בלפור חקק

"רשות לתיקון עולם – שירים", צור-עולם, 2016.

הרצל חקק

"שחרית לנצח – שירים", צור-אות, 2016.

״לְךָ עֵינַי היום פקוחות כפתאומַיִם,״ כתב נתן אלתרמן בשיר ״אגֶרת״, בספרו המכוֹנן ״כוכבים בחוץ״ – ״אלי שלי, אני תמים./ אני זוכר ברְעוֹת השמש על המַים / נולדתי לפניך תאוֹמִים.״

"תְּאוֹמִים נוֹלַדְנוּ לְיַד הַנְּהָרוֹת / כָּל תְּאוֹם וְכִנוֹרוֹֿ", כותב בלפור-מידד חקק בשירו ״שירה מן הנהר״ מתוך ״רשות לתיקון עולם״, ספרו מ-2016, שהופיע באותה שנה בה התפרסם גם ״שחרית לָנצח״, ספר שיריו של אחיו התאום, הרצל-אלדד חקק, שגם בו מופיע מוטיב התאומים – ולא בפעם הראשונה ביצירת האחים, שניהם ביחד וכל אחד לחוּד.

הרצל-אלדד, בלפור-מידד – שני תאומי הפֶּלֶא של השירה והספרות העברית בדורנו, שחייהם ויצירתם ארוגים ושלובים לבלי הַפרד, כפי שרק חיי שני אחים-תאומים בּרוּכי כישרון ועתירי דמיון, ייחודיים באחדותם ומאוחדים בייחודם, עשויים להיות שְלובים ואֲחוזים אלה באלה. אך לא פחות מכך, חיי שניהם שלוּבים ואחוזים גם בחיי עַמם ומדינתם, שבשנת הקמתה נולדו (1948) – לידה שהיתה כמין נס של גאולה ופיצוי משמיים על אובדן נשמות שני דודֵיהם, האחים הבּכורים של אמם, שנרצחו בידי אספסוף פורעים בפוגרום ה״פרהוּד״ הנורא בבגדד, שבע שנים לפני לידתם (חג שבועות, 1941).

האם ששָכלה את אחֶיה כנערה, התחתנה בעקבות הפּרעות, להביא שמחה והמשכיות:

הַהוֹרִים שֶׁלִּי הִתְחַתְּנוּ
בִּסְעֻדַּת מִצְוָה, כַּמּוּבָן
אִמִּי הָלְכָה לְחֻפָּתָהּ צַחָה כְּכִבְשָׂה
אֵינָה יוֹדַעַת אִם הִיא כַּלָּה אוֹ קָרְבָּן.
(בלפור חקק, רשות, 120)

והרצל כותב על מנחתה של האם:

חַיִּים שֶׁהֵם שְׁלִיחוּת. פֵּשֶׁר לְלֹא מְנוּחָה.
לֵילוֹת. שֶׁהַנַּעֲרָה עוֹד בּוֹכָה. לֹא.
הַמִּנְחָה לֹא נִשְׁכְּחָה.
(הרצל חקק, שחרית, 184)

ואולם מעֵבר לנס ולטרגדיה של נסיבּות הלידה הייחודיות, ויותר מכל, שלובים חייהם  של הרצל ובלפור יחדיו ביצירתם הווירטואוזית – בשפתם העברית המפוארת והרכה, העתיקה והמתחדשת, שפת הקודש והתפילה ושפת החושים והאהבה, שפת ההווה האקטואלי ושפת עומק הזיכרונות האישיים והלאומיים-היהודיים, הנמשכים אלפי שנים ארוכות אחורה, אל התנ״ך, אל החורבן והגולה ואל חלומות הגאולה, שנחלמו דורות רבים על נהרות בבל והובילו בכוח כיסופיהם העזים עד אל ירושלים של ימינו-אלה וכל מה שסביב לה. לבו של הרצל יוצא אל המנורה השבויה, המנורה המופיעה בשער טיטוס כשהיא נישאת על ידי העבדים היהודים השבויים, ובשירו הוא נרתם לשאת את המנורה יחד עמם –

