close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • ליריקה עברית חדשה ופורצת דרך - Post Image
    • ליריקה עברית חדשה ופורצת דרך
    • דורון בראונשטיין
    • התפרסם ב - 04.11.19

    “ילדות – הבהובי מציאות” | אילנה יופה
    הוצאת א.י., 2019, 82 עמ’.

     

    אפתח בזאת: “ילדות – הבהובי מציאות”, ספר השירה של אילנה יופה אשר ראה אור ב-2019, איננו ספר שירה רגיל. נהפוך הוא. הוא ספר המגדיר – וליתר דיוק, בוחן – מחדש את גבולות השפה העברית או, אם תרצו, את אי-הגבולות של השפה העברית בסוגת הפואטיקה. יופה מצליחה “להביא את עצמה” על כל כליה, כללי התחביר “שלה” ושלל קולותיה בספר זה ולזקק אותם באופן כמו-וירטואוזי, ולדידי, אף מהפכני.

    מקרה בוחן ראוי טמון בשיר “פרק י”ג’ קוביות שצף קצף” (עמוד 34) בו המשורררת כמו “שרה” את דמויותיה ואת קורותיהן ומביאה לכדי ביטוי את המעין אנרכיה השירית שלה בדרך רבת-מבע אשר הפעימה אותי – הן כקורא, הן כמבקר תרבות. מעולם לא קראתי שיר כזה, לא באופן הכתיבה שלו, לא בנושא השיר ואף לא בכוונת המשוררת. ותהיתי ביני לביני: האם הגיבורה של שיר זה הינה המשוררת עצמה? האם הילדה המככבת בשיר היא-היא המשוררת? מי היא מי מבין השתיים? השורה “צורתה נעלבה מצורתה” (אשר בעמוד 35) מדגישה את הקיום המשקף קיום אחר – ובה בעת מבדיל בין קיום אחד למשנהו – ומבהירה את הפואנטה “מי היא הצורה” אשר בשיר.

    יופה נוקטת לאורך הספר כולו במשחקי מילים, ב”שעשועי לשון” ובחידושי לשון וכמו יונקת במשהו מן המקורות בכתיבתה. במרבית מן השירים היתה לי תחושה של “צורה בתוך צורה” – או, אם תרצו, של “בובה בתוך בובה בתוך בובה” –  אשר הדגישה עבורי את היות יופה משוררת יוצאת מגדר הרגיל, ובכלל זה מגדר הנורמה, אשר בדרכה – אם רצתה בכך, אם לאו, אם היא מודעת לכך, אם לאו – יצרה ליריקה עברית חדשה ופורצת דרך.

    השיר “פרק כ”ט’ הילדה והפס-יצור” (עמוד 70) הזכיר לי באיזשהו אופן את קו המחשבה העלילתי הייחודי של יונה וולך, משוררת אשר משהו ממנה מהדהד באופן דק אך ברור, לדידי, לאורך השירה של יופה. גם ביופה, בדיוק כמו בוולך, קיים דבר-מה כביכול נסתר מן העין המחוקק “חוקים חדשים” בשפה העברית. גם יופה, כמו וולך, מצליחה ללוש מילים ורעיונות, להתיך אותם אלה באלה ובדרך זו להפוך אותם ל”שלה”, כבדרך ניכוס. אך שלא כמו וולך, ישנו משהו נגיש יותר בשירתה של יופה המצליח לחדור ללב וליצור מעין קלחת של מחשבות, הרגשות והאדרת וזיקוק החושים לכדי תובנה ולגעת בליבם של קוראי השירה באשר הם – באופן בלתי-אמצעי.

    ראוי לציין שהספר מעוטר בציוריה היפים, מלאי הכנות של המשוררת, אשר מוסיפים נדבך של קסם, פיוטיות, ערך מוסף של הבנת הנקרא ואף לעתים מידה מסוימת של כישוף – ממש כך – לשירתה. הציורים הינם כמלאכת מחשבת התפורה בדיוק נמרץ למידותיו של הטקסט. רבים מציוריה של יופה הזכירו לי במהותם משהו משל ידידי המנוח יוסל ברגנר, אשר זכיתי להיות מקורב אליו בחייו. מתוך היכרותי האישית עם ברגנר, אני משוכנע שהוא היה אוהב את עבודותיה החזותיות של יופה ומוצא בהן עניין רב.

    ראויים לציון הציורים אשר בעמודים 43, 48, 58, 64 ו-71 אשר קיימים בהם אף יסודות שאגאליים המעידים, שוב, על קשר מעמיק עם המקורות היהודיים – אם תרצה בכך המשוררת, אם לאו – המזקקים אל תוכם את תקופת העיירה היהודית, המהות היהודית לדורותיה והגנום היהודי ורגישויותיו הייחודיים. על אף הצבעוניות העזה אשר במרבית מהציורים, בעין מזוינת ניתן להבחין בעצב הרב הטמון בהם, המעמיק לאין שיעור את הבנת כתיבתה של יופה, אשר ללא כל ספק מצליחה לשלב אולטרה-מודרניות רעננה יחד עם כאב קיומי, עם היסטוריה של עם ואף עם נשיות – אם מוחצנת, אם מופנמת – המעידים על עולם פנימי עשיר מאין כמוהו, חסר גבולות, סימבולי ומכונן, של משוררת חד-פעמית, אחת בדורה.

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית