close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • לא עלובי חיים אלא אלופי חיים - Post Image
    • לא עלובי חיים אלא אלופי חיים
    • רן יגיל
    • התפרסם ב - 01.09.20

    “אלופי החיים” | דב בהט
    טוטם ספרים, 2014, 136 עמ’.

     

    למקרא שיריו של פרופ’ דב בהט, גיאולוג בכיר ביותר ואיש מדע פורץ דרך, אין אלא להגיע למסקנה כי מדובר כאן בשירה חכמה. כוחה של השירה הזו אינו בהיבט השְׂפָתי בהכרח, אם כי מדי פעם משתרשרים להם מתוך השיר דימויים ומטאפורות יפים מאוד, אלא בקונספציה, בתפישׂה. נדמה כאילו השירים הם הצהרות מורכבות, גלויות קטנות, שבּהט שולח אל העולם, אל הכדור שלנו ואל אנשיו בשלושה תחומים: מדע וטבע, חברה ורגש אהבה בלוויית הוקרה למעשה האמנות בעולם, ובכל השלושה ניכרת חוכמתו וחריפות שִׂכלו, והתוצאה − שירים מרתקים מבחינת הממצאים המדעיים, המתעסקים בעיקר בִּתכנים.

    אחד הדברים היפים המופיע בכל השירים הוא המִידוּע של השירה: הכנסת מושגים מעולם המדע, מדעי החיים, מדעי הטבע, וכמובן המדע המדויק אל תוך בתי השיר. זה אינו חדש. כבר בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים עשו זאת שתי משוררות צעירות ומוכשרות מאין כמותן שלנו: מאיה בז’רנו ורחל חלפי בשירתן המתפתחת והניסיונית, ועוד לפני כן השתעשע בדבר, יותר מאשר ייחס לזה רצינות פואטית, המשורר דוד אבידן. עם זאת, המידוע אינהרנטי לַשירה של בהט שנכתבת כאן, וכשלוקחים בחשבון שמדובר במדען חשוב, על אחת כמה וכמה יש לַדבר משמעות.

    ומה שיפה כאן הוא שאין פה בשום אופן הערצה עיוורת למדע כמין קוסם פותר כול שבעת צרה נישען עליו בכל אורחות חיינו. מה פתאום! השימוש במידוע – בטרמינולוגיה מדעית בתוך השירים – מביא למסקנה חדה ומתבקשת, כי אין שלווה באשר לנפש האדם המחפשת ותרה מֵעֵבֶר לחוקיות העולם, על אף שכנראה לא תקבל תשובות פשוטות וברורות, ואין מנוס אלא להכניס אל תוך השירים עצמם את שאלת האמונה והאלוהים. נדמה כאילו, בדומה למדען המובהק והמוכר ביותר במאה העשרים, אלברט איינשטיין, גם בהט מבקש לומר לנו שהוא אינו מאמין כי אלוהים מטיל קוביות. כך בשיר ולס הנוקלאוטידים (עמ’  19).

    הַלְלוּיָהּ! הָאֲנָטוֹמְיָה הִיא
    בְּכָל זֹאת הַגּוֹרָל. אוֹ
    הַפִיזְיוֹלוֹגְיָה. מִכָּל מָקוֹם
    יֵשׁ מִתְאָם, מִסְתַּבֵּר,
    בֵּין הַדֵּעוֹת הַפּוֹלִיטִיּוֹת לְבֵין
    הַמִּטְעָן הַגֶּנֶטִי שֶׁבַּגּוּף:
    הַחֻמְצוֹת שֶׁבְּגַרְעִין הַתָּא
    חוֹרְצוֹת אֶת גּוֹרָלֵנוּ.

    מִי לִשְׂמֹאל מִי לְיָמִין,
    מִי לְסוֹצְיָאלִיזְם וּמִי לְקַפִּיטָלִיזְם,
    מִי לְבִלְבּוּל וּמִי לְתִסְכּוּל.
    חַיִּים וּמָוֶת בְּיַד הַמַּבְחֵנָה.

    מְחוֹל וַלְס אֵינְסוֹפִי שֶׁל
    נוּקְלֵאוֹטִידִים קְטַנִּים
    וְנֶחְרָצִים מִסְתַּחְרֵר לוֹ
    בְּסֵדֶר מוֹפְתִי בַּסְּלִיל הַכָּפוּל,
    הַחֵרוּת הִיא מַצַּג שָׁוְא.
    פְּרֶדֶסְטִינַצְיָה, זֶה שֵׁם הַמִּשְׂחָק.

    צֶדֶק עִוֵּר, חֵרֵשׁ וְאִלֵּם
    מְלַגְלֵג עַל פְּסִיקוֹת רַבָּנִים,
    כְּמָרִים, אָיָתוֹלוֹת, רוֹכְלֵי
    אוֹפְּיוּם לַהֲמוֹנִים. עַכְשָׁו
    הַמַּדָּע יַחְלִיף בֵּינְתַיִם
    אֶת אֱלֹהִים בֶּאֱלֹהִים.

    למי שתוהה כמוני מהם הנוּקְלֵאוֹטִידִים, הרי שמדובר בקבוצה של תרכובות אורגניות, המרכיבה בין היתר את החומר התורשתי. כדי לתאר אותם, הדובר מגייס מונח מתחום התיאולוגיה, חקר האלוהות, הנוצרית: “פְּרֶדֶסְטִינַצְיָה” שהיא חריצת גורלה של הנפש לגן עדן או לגיהינום. הקיצור, אף שבהט לועג בצדק על הדרך למִמסדים הדתיים המבקשים לתת לנו פתרונות קסם, נראה כי אינו עובד אלילים עיוור של המדע בקובעו בשורה האירונית האחרונה של השיר כי “המדע יחליף בינתיים את אלוהים באלוהים”.

    צד אחר של בהט הוא היותו רומנטיקן, שלא רק חושף חזה באומץ מראש ההר אל הטבע והאדם, אלא גם נוהֶה והולך שֶׁבי אחר האהבה באשר היא. כאשר אני כותב אהבה, אני כמובן מתכוון לדברים שבינו לבינה, אבל לא רק, גם אהבת האנושות והאדם באשר הוא אדם – הומניזם. אך ההומניזם שלו אינו נתחני וקר, אלא רומנטי מאוד ומתוק מאוד. זוהי רומנטיקה בעלת יסוד חיובי, שרואה את האפשרויות הנפתחות בעולם כדבר אופטימי.

    אפשר לחלק את חוקרי הספרות ומסאיה למי שנברו בתוך השֶׁבֶר, כמו ברוך קורצווייל למשל, ולמי שניסו לעומתם לאחות את האתמול והמחר וליצור מעין סיכום וגישור בין הדורות, כמו אליעזר שטיינמן, למשל. חוקרים קטסטרופליים בנוסח קורצווייל אמונים על הסכיזמה ועל חקר הסֶדֶק בספרות, למשל השֶׁבֶר של היהדות הדתית בתוך העולם החילוני; וחוקרים ומסאים בנוסח שטיינמן אמונים על הסוּמה, על הניסיון המעניין והדֵּי נשכח במודרניזם ליצור, בדומה לאשר ברש בפרוזה, סוּמה – סיכום ואיחוי של כל תפישות הדורות הקודמים והדורות הנוכחיים; כך כאמור ניסה לעשות שטיינמן חלקית ברצף שלו “באר החסידות”, בעוד שקורצווייל ראה את הקריעה כעיקר וכדבר בלתי נמנע, והדגים אותה לעילא, בראש ובראשונה, בסיפורי עגנון.