הוֹבִילוּהָ בְּשַׁיֶּרֶת קָלוֹן, אֲבוּקָה
שְׂרוּפָה  כִּבּוּ בְּגוּפָהּ. הַפַּךְ נִשְׁפַּךְ. מִכֹּחוֹ
חָשַׁךְ. כְּעִוֵּר. זֶה הַזְּמָן. בַּחֲבָלִים נִשְׁבָּה.
קַמְתִּי אִתָּם. בָּאַפִּרְיוֹן לְשֵׂאתָהּ.
(הרצל חקק, שחרית, 268)

כל אחד משני ספרי השירה החדשים הללו של האחים חקק – ״שחרית לנצח״, ספר שירה תשיעי להרצל, ו״רשות לתיקון עולם״, ספר שירה עשירי לבלפור – מכיל גם בונוס, נספח ובו מבחר קצר וממצה של שירתו הקודמת של המשורר לאורך השנים.

אך העיקר, כמובן, הוא בשירים החדשים והמרהיבים שמכיל כל ספר, שיש בהם, מצד אחד, המשכיות של העושר הפואֶטי הקודם, שבּו זיכה אותנו מחבּרו לאורך השנים, מבחינת התמטיקה, המוטיבים ודרכי המבע, ומצד שני – מן החידוש שבהבעת הייחוד האינדיווידואלי, המודגש הפעם, כמדומה, יותר מבכל הספרים הקודמים שהכרנו.

מרתק לראות את ההתפתחות החדשה הזאת בשירתם, על אף ודווקא משום שזו יודעת לשמור על המשכיות אורגנית, ולעולם איננה ניתקת משורשיהָ ומהקשריהָ, לרבות מן הנאמנות החמה, הסימביוטית, לחוויית הכפילות הביוגרפית האינטימית שחוו שני המשוררים מלידתם ולאורך כל שנות יצירתם המבשילה והולכת ביחד ובמקביל. אך כאן, בספריהם החדשים, אנו פוגשים מחדש בדמויותיהם השיריות, בצמיחה מאוחרת מתוך אותם שורשים משותפים, כשצמרות יצירתם הענֵפות מסתעפות הפעם כל אחת לעצמה ומוצאות להן מקומות מוגדרים משלהן בשמיים.

רשות לתיקון עולם

שירתו של בלפור חקק ב״רשות לתיקון עולם״ פונה ונמשכת באופן מאוד שיטתי ומלא השראה, תוקֶף ואינטימיות גם יחד, אל העולם הריאלי, אל דמויותיו הממשיות, הקיימות ואלה שהיו, או שדומיינו; והוא מבקש בהן תיקון, כעולה מכותרת הספר: מן הילדות בבתי סיידוף בירושלים ועד לשיחה ישירה עם אלוהים, ועם כל מה שבאמצע, בשירים ליריים יפהפיים על סיפורי המשפחה, שירים על אירועים אקטואליים, שירים על דמויות יוצרים ממזרח וממערב שהשפיעו על עולמו הרוחני, שירי אהבה לאשה – והכל בישירוּת ובחוֹם של מגע חושני, עשיר ובלתי אמצעי בחומרי המציאות, ההופך, דווקא משום ארציותו הבוטחת, למגע באלוהי ובנשגב. וכך,

״כָּל שִׁיר שֶׁאַתָּה שָׁר / יוֹרֵד אֵלֶיךָ / מֵרְקִיעַ תְּהִלִּים. / הַמְשֵׁךְ לָשִׁיר / גַּם אִם אֵינְךָ נַעֲנֶה / שִׁיר שׁוּב ושׁוּב / וְהָעוֹלָם בְּכֹחַ הַשִׁיר / יִשְּׁתַּנֶה״ (רשות, 246).

