"אור באוגוסט" | ויליאם פוקנר
מאנגלית: שרון פרמינגר, הוצאת פן, ידיעות אחרונות, 2022, 463 עמ'.

את התרגום המחודש לרומן "אור באוגוסט" (באנגלית: Light in August) התחלתי לקרוא קצת משוחדת גם בשל שמו. הרי בינינו, איזה אור יכול להיות כבר באוגוסט? אוגוסט בעיניי הוא החודש הדביק והמיותר ביותר בשנה, ואני עוד ירושלמית. אבל הרומן לא אכזב. האור באוגוסט נמצא ואישש עד כמה פוקנר הוא סופר חשוב וחד-פעמי.

את הרומן תרגמה לראשונה לעברית רנה ליטוין בשנת 1978 והוא יצא לאור בהוצאת ספריית פועלים. בשנים האחרונות רכשה הוצאת פן את הזכויות על עזבונו של הסופר ומאז מדי שנה לערך רואה אור כותר מהסדרה עם תרגום מחדש של הכתבים המפורסמים. האם מלבד הצידוק המסחרי, יש לכך צידוק? התשובה לטעמי היא כן. דווקא בעידן הפוליטיקלי קורקט המחמיר חשוב להיזכר ולקרוא את כתביו של סופר שהרגיש חירות מוחלטת לכתוב ללא צנזורה ולשקף את המציאות הגזענית בדרום ארצות הברית כפי שנגלתה מבעד לעיניו וכפי שנשמעה לאוזניו בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת.

קשה להאמין שסופרים בני זמננו היו מעזים היום לעלות על הכתב לא רק כינויים טעונים פוליטית כמו "אינדיאני" ו"כושי" אלא גם תיאורים על "טבעם" של הכושים, ריחם והתנהגותם, משפטים שללא ספק היו נמחקים עוד לפני שהיו רואים אור מקלדת. הרומן שבו עסקינן משופע גם בתיאורים מקניטים על מעמד העבדות הבזוי הנאמרים מפי הדמויות, כמו למשל, בדיאלוג הבא: "[…] לא הייתה לו ארוחת צהריים היום. 'אתה לא אוכל כלום?' שאל אחד. 'זבל קר מקערה מלאה שומן מלוכלך?' אמר בראון. 'להתחיל על הבוקר ולקרוע את התחת כל היום כמו כושי מחורבן, עם שעה הפסקה בצהריים, וכל זה בשביל לאכול זבל קר מקערת פח.'" ("אור באוגוסט", עמ' 47)

הסופרת נטליה גינצבורג כתבה פעם ש"בכל מה שאנו כותבים, בין שרומאנים, בין שמחזות ובין שדברים אחרים, חבוי ומשתמר הזמן שחלפנו בו בזמן הכתיבה." חשיבות לא מבוטלת טמונה בחשיפה לזמן הכתיבה המשומר של פוקנר, באמצעותו משתקפת מציאות של קנאות דתית וחברתית בדרום ארה"ב, בשנות השפל הכלכלי ובתקופת היובש שבה נאסרה שתיית אלכוהול ומכירתו.

***

עלילתו של הרומן עוקבת אחרי כמה דמויות שוליים בעיירה ג'פרסון מיסיסיפי. לינה גרוב יוצאת למסע וחוצה קילומטרים בהריון מתקדם כדי למצוא את הגבר שהיה איתה בקשר רומנטי ונעלם, הותיר אחריו אבק הבטחות. הכומר גייל הייטאוור התימהוני מנודה מקהילתו ונותר בודד ללא אישה או קהל מאמינים. ג'ו כריסמס, איש הרחוב היתום, בעל הדם המעורב שמתפרנס מעסקי הברחת אלכוהול, מסתבך בפרשיית רצח שמחברת את כל דמויות בחוט דק של גורל.

גלריה שלמה של דמויות נקשרת לשלושת הגיבורים, מגוללת את סיפורם וחושפת את המתח הגזעי במיסיסיפי שמגיע לשיאו בתיאור היחסים האירוטיים שנרקמים בין מיס ברדן אישה רווקה, לבנה ינקית ומיושבת בגיל העמידה לבין כריסמס, הנווד הצעיר. היחסים הללו מסתיימים ברצח של מיס ברדן והופכים את כריסמס לפושע נרדף הנמלט מרשויות החוק ומנסה כנגד כל הסיכויים להמשיך לחיות ולהימלט מגזר דינו.

את רוב היצירות הגדולות שלו כתב פוקנר בשש שנים (1936-1930). בשנים הפוריות הללו יצאו לאור הרומנים "אור באוגוסט" (1932) והרומן "אבשלום אבשלום." (1936). הקוראים המושבעים של פוקנר, יכולים למצוא ברומן דמויות הדומות זו לזו וחולקות סדק נפשי משותף ולהבין לעומק את מכלול יצירתו של הסופר האמריקני שלא היסס לפתוח פצעים כואבים בארה"ב המדממת.

כך למשל, דמותה של מיס ברדן הרווקה שמתגוררת לבדה באחוזה לאחר שבני משפחתה נהרגו, מזכירה את דמותה של מיס אמילי גרירסון מהסיפור הידוע "ורד לאמילי". כזכור, אמילי יוצרת קשר רומנטי מתריס עם גבר ממעמד לא ראוי והקשר מסתיים בפשע טרגי שאחריתו מדיפה פרוורטיות מינית (נקרופיליה). גם מיס ברדן המבוססת יוצרת קשר עם כריסמס העבריין ומערכת היחסים ביניהם מתדרדרת ליחסים מיניים אלימים ופרוצים שסופם רצח, אלא שבפעם הזאת האישה היא הקורבן.

גם תמות שפוקנר עסק בהן בספריו האחרים מקבלות תשומת לב נרחבת ברומן. יחסים אדיפליים מתוחים בין אב לבנו שתוארו ב"אבשלום אבשלום" ואף בסיפור הקצר והיפיפה "אסם מובער" מתוארים בהרחבה כיחסים אכזריים רוויי יצרים ושנאה הדדית בין כריסמס לבין אביו המאמץ הדתי והמוסרני. רעיון נוסף הוא האופן שבו שמועות זדוניות מתגלגלות בעיירות סגורות ומקבעות סד מחשבה צדקני ושמרני ביחס למי שחורג מהמהוגנות המחניקה שמכתיב הקולקטיב. כך השמועות המופרכות אודות הכומר גייל הייטאוור ב"אור באוגוסט" מתלקחות וגורמות להוקעתו מהקהילה. ברומן בולטת גם חקירתו הסגנונית של פוקנר שהיה כידוע פורץ דרך בטכניקת זרם התודעה. ככותב עקב אחר האופן שבו נרקמת מחשבה ומתגלגלת ושיבץ את יישומיו במונולוגים הפנימיים של דמויותיו.

על אף העלילה האפלה המשופעת באסונות ובפשעים, הספר נחתם דווקא בתחושה אופטימית. לאחר שהתבדתה לינה גרוב מהאשליה שבראון, הפושע המפוקפק ואבי בנה, יחלוק איתה את חייו, היא יוצאת שוב לדרך. הפעם לא בשביל לאתר גבר חמקמק, אלא למטרת הנדודים שלעצמם. חציית הגבולות הגיאוגרפיים היא האות לחציית האיסורים החברתיים. גרוב הצליחה להשתחרר מכבלי התכתיבים השמרניים שציפו ממנה להתמסד והפכה לחופשיה לנוע ולנוד במרחב: "'בחיי. בן-אדם באמת עובר מפה לשם. רק לפני חודשיים יצאנו מאלבמה, ועכשיו כבר טנסי.'" (שם, עמ' 463)