    למרות היותו של בהט גיאולוג, כלומר חוקר סדקים ושברים וכל מיני תזוזות טֶקְטוֹנִיּוֹת שונות, ועל אף שאת אחד הספרים שלו, הרומן “יום השנה”, הוא מקדיש בהערצה, בצדק כמובן, לפרופ’ ברוך קורצווייל, הרי שתפיסת עולמו הרומנטית המתוקה נוטה יותר אל האיחוי ולא אל הסדק, השבר או הקרע. כלומר, מעניין שדווקא אדם החוקר שברים וסדקים, בוחר לעסוק בשיריו באיחוי ובדבק, בחיבור שבין הטבע לאדם ולרגש הפנימי של יצורים חיים באשר הם. אפשר לומר בבטחה, למרות שירי המחאה בקובץ, ויש רבים כמותם של ביקורת בונה, כי בהט הוא רומנטיקן מתוק בשיריו ולא רומנטיקן מר כמו נתן זך, המעיד על עצמו בשירתו שהוא אכן כזה, כמו למשל בשיר “שינוי מפתיע”.

    יוֹם אֶחָד יָחוּל שִׁנּוּי בִּמְהִירוּת,
    גַּרְמֵי הַשָּׁמַיִם יִתְקָרְבוּ לִשְׁכֵנוּת.
    אֱלֹהִים יִשְׁכֹּן בְּכָל הַחוּשִׁים
    וְרֵיחַ הַיַּסְמִין יִנְחַת בְּמַאְדִּים.
    שָׁחֹר אוֹ עָנִי לֹא יְגֻנֶּה,
    קִנְאָה לֹא תִּצָּבַע בִּשְׁחֹרֵי שִׂנְאָה

    חיזוק להיותו של בהט רומנטיקן בראש ובראשונה ובפרט רומנטיקן מתוק ולא מר, אפשר למצוא בשם הספר “אלופי החיים” – המתכתב עם גדול הסופרים-משוררים הרומנטיים של הספרות הצרפתית, ויקטור הוגו, אשר יצירתו המוכרת והמונומנטלית נקראת כמובן “עלובי החיים”. הוגו, שאוהב להתמקד בחצי הכוס הריקה ומעביר את גיבוריו ואותנו הקוראים ייסורים אנושיים לאינספור עד שמגיעים עֲדֵי חצי הכוס המלאה של המים המתוקים, שונה כמובן בתפישתו מבהט, שאינו רואה בנו, בני האדם, עלובי חיים, אלא אלופי חיים. עם זאת, זה כמובן תלוי היכן אתה תופס יוצר ענק כהוגו. למשל בשיר רומנטי קסום שלו בשם “הילדים בגן הציבורי”, המתאר את הוגו כסב המביט בילדים משתעשעים, הוא בהחלט מיישר קו עם בהט ועם אלופי החיים שלו.

    ספר השירים עבה ביחס לספרי שירה שאני אוהב, ואפשר לומר כי בהמשך הספר הופכים השירים קצת הרצאתיים ודקלומיים ולעתים השיריות נעקרת מתוכם, גם ברצף השירים שבינו לבינה מצאתי פה ושם שורות צפויות מראש. עם זאת, גם בשלבים מאוחרים בספר ישנם שירים קסומים ביותר. ואין מדובר רק בהדהוד לוויקטור הוגו, הצץ כאן ללא עוררין. בהט הוא מעריץ גדול של מעשה האמנות: ציור, פיסול, מוסיקה, שירה, פרוזה. אחד השירים הסינגולאריים והיפים בקובץ, הבאים לקראת סופו, הוא “האימפרסיוניסטים”. בהט רואה את האימפרסיוניסטים דווקא כשומרים על השפיות שלו ולא על הטירוף בעולם, כמי שמייחדים את היחיד למול הקולקטיביזציה של המאה העשרים, שיצרה מפלצות בדמות הקומוניזם והנאציזם כמובן. הוא רואה בהם תנועה רוחנית-אמנותית גדולה של נפש האינדיווידואל שאין לנצוח אותה ושרוצה לפרוץ, והשיר המפותח הזה הוא שיא אמנותי בשולי הספר הזה. זה מחבר אותי כמובן לרצף הציורים המצוי בספר וכן לעטיפה שלו, מעין רישומים עם כתמי צבע בתוכם של הצייר הנהדר אורי ליפשיץ. הנה “האימפרסיוניסטים”(עמ’ 132).