שחרית לנצח

לעומת זאת, שירתו של הרצל חקק, ב״שחרית לנצח״, זורמת דווקא בכיוון ההפוך. גם היא נֶהרתה ונולדה במובהק בתבנית נוף מולדתה, נטועה כל-כולה בקרקע המציאות, בזיכרונות הילדות ובאהבה עמוקה וכובשת לאנשים ולמקומות ממשיים, לעם ולמולדת הקונקרטיים, לספרות ולשירה ולהיסטוריה ודמויותיה הגדולות והמאירות, אך היא נוטָה יותר ויותר אל המופשט, אל הטמיר, המלא מסתורין והמטאפיסי. הרצל כותב כאן בפליאה ובכליון נפש על החידות הגדולות והנצחיות הטמונות ברגעי היום יום ובמראותיו, על כל האגדי והגנוז והנעלם שמֵעבר למראה עינינו ומגע ידינו האנושיות. זוהי כתיבה צמאה המודעת לחיפושיה אחר המופלא, ומתוך צמאונה זה היא מתעלה לגבהים מיסטיים,

״הֵיכָן הַסֵפֶר, לְאָן הַחַיִּים נוֹטִים. / דּוֹרוֹת שֶׁהָיוּ מְכוֹנְנֵי רְאִיָּה / נִסְתְּמוּ כְּאֶבֶן גּוֹלֵל. אֶבֶן תּוֹעִים. אַדְמַת פְּלִיאָה, הָאֶבֶן צְמֵאָה / וְאֵי שְׁתִיָּה. שָׁם בָּתֵּי מִקְדָּש, שָׁתוּ / הֲוָיָה. עַד רְוָיָה. רָאוּ מַרְאוֹת וְרוּחַ /בְּצַלְמָם הַיַָּחִיד. בַּשָֹּפָה הָאֱלֹהִית" (הרצל חקק, שחרית, 231).

והנה כך, עיני שני האחים פקוחות אל האלוהי, תמיד רואות את הנסתר שבתוך המציאות לעומקה, אך כל אחד בדרכו ובזווית ראייתו הנבדלת.

באים מן הנהר

הם באו משם, מן הנהר שבבבל. שם, כמו ב״אִגרת״ של אלתרמן, ״ברְעוֹת השמש על המים״, שם נולדו תאומים לפני האלוהים.

מִשְּׁעַת הָנֵץ
אֲנִי קָם לְתַקֵּן נֵרוֹת כְּבוּיִים
הַרְחֵק מֵעֵין רוֹאֶה
אוֹמֵר לַחַשׁ
מִלִּים שְׁבוּרוֹת, צְקוּן
מְחַשֵּׁב קֵץ
חַי בִּזְמַן תִּקּוּן.
(בלפור חקק, רשות, 260)

הרצל נושא עמו מורשת כשליח, קם לשיר לבל יימחק העולם ממנו בא, לתת ביטוי שיישאר לָנצח, כמו שעשו דורות, להשאיר עדות בכתב היתדות –

קַמְתִּי וְאִתִּי מַקְהֵלָה. יְלָדִים תְּמִימִים
מְשׁוֹרְרִים בְּנֶפֶש יְחֵפָה. בְּנַעֲלַיִם בָּלוֹת
מִן הַשְּׂרֵפָה. רָצִים לְמֶרְחָק
לְהָשִׁיב עוֹלָם שֶׁנִּמְחַק. לָטַעַת בְּרוּחָהּ
כְּתַב יְתֵדוֹת. הִיסְטוֹרְיָה
רִאשׁוֹנָה לְאַחַר שְׁנוֹת. עֵדוּת רְאִיָּה
מְזַכֶּכֶת חַלּוֹנוֹת.
(הרצל חקק, שחרית, 99)

מאז ועד היום הם רואים ומשוררים עבר והווה, אגדה וממשות, יחיד ואומה, גאולה וטרגדיה – וכמו אצל אלתרמן, כל אלה כרוכים אצלם תמיד בתמימות המבט, השומר על צלילותו גם בתוך הסבל והכאב, ובה-בעת, בהפיכתם הפֶּלאית של הסבל והכאב הללו לזֶמר כינורות ולִתפילה, לשירת היחיד ולשירת הרבים, במזל תאומים.

כל תאום וכינורו, ציור: תפארת חקק