close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • כמה הרבה אפשר להגיד בכל כך מעט מילים - Post Image
    • כמה הרבה אפשר להגיד בכל כך מעט מילים
    • רן יגיל
    • התפרסם ב - 21.12.21

    "שירת מיכל – כל השירים" | מיכל סנונית
    מודן הוצאה לאור, 2021, 503 עמ'.

    את מיכל סנונית מכיר קְהל אוהבי הספרות בעיקר דרך ציפור אחת, אבל יש לה נפש יוצרת הרבה יותר רחבה מזה. אני דווקא הכרתי אותה כיוצרת לראשונה לא דרך "ציפור הנפש" (מסדה, 1984), אלא דרך קובץ שירים למבוגרים משלה בשם קסום "פנטסיה קיבוצית" שראה אור ב-1980 בספרִיה הקטנה לשירה בהוצאת מסדה שבעריכת המשורר אמיר גלבֹּעַ. שם יצאו גם שלושת ספריו הראשונים של רוני סומק וספרים יפים-יפים משל משה בן-שאול, אשר רייך ושולמית אפּפל. הפורמט הקטן היה מזמין כל כך לדפדף בו, ועל העטיפה של סנונית נראו שלושה צמחי ענק מפתים שנראו לי כבני משפחה שאוחדו.

    ואכן השירים בספר הזה מכילים מצד אחד קונקרטיזציה רגישה מזווית אישית של חיי הקיבוץ דאז בשלב המעבר לחיים פחות שיתופיים ויותר אינדיווידואליים, ומן הצד האחר יש מעין מוטיבים שזורים חוזרים של אגדה חלומית רחוקה הכוללים: נסיכה, צפרדע, יפהפייה נרדמת, צרצר, קוסם ומכשפה. שני האלמנטים המשתרגים הללו יוצרים בשירת דור המדינה וממשיכיה מוטיבים של "אגדה מודרנית", כפי שאפיין זאת במדויק העורך המיתולוגי והמבקר פרופ' גבריאל מוקד.

    הנה שיר יפה הנושא את שם הספר הנהדר הזה "פנטסיה קיבוצית". השיר מופיע כמובן במבחר המקיף שלה שיצא עתה: "שירת מיכל – כל השירים" (מודן,2021): "וּבַלילה זורמת החצר אֶל עצמה. / זָר שומע דממה ולא היא. רוחשת חיים, / קול הלב, קול היֵצֶר, קול הקִנאה והרחמים. / יש השומעים בה שִׂנאה. ולא היא. אהבה בת בלי שֵׁם / שקופה ורכָּה נושפת חיים. / פתע יקפוץ צרצר דק מיתר, מנסר מנגינות / על הדממה. קרפדה מתנפחת ונושפת בקול / והבִּיצה מפיצה יתושיה לכל עֵבֶר. פורחים הנרקיסים. / טל רוחץ ראשֵׁי המפונקים בִּשְׁנָתָם. כל חצר / וּמפונָקֶיהָ שלה, וְרודֵי הלחי השמנוניים, / עד כי גועל יתקוף, יגדַּל השיממון. יש ותקפוץ יפהפייה בִּשנתה, על נעוריה תשאל, / ובקול תבכה מרה. ינחמוּהָ אוהביה, ילטפוּהָ: / מה לךְ כי תבכי, הן ריח פריחתֵךְ היה למשל. / והנערה בועטת בַּחֲלומה באֵין לה מרגוע. / וַעֲדַת אנשים חיווריינים ומוארכים, מושיטה ידיה / אֶל ראשֵׁי הנעוּרים. לחים וָמים, בשר ופרי, / מאכלי תאווה לָעיניים ולַקיבה. קחו, היא קוראת, / אַל תַּפנו רָאשֵׁיכם למגש. ושוב עלטה. / לילה על לילה יגבַּר והֶחָצֵר סוֹגרת ומסוגרת באהבתה. / אין יוצא ואין בא בִּירִיחוֹ".

    אבל לא אוכל לצאת ידי חובתי מבלי שאכתוב דבר-מה על הכתיבה לילדים שלה. בכל זאת, 29 ספרים לעומת 14 למבוגרים, ושוב, לא על מגירות הנפש ברצוני לכתוב, אלא דווקא על ספר שכתבתי עליו בשעתו המלצה ב"מעריב": "הֶחָתוּל יִרְמְיָאוּ" (מודן, 2010), ספר מלא הומור ושובה לב, על חתול שבוחר לברוח מהבית, אבל מגלה שאין כמו משפחה תומכת; עם זאת, תעוזת לבו והתרחקותו מהבית נוטעות בלבו אהבה, כי הוא פגש בדרך את מִיָּה היפה. אפילו שמעתי את סנונית קוראת את הסיפור הזה בקולה באוהל מספרי הסיפורים בשבוע הספר יחד עם כל הילדים ונהניתי נורא. ממש ללקק את הציפורניים.

