאוהבי השירה במייל קבוצתי.

הנה שיר אהבה יפה משלו שיש בו משום אלגוריה נבואית על חורבן: שיר אהבה-מוות: "להתעלס אחרי המבול": "בחצות / שעת הינשופים / להתגנדר / בִּרְאִי הַלַּיִל / צֶמֶד מגדלים / גורְדֵי ענן / אהבה ידברו / בכרך הגדול, / אֵי-שָׁם תרנגול / מגיד בעלטה / ומגדלים ידברו / עד לא געת / בצל כימהונם לגעת. / וכשהאדמה תזדעזע / והארץ תרעש / רק אז ייפלו מגדלים / מִגדל בחֵיק איילת אהבים / להתעלס בְּתֵל חֳרָבוֹת / אחרי המבּוּל". השיר נכתב בשנות השמונים, הרבה לפני נפילת מגדלי התאומים בביקור של המשורר בארצות הברית והתפרסם ב"ידיעות אחרונות", שלוחת קליפורניה. אך קיימים כמובן גם שירי אהבה עירומים ממש לנמענת. אלה מזכירים פעמים רבות טרמינולוגיה והוויה אלתרמנית, פסבדו ימי-ביניימית אפילו, של פונדק דרכים ואשת חֵיק, או משהו מ"רומנסרו צועני" של המשורר הספרדי פדריקו גרסיה לורקה (1936-1898) שתורגם בשעתו נפלא על יד המשורר רפאל אליעז (1974-1905) ולימים בתרגום עכשווי, מעודכן וקסום של רמי סערי.

לעתים על פני הרצף השירים כאמור נוטים אל הבנאלי ואל הפשטני. קשה להשלים עם זה. זה מפוגג עוצמות וגורם למבחר כולו להיראות חיווריין. ייתכן שברזילי היה צריך להיות עוד יותר חמור סבר עם עצמו ועם קוראיו. אך לפתע פתאום צץ לו שיר טוב, שיר ישיר ופשוט, לא פשטני המכסה במידת מה על ערוות האחרים שלפניו ולאחריו. ועוד דבר, רבים משירי הספר יש בהם מן הפשטות של הליברית האופראי או הליד הגרמני, כי זאת יש לדעת, רבים משיריו של ברזילי במשך השנים הולחנו על ידי מלחינים קלאסיים ואחרים. הוא משורר מולחן, כך בין הפשוט והישיר לפשטני, נעים השירים. אך ניכר כי אחד הדברים העומדים בעוכריו של משורר זה ושיריו הוא הרדיפה אחר הכבוד הכביכול מוצנעת ומתחטאת. כבר קבעו חז"ל מעבר לעניין ה"גבורות", ממש באותו חלק משנאִי הקרוי "פרקי אבות": "הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו". לא כל איזכור אנתולוגי נידח, כזה או אחר, ראוי לכתוב אותו בשולי השיר, ולא כל פרס, זה או אחר, יש לכתוב אותו בשולי הספר. למה לנו כל העניין הזה? כפי שכתב פעם המשורר דוד אבידן (1995-1934).

הנה שיר פואנטה אחד יפה ואחר על השפה העברית "הרמוֹן": "בכל נפשי ובכל מאודי / אני אוהב אותן, את כולן / התאהבתי ממבט ראשון / הן שוכנות בי / מתנגנות בכל רמ"ח איבריי / ושס"ה גידיי. / אני נודֵר לדאוג לרווחתן / לא אטוש / לא אבגוד / לא אפלֶה. / יש ביניהן עגולות ומרובעות / צנומות ומלאות / אפנק כל אחת לחוד / וכולן ביחד. / מור ולבונה אזליף על מצען / כוכבי שמיים שושבינים. / לא אפנה עורף ולא אתחרט / אני מאוהב מעל לצוואר / בעשרים ושתיים אותיות האלף בית". והנה שיר מינימליסטי ויפה שאינו שיר שואה, אלא שיר זִקנה קיומי, בליבו תמונה סוריאליסטית ורעיון. "בדידות": "הבוקר פגשתי ברחוב / מקל הליכה / הולך לבדו. / לפני שבוע עוד / ראיתי אותו צועֵד / עם איש זקֵן / יד ביד. / מאז הלך הזקֵן / לעולמו / התייתם המקל / וממשיך ללכת / ערירי". אכן אכן, לא מקל הליכה ברזילי הולך לפניך, אלא שיריך הולכים לפניך עד מאה ועשרים.