"שתי צרפתיות, שני צרפתים" | אונורה דה בלזק
תרגום מצרפתית: אביבה ברק-הומי, עורך: ראובן מירן; נהר ספרים, 2020, 118 עמ'.

השנה מלאו 170 שנה למותו של אוֹנוֹרֶה דֶה בּלזק, מגדולי הסופרים של המאה ה-19. בעקבות הספרון "שתי צרפתיות, שני צרפתים" שראה אור, חזרתי אל הסופר הכובש והמרתק הזה.

מבין שני ענקי הספרות, גוסאטב פלובּר (1880-1821) ואונורה דה בּלזק (1850-1799), שעיצבו את הרומן הריאליסטי של המאה ה-19 ולימים השפיעו רבות על המודרניזם במאה ה-20, אני מעדיף את השני. בעוד שהראשון, פלובר, מיעט בכתיבה באופן יחסי והיה מגלגל כל משפט שכתב במוחו ועל לשונו תוך שימוש בדימויים רבים, כך מתאר זאת יפה הסופר האנגלי בן זמננו ג'וליאן בּארנס בספרו הנודע "התוכי של פלובר"; היה האחר, בלזק, נוקט בתנופת כתיבה כשטף שאין לעצור אותו שהוליד במשך השנים את רצף הרומנים העמקני והידוע ביותר על החברה הצרפתית "הקומדיה האנושית", אשר כלל רומנים נהדרים כמו "אבא גוריו" שלמדנו בתיכון, אבל גם "אֶזָ'נִי גְראנדֶה", "אישה בת שלושים", "הקמיע (עור היחמור)", "סזאר בּירוֹטוֹ", "הדודן פּוֹנְס" ו"הדודנית בֶּט".

את כל הספרים האלה קראתי אחרי שלמדנו בתיכון הן את "אבא גוריו" של בלזק והן את "מאדאם בּובארי" של פלובר. עד כדי כך אהבתי את כתיבתו של בלזק שחשבתי ביום מן הימים לכתוב מעין מאמר בשם "בלזק בעיניהם" שיכלול סקירה וביקורת על גדולי הספרות וחוקריה שהתייחסו לבלזק כל אחד בדרכו. החל בחוקר הדני ממוצא יהודי בן המאה ה-19 גאורג בּרנדס שרבים מכתביו הוקדשו לבלזק, עבור לכותבי ביוגרפיות ספרותיות נודעים כמו שטפן צווייג, אנרי טרויה וגרהם רובּ, וכלה במסה הסטרוקטורלית המופתית של רולאן בארת על הסיפור הידוע של בלזק "סרזין" הנוגע בקשר המגדרי של אנדרוגיניות בזיקה אל היפה האבסולוטי. לכל אחד בלזק משלו. אפילו כאן בארצנו הקטנטונת כתב בעבר חוקר הספרות, המבקר והעורך א"ב יפה, מי שיצק מים על ידיה של לאה גולדברג ואף כתב עליה מונוגרפיה יפה, ספר על בלזק והציג לקורא העברי את יצירתו החברתית-אישית הענפה.

צריך לומר בריש גלי, הספר הזה "שתי צרפתיות, שני צרפתים" מלביש את בלזק בתחתונים צרים מדי שלא יאים לו. זה סופר שכתב באופן עמקני ובמהירות הבּזק, זה סופר שאצלו הכמות הופכת לאיכות בשל מהירות הכתיבה, איזה אינוונטר נהדר שלא נגמר יש לו ביכולת התיאור שלו. זה לא ממתק תרבות בעטיפה סכרנית ורדרדה כמו הספר הזה. ספרון זה עושה עוול לבלזק במידת מה כי הוא מתאר ארבעה טיפוסים, שתי נשים: "האישה כמו-שצריך" ו"האישה הפרובינציאלית", ושני גברים: "הנוטריון" ו"החנווני". כל הטיפוסים האלה נולדו בעקבות העיוּר ומעמדה הרם של פריז בצרפת בפרט ובאירופה בכלל למול מקומות אחרים, והמצב החברתי הזה הוביל אותנו בהכרח ללב המודרניזם. לא לחינם אפשר לומר בבירור כי בלזק השפיע לא רק על הספרות ומעגליה, פיודור דוסטויבסקי, למשל, שתרגם את "אז'ני גראנדה" לרוסית, אלא גם על תורות חברתיות ועל החברה עצמה. ידועה ההשפעה מרחיקת הלכת של הרומנים שלו המתיימרים לתאר את החברה הצרפתית על כל נגזרותיה על מרקס ואנגלס ולימים גם על אסכולת פרנקפורט.

אבל בלזק לא מתאר רק טיפוסים ודיוקנאות כפי שהספר הזה מציג. הוא תמיד עושה מה שספרות גדולה אמורה לעשות. הוא מגיע מהמכליל אל הפרטיקולארי עד פרטי הפרטים, כפי שנדרש לא אחת בספרות טובה, ואת זה הספר הצנוע הזה לא מראה. הוא יודע לכתוב, האיש האובססיבי הזה שהיה רץ אחר הכרכרה כדי לתקן עוד כמה תיקוני הגהות, הן את הטיפוס והן את הדמות העגולה. עם כל הביקורת הזאת, אין ספק כי הווינייטות המתוארות כאן בתרגומה היפה של אביבה ברק-הומי, מי שתרגמה ממיטב הספרות הצרפתית מבלזק ועד "שיח אהבה" של רולאן בארת, המתמקדות בטיפוסים, הן קסומות מאוד. כמה מרשימה הכתיבה של בלזק שגם כאשר הוא מכליל וכותב טיפוסים ולא דמויות ספציפיות הוא מגיע לניואנסים ובני-ניואנסים של תקופתו בפרט ושל תכונות האדם ומצבו בעולם בכלל.

הספר הזה במתכונתו הנוכחית כאילו דורש מאיתנו להביט על ההיבט המגדרי של החברה, הרי בלזק מתאר טיפוסים של שתי גברות ושני אדונים. כל רצון שלי לתאר בקצרה את הטיפוסים הללו יחטא לאמת בלי הניואנסים של בלזק. האישה כמו-שצריך שהיא תוצר התקופה היא בעלת אופי מסוים שהתפתח ולא בעלת מעמד חברתי מסוים דווקא, היא מצב תודעתי. היא תוצר של התפוררות האצולה ובכלל המעמדות, ועלייתו של הכסף כקובע את המעמד החברתי והתבססותה של הבורגנות. לבלזק היו המון צרות כלכליות ולעיתים היה חומק מהנושים שלו מבעד לדלת האחורית בתחפושת. האישה הפרובינציאלית, המתוארת כאן כדמות האומללה ביותר, היא זאת שנשארה מאחור בשל התפתחת פריז והיא זו שכמהה תמיד להיות שם כמאמרו של המשורר ארתור רמבו: "החיים הם במקום אחר". תמיד במקום אחר.

שני הגברים הם "הנוטריון", למוסד זה לועג בלזק נורא ומצליף בו בחביבות מימין ומשמאל, ובדרך גם אינו חוסך שבטו מכלל הלבלרים ועורכי הדין. את הטיפוס הרביעי "החנווני" הוא דווקא אוהב עד כדי כך שבדרכו האירונית והמוגזמת הוא רואה בבן התקופה הזה יסוד עולם. בלזק שהיה תאב חיים והנאות החיים, שר שיר הלל, בעל יסוד אירוני וסרקסטי כדרכו המפוכחת, למי שמוֹכֵר לנו הכול ממצרכי מזון ועד נרות קבורה. זה לא מפתיע. בלזק משקע את הפרוזה שלו תמיד בחומר יותר מאשר ברוח והטיפוס של "החנווני" מתאים לו כמו כפפה ליד. הוא כותב: "אנו מחזיקים הכול, אומרים לך החנוונים בגאווה מוצדקת. הוסף: אנו שולטים בכול".

את כל ארבעת הטיפוסים בסופו של דבר הוא אוהב ומעריך בחזקת כולם היו בניו ביצירתו הגדולה "הקומדיה האנושית", גם אם הוא פעמים רבות חושף באופן גלוי ביותר את צביעות החברה ואת עליבות חייהם. כביכול היו חוקרי הפמיניזם ומי שאמונים על תורת המגדר לפשפש בספרון הזה, לעשות מעשה אנכרוניסטי ומיותר, ולראות בתיאורו של בלזק נשים מעין החפצה ותיאור הגברים זוכה לעומתו לליטוף יתר כבוני החברה, אבל גם מהרסיה. מי שקיווה למצוא זאת אצל בלזק תיכזב תוחלתו. בלזק מצליף בשוטו ומלטף ברכות את כולן וכולם, והייתי מסתכן ואומר כי תמיד הנשים יוצאות אצלו טוב יותר. כאמור בלזק הרבה יותר גדול מהצנומון הזה. אני מניח שזה גם מה שהוא היה אומר. עם זאת, תמיד נהדר לחזור אליו, כפי שעשו זאת מאז ומתמיד גדולי הספרות במשך הדורות, ובייחוד בשנה שבה מלאו ב-18 באוגוסט 170 שנה למותו של גאון היצירה הזה.