    בחזרה לשירת המבוגרים שלה ולכֶּרֶךְ הֶעבה "שירי מיכל". גם בתקופות מאוחרות יותר ידעה שירת סנונית למבוגרים עדנה ורגעי קסם. הנה שיר מאוחר שלה, קטן, אינטימי, שיר ארס-פואטי נהדר מתוך הקובץ "ערש חלב ודבש" (מודן, 2017). תוכלו למצוא אותו באותיות קידוש לבנה במרשתת באתר "פיוט, דפשיר חופשי" בעריכת דרור גרין. הנה השיר "רגעים":

    הָרֶגַע מְמַגְנֵט אֶל הַנְּיָר
    מִלִּים מִלִּים
    עַד שִׁיר –
    וּמַקְפִּיאוֹ.
    עוֹבֵר אָדָם
    טוֹמֵן אוֹתוֹ בַּלֵּב –
    וּמַפְשִׁירוֹ.

    וְאוֹר זָרוּעַ עַל פָּנָיו
    וְאוֹר עַל פְּנֵי הָעִיר.

    הוֹלֵךְ אָדָם
    וּבְלִבּוֹ יֵשׁ שִׁיר.

    ארס-פואטיקה היא פח יקוש, מין מחויבות של המשורר לכתוב גם שירים מהסוג הזה, שיעסקו באופן מצמצם בכתיבת השיר או הסיפור, ובאופן רחב בכל הקשור באמנות. לא ברור למה משוררים מבקשים להילכֵד בתוך המעגל הזה שלא תמיד לטובה, אבל הנה דוגמה לשיר נפלא שכזה, שלא מיילל ומבכה את גורלו של היוצר כמו "לא זכיתי באור מן ההפקר" של חיים נחמן ביאליק או "ספר שיריי הלבן" של רחל, אלא להפך, חוגג את שמחת החיים הן של המשוררת, במקרה הזה מיכל סנונית, והן של הקורא, במקרה הזה אני.

    כמה הרבה אפשר להגיד בכל כך מעט מילים. ואני לא מדבר רק על האמצעים האמנותיים. הבה אמנה אותם קצת סתם כך בשביל הכיף: ההֶרְמֵז להמלט של שייקספיר: "מה אתה קורא נסיכי? מילים, מילים, מילים"; או ההֶרְמֵז בסוף השיר לספר המופת של השירה שלנו, תהילים: "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה", מילים שאנחנו אומרים כשאנו מהלכים עם ספר התורה ביום הכיפורים לפני תפילת "כל נדרֵי"; או המשחק המילולי בין מקפיא למפשיר שמשמעותו כאן גם מעניק לו פֵּשֶׁר, ועוד ועוד, והכול במילים הספורות של סנונית.

    אבל כאמור לא רק זה. אלא גם התפיסה של המשוררת באשר לחיים וליצירה אותה היא מַבּיעה ישירות בסוף המבחר המַקיף החדש שלה "שירת מיכל" כאשר היא מראיינת את עצמה: "מהי שירה עבורֵךְ? קסם. כמו האהבה. כמו הטבע. כמו בני האדם. כמו החיים. קסם המילים בהתהוותן". הגישה האופטימית הזאת החזיקה את סנונית מקורית וייחודית בתוך ים של רומנטיקנים מרירים בנוסח נתן זך וממשיכיו, והשיר הזה תמיד מתכתב לי עם שיר לא ארס-פואטי, אלא שיר חלום, או אם לדייק שיר על חלומות, של יעקב פיכמן, משורר ציפור הנפש והנוף הנפלא הכותב, אני מצטט רק את הבית הראשון והאחרון של השיר:

    חֲלוֹמוֹת לֹא מֵתִים. אִם פַּעַם
    רַק פָּרְחוּ בַּנְּשָׁמָה, לְעוֹלָם
    יְלַוּוּ הָאָדָם, וּבְמוֹתָם
    עוֹד חַי יָמִים רַבִּים הֵד קוֹלָם…

    וְקָם אָז הָאָדָם בַּבֹּקֶר
    וּפָנָיו כֹּה חִוְּרִים וְרַכִּים,
    כְּאִלּוּ עוֹד שָׁרוּי עֲלֵיהֶם
    הוֹד חֲלוֹמוֹת הַלַּיִל הַזַּכִּים.

    ואצל סנונית:

    וְאוֹר זָרוּעַ עַל פָּנָיו
    וְאוֹר עַל פְּנֵי הָעִיר.

    הוֹלֵךְ אָדָם
    וּבְלִבּוֹ יֵשׁ שִׁיר.

    אצל שניהם ניכרים בַּפָּנים, שהם תעודת הזהות שלנו, החוויה האינטימית של הכאב והאושר העולֶה מתוכו. סנונית ופיכמן הם שני משוררים ליריים שבְּמעבֵה ליבם שיר וחלום.