    אֲהוּבַי, שׁוֹחֲרֵי הַטֶּבַע.
    הַמַּבְהִיקִים בֵּין הָאָפֹר, הַכָּתֹם וְהַצָּחוֹר,
    נַעֲרַצַי, הַקּוֹלְטִים אֶת נְקֻדַּת הָאוֹר
    הַמְּיֻחֶדֶת שֶׁל הָרֶגַע.

    הַמַּנְצִיחִים אֶת הָלוֹךְ הַשְּׁכֵנִים, בְּכֶתֶם יָרֹק עִם הַיְּרַקְרַקָּה שֶׁלְּיָדוֹ,
    וְאֶת הַלָּבָן שֶׁטּוֹבֵעַ בְּסַעֲרַת שְׁלָגִים,
    בְּנִפְרָד מֵהַצָּהֹב וְהַצְהַבְהַבָּה הַטָּסִים בָּרוּחַ.

    הָהָר אֲשֶׁר אַתֶּם יְצַרְתֶּם,
    הַגֶּשֶׁר שֶׁהִנְשַׁמְתֶּם כְּאָדָם – כֹּה מַדְהִים,
    הַחוֹף רְווּי אֵדִים אֲשֶׁר פְּרַצְתֶּם,
    תַּפּוּחַ עֵץ שֶׁהָפַךְ לְמַאְדִּים.

    אֲהוּבַי, הַחַיִּים אֶת הַדַּקָּה,
    הֶחָגָה עִם הַחַמָּה,
    מִסָּבִיב לְסִירָה קְטַנָּה,
    הָעוֹגֶנֶת בִּתְעָלָה.
    הַסּוֹגְדִים לַפֶּרַח הַבּוֹדֵד,
    הַנִּצָּב בַּשְּׁלוּלִית
    לְצַד כַּנְפֵי הַשַּׁפִּירִית,
    שֶׁצָּדָה חֲרָקִים קְטַנִּים לְשַׁחֲרִית.

    אֲהוּבַי, הַמַּצִּיגִים אֶת פְּאֵרָה
    וּשְׁלַל מַעֲרֻמֵּי הַמְּעֻרְטֶלֶת –
    הַפְּרוֹבוֹקַצְיָה שֶׁל הַמֵּאָה,
    פְּרוּשָׂה מוּל עֵינֵינוּ בַּמִּטָּה.
    לָכֶם גַּלְגַּל הַמַּזָּלוֹת,
    שֶׁמִּסָּבִיב לִמְנִיפַת הַצְּבָעִים,
    מְסוֹבֵב אֶת הַיְּקוּם
    מִדֵּי בֹּקֶר מֵהַהַתְחָלָה:
    מְאַשֵּׂשׁ לָנוּ אֶת הַקִּיּוּם.

    מוּלְכֶם, הַמְּזֻיָּנִים בְּדֵעָה אֶבְיוֹנִית,
    בְּרַעְיוֹנִיּוּת קוֹלֶקְטִיבִית,
    אָחֲזוּ יְדֵיהֶם שׂוֹנְאֵיכֶם,
    לִנַתֵּץ נִסּוּ אֶת עוֹלַמְכֶם.
    אַךְ לָכֶם הַחֹסֶן, הַיֹּפִי וְהַחֵן,
    אֲשֶׁר יָצְרוּ לָכֶם מַעֲמָד
    וְתָמְכוּ בְּעַקְשַׁנוּתְכֶם,
    שֶׁנִּצְּחָה בַּעַדְכֶם.

    לבסוף ראוי לציין כי על אף העיסוק בשלושת הנושאים הגדולים: טבע ואדם, חברה, ומה שמכַנה בהט “קרוב ללב” – שהם דברים שבינו לבינה ומעשה האמנות כהתגלמות היופי בעולם, על אף כל אלה, בכל השירים תמיד נכנסים מדעי הטבע לשערים האחרים, כלומר הטבע פולש אל מדעי החברה ואל מדעי הרוח. הוא בא עדיהם ויש בזה מֵמד מאוד מקורי ולא שגרתי בספרות.

    מתוך: “המסדרון”, גיליון 11, יוני 2020, עמוד 32.

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית