ג'ון לה קארה

"מורשת של מרגלים", תרגום: קטיה בנוביץ', כנרת, 2016

בגיל 86 מוכיח ג'ון לה קארה כי מוחו חד ואנליטי כשהיה, וטווה בספר חדש עלילה מרתקת ומותחת, המחזירה מהאוב את ג'ורג' סמיילי וחבורתו

אנשים רבים, שהיו בוגרים מספיק בשנות ה-50 וה-60 (של המאה הקודמת, אלא מה), נוהגים לספר כי התקופה ההיא התאפיינה בתחושת חרדה תמידית שמא יפרוץ עימות מזוין בין הגוש הסובייטי (קרי ברה"מ) ולגוש המערבי (קרי ארה"ב). החשש היה שהעימות יביא למלחמה גרעינית אשר בה תיכחד כל אוכלוסיית העולם.

עם פירוק ברה"מ וגוש המדינות הקומוניסטיות, בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90, החרדה הזו פגה. תיאוריית "קץ ההיסטוריה" – לפיה, לאחר פירוק ברה"מ, הכל יהיה טוב ויפה ודמוקרטיה תשרור בכל העולם – שטווה איש משרד החוץ האמריקאי פרנסיס פוקויאמה, נפלה על אזניים קשובות לרווחה. איך זה נגמר כולם יודעים. אכפת לכם באמת אם תמותו מנשורת גרעינית או ממטען שהוטמן על ידי דאעש בפאב האהוב עליכם?

עם זאת, פירוק הגוש הקומוניסטי גרם לדילמה קשה דווקא בעולם הספרות. ג'ון לה-קארה, שממש בנה את המוניטין שלו על ספרי ריגול שבמרכזם המלחמה בין שני הגושים, נותר לכאורה מובטל. וכאילו חזה זאת מראש, לה קארה סיים כבר ב-1983 את טרילוגיית ה"קארלה" שלו ביצירת המופת "כל אנשי סמיילי".

על מה כבר נשאר לו לכתוב, לגלגו עליו באותה התקופה. אך לה קארה הסתגל מהר מאוד למציאות החדשה, ופירסם שורה שלמה של ספרים טובים עד מצוינים, ביניהם "מנהל לילה", "הגנן המסור", "החייט מפנמה", "אמת שברירית" ועוד (בינינו, "הצליין החשאי" לא היה משהו), שבהם זירת העימות הועברה בעיקר למדינות העולם השלישי, אסיה, אפריקה ועוד. עוצמתם של הספרים לא פחתה אבל בקרב אוהביו של לה קארה בכל זאת נשאר שביב נוסטלגיה כלפי חומת הברלין.

והנה, בספר החדש של לה קארה, "מורשת של מרגלים", ג'ורג' סמיילי, ראש השירות האגדי בעבר הרחוק, כאילו לא שמע את הנבואה של פוקויאמה, נשלף מהבוידעם ומגיח כעוף החול למציאות של ימינו. יחד איתו מסתננים להם לעלילת הספר רוחות מהעבר המיתולוגי שכה אהבנו לאהוב ולשנוא: פרסי אלליין, פיטר גווילם, ביל היידון, ג'ים פרידו, ואפילו אלקס לומיס, גיבור ספר הריגול הראשון של לה קארה, שהביא לו תהילת עולם – "המרגל שחזר מן הכפור".

העלילה מתרחשת בימינו ומסופרת בגוף ראשון על ידי פיטר גווילם, מכר ותיק ואהוב מהעבר, תלמידו ועוזרו הנאמן של סמיילי מהימים המענגים ההם. אפילו העלילה מוגשת מפי אחת הדמויות של חבר כבוד באותה החבורה: פיטר גווילם. ואלה הם הפרטים שמותר לגלות, על-מנת למנוע ספוילרים.

גווילם הוא כיום פנסיונר שפרש לחווה המשפחתית שלו בבריטני, צרפת, ומבלה את ימיו בשקט ובשלווה בחברת איכרה צרפתייה שאימץ (לא, הוא לא הומו כפי שנרמז בסרט "חפרפרת", עתה מותר לגלות שנהפוך הוא) ובתה. לפתע פתאום, כמו בקלישאה שנלקחה מעשרות סרטים וספרי המתח, הוא מקבל מכתב מ"הקרקס" (הכינוי בספריו של לה קארה לשירות החשאי הבריטי) המזמין אותו ללונדון. צצה איזו בעיה משפטית דחופה ששורשיה נעוצים באחד ממבצעי המלחמה הקרה שלגווילם היה בו חלק מסוים. נודה מאוד אם תואיל לסור ללונדון כדי לענות על כמה שאלות. אם אתה לא רוצה בעיות, כמובן.

גווילם לא רוצה בעיות, ולמרות תחושת אי הנוחות המעיקה, מגיע למטה השירות בלונדון. שם נוחתים עליו שני בכירים מהדור החדש של "הקרקס" עם ים של שאלות, שאת התשובות עליהן גווילם לא זוכר, חלקן לא יודע אך את רובן יודע, אבל לא שש לספר. הוא מחפש בקדחתנות את סמיילי שיחלץ אותו מהצרה הזאת, אך זה לא נראה בשטח, כאילו בלעה אותו האדמה.

מכאן מתפתחת עלילה מותחת ומסועפת, שאת פרטיה אסור לספר. נרמוז רק שלפני שניגשים אל "מורשת של מרגלים", כדאי לרענן את הזיכרון בקריאה חוזרת של "המרגל שחזר מן הכפור". ראשית, כי יש קשר ישיר בין עלילות שני הספרים, שנית – כי "המרגל" הוא ספר מצוין ולמה לכם לקרוא זבל רק בגלל שהוא נשפך כשיש לכם בבית יין משובח מבציר 1963; ושלישית כי לה קארה עצמו אמר לפני כמה שנים בראיון לבי.בי.סי שזהו ספרו הטוב ביותר.

מדהים לגלות, לאורך הקריאה ב"מורשת של מרגלים" (המתרגמת קטיה בנוביץ' עשתה עבודה טובה), שגם בגיל 86 מוחו של ג'ון לה קארה נשאר אנליטי וחד כשהיה לפני עשרות שנים. מרשימת תודות בסופו של הרומן ניתן להתרשם מהקילומטרז' של התחקיר שביצע לה קארה לקראת כתיבתו.

ונסיים בהערה: ב"ידיעות אחרונות" פורסמה לפני כשבועיים-שלושה ביקורת על הספר תחת הלוגו הבלתי נשכח "ספר טיסה". אינני יודע מי מחליט איזה ספר מתאים לטיסה ואיזה לרכבת, אבל אם הכוונה, כפי שאני מתאר לעצמי, היא לספר קליל, לא מחייב, עם דמויות חד-ממדיות, שנקנה באיזה סטימצקי בנמל התעופה כדי להעביר את הזמן בטיסה ואחר כך להשליכו לפח – "מורשת של מרגלים", או לצורך זה כל ספר של ג'ון לה קארה, הוא בדיוק ההיפך מזה. להגדיר את "מורשת של מרגלים" כספר טיסה זה כמו להגדיר את "אנה קרנינה" כספר רכיבה. העיקר שיהיה משהו שניתן לשים מתחת ללוגו. בשבוע הבא – סקירה על "מאה שנים של בדידות" במדור הקולינרי תחת הלוגו "ספרים שיעזרו לכם להרוג את הזמן בין הבישולים". זו מורשת כזאת, אתם תראו.