פרו[ט]זה" | ערן צלגוב
פרדס, 2019, 62 עמ'.

"אינני יודע. ליתר דיוק: אינני יודע" (מתוך, "איך חלפו הימים. מי", נתן זך)

ערן צלגוב הוא משורר ישראלי מוכשר. בקובץ שיריו החדש, "פרו[ט]זה", כלולים שלושים שירים, שחלקם בעלי עוצמה מרגשת – וכל אחד מהם ראוי לקריאה, כל אחד מהם מעורר רגש ומחשבה, גם אם הקורא מרגיש שהיה רוצה לשנות. זהו ספר שירים קטן. עם זאת, חלק מן השירים כל כך דחוסים, עד שכל מה שאפשר לומר עליו במאמר כזה שכאן, הוא בבחינת מבוא. פתיחה, שקורא ימצא להוסיף עליה כהנה וכהנה לגבי רבים מן השירים.

א.

כבר בקריאה ראשונה בולטות כמה תופעות צורניות. הראשונה היא כי השירים נחלקים לשתי קבוצות כמעט שוות: שלושה עשר מהם בעלי שורות רחבות, כמעט תמיד רוחבן הוא כרוחב גוף העמוד, וצורת עמודים אלה היא צורה של סיפור. אל אלה רומזת כותרת הסיפור, שיש בה גם פרוזה וגם פרוטזה. שבעה עשר האחרים בעלי שורות קצרות, המאפיינות את השירה בכלל, ואת השירה הלירית בפרט. צלגוב משחק עוד משחקי צורה נוספים בעיצוב חלק מהשירים. על פי משחקי צורה אלה, הקורא הקפדן יכול לחלק כל אחת משתי בקבוצות הגדולות לקבוצות משנה.

אין ספק כי השירים בעלי "מבנה הפרוזה" הם הבולטים בספר. למרות היותם בעלי שורות "פרוזה," עצם לשונם היא פיגורטיבית, לשון שירית מובהקת, המבוססת על מטפורה. אתה קורא את לשון השירה העמוסה, הפיגורטיבית, מוצא מהר מאוד קצב פנימי בתוך השורות הארוכות, המסוות אותו בהיות שורות השיר קצובות על פי רוחה העמוד, ולא לפי הקצב הפנימי. אז אתה שואל את עצמך, מדוע עשה זאת צלגוב.

כדי להמחיש אביא דוגמה מפתיחת אחד השירים ה"פרוזאיים" – "קום" (ע' 32). כך זה מופיע בספר:

הקורא מרגיש מייד את אי ההתאמה בין המבנה התחבירי, המצלול וההיגיון לבין שורות השיר הקבועות באורכן. וכשהוא חווה את השיר בדרכו, כל קורא בדרכו, הוא חייב "לשבור" אותן, לקצוב אותן על פי ההיגיון התחבירי או על פי המצלול המסתתרים בהם. יש מספר אפשרויות, כמובן, "לשבור" את שורות השיר כדי לחוות אותו מלא יותר. אני מציע כאן אחת מהן:

לֹא.
לָקוּם.
עוֹד לֹא.
עוֹד לֹא לָקוּם.
רֶגַע. שֶׁקֶט.
אֶפְשָׁרוּת לְנִגּוּן.
שֶׁקֶט.
מִפֹּה הֲרֵי מַתְחִיל הַכֹּל.
מֵהַשֶּׁקֶט. מֵהַקּוֹל.
יָפֶה כָּל כָּךְ.
מַשֶּׁהוּ כְּמוֹ כָּחֹל. כָּל
כָּךְ כָּחֹל.
שֶׁקֶט.
בְּרֵאשִׁית הָיוּ הַשֶּׁקֶט וְשָׁמַיִם.
וְאָז כָּחֹל
כְּמוֹ מַשֶּׁהוּ. כְּמוֹ שָׁמַיִם.
כָּחֹל אֶחָד. אֶחָד. וְעוֹד אֶחָד.
אֶחָד. הַשָּׁמַיִם הַכְּחֻלִּים.
הֵם אֶחָד.
וְהַשֶּׁקֶט. אֶחָד
וְהַרְבֵּה כּוֹכָבִים.
הַכּוֹכָבִים שֶׁשָּׁם
וּבְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ אֵינָם.
דּוֹהִים. דְּהִיָּה. לִדְהוֹת.
זִכְרוֹנוֹת
לֵיל אֶמֶשׁ לַלַּיְלָה
הַבָּא.
שִׁכְחָה.
צַלָּקוֹת שֶׁל חֹשֶׁךְ.
תְּהִיָּה.
אוֹר לָבָן
וְכָחֹל

כמובן, זו רק אפשרות אחת לקרוא אותם. על מה מבוססת החלוקה לשורות שבורות שהצעתי כאן? על חריזה פנימית. על מצלול, שבדרך בה השיר מוצג, מטושטש בתוך הפרוזה לכאורה. צלגוב מקשה על הקורא עוד יותר. את "שורות הפרוזה" שבהן השיר מוצג הוא מפלח בנקודות, שאינן חופפות "היגיון רגשי." מה יש לי "נגד" החלוקה לשורות הארוכות ברוחב הדף? אני אומר זאת כך: החלוקה למצלול היא הרגש של השיר והיא ההיגיון שלו. כשערן צלגוב מרסן, מרסק לפעמים, את הקצב הרגשי והפיגורטיבי, למשפטים הבנויים כאילו "סתם," הוא כאילו מוסיף אפשרויות לקריאה בו, אבל בעצם שובר את המשמעות.

ברור לי כי ערן צלגוב משורר מרשים מאוד. בשירים הארוכים האלה, שהם עיקר הספר, הוא מגיע להישגים גדולים. כשאתה, הקורא, מתגבר על הטשטוש שמטשטש מבנה הפרוזה שבשירים אלה, אתה רואה כי הצירופים בהם יפהפיים. יש בהם עומק רגשי. יש בהם מטפורות ושלל סוגי פיגורות. יש בהם חוויות רגשיות. יש בהם זרם תודעה, שבו תנועות בזמן, תנועות של קפיצה מהווה לעבר, לעתיד, של מחשבות רגשיות של "מה היה אילו". אזכיר כאן כמה מן השירים הארוכים, שרובם מאוד מרשימים: "מבראשית", "תולדות", "אני", זרזירים", "שניים", ויש עוד.

אבל השורות הארוכות בולמות את הקורא מלהגיע לכך, קשה יותר לקלוט את מה שהשורות, לו חולקו על פי המצלול, היו מגלות מייד. ובבירור. אז למה הוא מסדר כך את השיר? התשובה שאני מציע לשאלה היא – חלוקה המקלה על המשורר "לא להחליט." היא מעמעמת את משמעות השיר בכוונה.

ב.

כדי להבהיר זאת, כדאי לחזור אל השאלה הקלאסית: למה, בסוגות השירה השונות, שורות השיר הן קצרות? מדוע שירה נחלקת על פי משפטי חיווי רגילים של שפה? והתשובה היא כי שירה במקורה איננה משפטי חיווי רגילים. היא לא דיבור, היא דקלום. והיא, במקורה, דוקלמה בעל פה. היא היתה חלק מטקס דתי חברתי, שבו אומרים את הקולות בקצב מסוים כחלק מן הפולחן. ואז, כששירה נוצרה, רוב המבצעים את השיר ורוב השומעים אותו לא ידעו קרוא וכתוב. הצורה של השיר, בשורות קצרות, ובצורות מצלולת שונות (משקל וחרוז בסופי שורות) נוצרו כך כטכניקות שמקלות לזכור, כטכניקות זיכרון, כמו-טכניקות. בקיצור, חלוקה לשורות קצרות, ומבנה קבוע, צלילי וצורני, מקילה על זכירתו בעל פה. לזכור משמעו גם לקלוט אותו חד יותר, קרוב יותר למסר. פחות לפסוח על שני הסעיפים או על יותר.

נראה לי כי צלגוב מעדיף לפסוח על יותר משני סעיפים בשירים הארוכים שלו. הוא בונה מבנה של שורות ארוכות דמויות הפרוזה כדי להוסיף להרהר. כדי לא להגיע למסקנה. מבנה זה של אין מבנה לכאורה, מבנה זה של סיפור הולך ונמשך, מאפשר ליוצר לא לעצור; זהו, לעיתים, עושר השמור לבעליו לרעתו. ועל הקורא מבנה זה מקשה להזדהות עם השיר שנעשה עמום, בהופיעו כך. לעומת זאת, לו הופיע השיר בשורות קצרות, קצובות, היתה דרך ההופעה מבהירה יותר את המסר, ומאפשרת פחות ליוצר להתעמעם.

דוגמה טובה לבהירות, לחדות ולהחלטיות של השיר הקצר, מול החוויה הנפשית ודיון שנשארים פתוחים בשיר ששורותיו נחלקות לפי רוחב הדף, היא הדהוד נושא העקדה בשני שירים סמוכים. האחד מהם "בצורת הפרוזה" של צלגוב, והשני, בדרך בה מקובל לבנות שיר, בשורות הקצרות, השבורות.

הראשון שבהם, "שניים" (ע' 25), הוא אחד השירים הארוכים וגם אחד המעולים שבשירי הספר. מייד אחריו מופיע השיר הקצר יחסית, ששורותיו שבורות לשורות קצרות, והוא השיר "חוזרים אל לב" (ע' 30). נראה לי כי לא במקרה מופיע האחד אחר השני. שניהם מהדהדים את נושא העקדה, בשתי צורות שונות מאוד. בשיר "חוזרים אל לב" הבהירות מלאה, וברור מה מהווה העקדה למשורר – זוהי תחושת אשמה ברורה של הדובר שברורה בכל שלושים ושלוש המילים של השיר, החל בשורה הפותחת, "אני הסכין על לב בני", שהיא גם השורה החוזרת בסופו, כלשונה, ונועלת אותו. לעומת זאת, השיר הארוך, בשורות הפרוזה, "שניים", עוסק ברגשות שונים הנובעים מזיכרון העקדה, שהוא גם זיכרון של שניים האמורים להיות, בסופו של דבר, אחד. ואכן, בסוף השיר הם הופכים שיר אחד. במהלך השיר, מוצגות אפשרויות שונות להיותם אחד: בין אם מתוך אחדות השניים לאחד, בין אם מתוך היות האחד מאיין את השני, בין אם היות האחד אשליה, או שמא השניים. השיר מורכב מאוד ועמוס. לי נראה כי אם צלגוב היה "שובר" את שורותיו של השיר, הוא לא היה מפסיד דבר מהעומק המרגש, המלהיב, שיש בו אבל היה מביא את הקורא לבהירות גדולה יותר, בשיר שכך נשאר עמוס מדיי. אולי גם – היה מחייב את עצמו. לי נראה כי אינו רוצה להתחייב כאן. חבל.

ג.

עוד ארבע הערות, מתוך הרבה הדברים שצריך לומר על ספר מרתק זה, וכולן קשורות במה שנאמר כאן.

הערה ראשונה – מקורות יהודיים המופיעים בלשון השירים:

ערן צלגוב מכיר מקורות תרבות רבים, רובם יהודיים. והוא מכיר את לשון המקורות היטב ומשחק בה מאוד יפה. נושא העקדה, המופיע בין השירים אליהם התייחסתי בפסקה הקודמת, מופיע בספר גם במקומות נוספים. למשל, בשיר "שמע" (55), שבו מושך המשורר את הנושא לאמירה הומנית פוליטית, כש"אב" אומר ל"בן" לא לקבל פקודות, לא לקבל כל מה שנאמר, אלא לשפוט בעצמו; להקשיב לקולו הפנימי ולא ל"קול אלוהים" החיצוני, להרבות רחמים גם על חבריו וגם על אויביו; וגם אם ירחם ולא יקריב, הרי בסוף השיר מרגיע הדובר את הבן בדרכו האירונית כשהוא אומר, "…והאלוהים / כבר יראה לו השה לעולה." השיר פשוט, אולי גם פשטני, אבל יתרונו כי המשורר מחויב בו לאמירתו, בהיות אמירתו ברורה לקורא.

צלגוב מכיר את לשון המקורות ומשתמש בה בדרכים מאוד מרשימות. אביא כמה דוגמאות, שהן מעט מרבות, שכן שליטתו במקורות מרשימה לגמרי: "והשתיקה יפה" (ע' 9 – "יפה שתיקה לחכמים", פסחים, ט', צט'); "אני כמו מבטן דג" (ע' 10 – ספר יונה); "חשך חצרמוות" (ע' 10 – "ואת חצרמות", בראשית, " ב', ו'); "בורא חושך" (ע' 12 – "יוצר אור ובורא חושך", ישעיהו, מה', ז'); "והנה רוח גדולה באה מעבר" (ע' 12 – "והנה רוח גדולה באה מעבר המדבר", איוב, א' יט'); "שוים שוים שוים / מלוא כל הארץ" (ע' 39 – "קדוש קדוש קדוש, מלא כל הארץ כבודו" ישעיהו ,ו' ג'); "חלש חלש ונתחלש" (ע' 53 – חזק חזק ונתחזק" (הקריאה בסיום כל אחד מחמשת חושי התורה, כמקובל על קהילות אשכנז). ואפשר להוסיף כך עוד ועוד לאורך הספר, כשחלק מהשימוש בהקשרים בא ברוח המקור, וחלק ברוח אירונית.

הערה שנייה – מחויבות:

הנושא הפוליטי, ההומני, בולט בחלק משירי הספר הקצרים, בעלי השורות הקצרות, המרוכזים בסופו. ריכוז שירים אלה בסוף הספר הוא דוגמה כי לא רק מבנה השיר, אלא גם מבנה הקובץ חשוב למשורר ובעל משמעות. אציין שלושה מן השירים המסיימים אותו, "ציד צפרים" (ע' 56), "אל העיוורים" (ע' 57) והשיר הנועל אותו, "או-או" (ע' 58): "חדר מואר חלקית, / מקלדת, / מיטה זוגית: / מכאן אפשר להתחיל / מהפכה / או אהבה אמיתית / או לא." כן, יש משחק, כן, יש אירוניה. אבל שיר חמוד (וקצת מר) זה אינו עמום. האפשרות היא – או-או.

הערה שלישית  – מקורות מן השירה:

בנוסף למקורות יהודיים, הוא מביא מקורות רבים מן השירה העברית, ואתה רואה את היותו ממשיך של זך כשאתה קורא, "האלוהים הטוב" (ע' 12), "רגע. שקט" (ע' 32), "באמצע חול על שולי האדרת" (ע' 34), "צפורת יופי" (ע' 45). וגם משוררים אחרים מודרניסטים ישנם. ועוד. הוא חי עושר רב מאוד של מקורות שמשולבים בצורה שוטפת בלשונו. ככל שהקורא משכיל יותר או ישכיל יותר לחפש, כך ימצא יותר ויתעשר יותר. וזה מקסים.

הערה רביעית – מיקום הכותרות במבנה השירים:

הכותרת חשובה בלשונו של ערן צלגוב ובמבנה השירים שלו. הכותרת מהווה חלק מהותי מן השיר, ומקומותיה בשירי ספר שונים מלמדים. היא מופיעה תמיד באותיות בלט, אבל לא תמיד מעל השיר, כמקובל. לעיתים, היא מופיעה בראש השיר, לעיתים – בסיומו, לעיתים – בגופי השירים. הכותרת היא מעין לייטמוטיב, מוטיב מוליך בשיר, שלא בהכרח מתבהר בפתיחה. לעיתים בסיום דווקא. מיקום הכותרת בא להראות משמעויות אפשריות, דיון רב פני, עליו שוקד צלגוב בשירתו. לעיתים הדבר נראה משחק מיותר. לעיתים הוא מבריק את השיר בעוד ברק יפה.

ד.

לסיכום – זהו ספר עמוק של משורר שראוי להיקרא לא פעם אחת. הוא כותב סלנגית מטאפורית, שהיא שפה עמוסת מקורות. אלה שיריו לאנשים רגישים, אבל עליהם להיות גם מלומדים.

יכולתו הלשונית של ערן צלגוב, כמו גם עושר מקורותיו בעברית ובתרבותה, כמו גם יכולתו להביע מורכבות עיונית בתוך עומק רגשי – כל אלה הופכים רבים משיריו לחוויה עבור הקורא שיידע להתאמץ ולהגיע. ומה לגבי שירים אחרים בספר? הם מראים שעדיין לא אמר את מלוא שיש לו לומר, ויש לו מקום לתקן ולצמוח. עם היותו גם מתרגם, הוא מצוי עמוק מאוד בתוך העברית. באחד הראיונות אתו, מציין צלגוב כי העברית היא עבורו כלוב זהב. הוא לא באמת רוצה (או לא באמת יכול) לצאת מכלוב הזהב של העברית. הוא מנסה לצמוח מכלוב זה, לשבור אותו, ותוך כדי כך הכלוב משתפשף בידי המשורר. וכשהוא משפשף את סורגי הכלוב, הוא גם מלטש אותם. בחלק מהשירים הוא מאוד מצליח ללטש את סורגי הזהב. כשזה מצליח, זה יוצא מפואר.