"צורה עושה צורה – סופרים מזרחים בספרות העברית בארץ-ישראל במפנה המאה ה-20" | קרן דותן
מרכז משגב ירושלים לחקר מורשת יהודי ספרד והמזרח ופרדס הוצאה לאור, הדימוי שעל הכריכה: "המודל והצייר", משה קסטל, 2023, 256 עמ'.

ד"ר קרן דותן היא חוקרת ספרות רצינית ומבקרת איכותית. ספרה "צורה עושה צורה – סופרים מזרחים בספרות העברית בארץ-ישראל במפנה המאה ה-20" יעיד על כך. מדובר בכתיבה יפה ומעמיקה בַּנושא, אם כי לטעמי פעמים רבות נפתלת יתר על המידה, ולוקה לעיתים בתפיסה בעלת הנחות שגויות בראיית הסופרים הציונים כסוכנים מגויסים לשם הרעיון, ולא היא. סופרים ומשוררים הם קודם כול אמנים חופשיים אוניברסאליים ומכאן דחף היצירה שלהם. רק אחר כך, הרבה אחרי זה, הם לובשים זהות המתמלאה בתוכן. אפשר לומר בלשון זהירה כי הפוסט-ציונות של ד"ר דותן הצצה מבין השורות לא מצליחה לקלקל בסופו של דבר את המחקר המעמיק שלה בשבעת היוצרים המזרחים שהם מושא המחקר שלה.

הסופרים והמשוררים הנידונים ויצירותיהם הם: יהודה בורלא, יצחק שָׁמי, שושנה שַׁבַּבּוֹ, דוד אבישר, הרב סלימאן מני, ד"ר אריאל בן-ציון ואברהם כהן-מזרחי (עמיצור). דותן תרה כל הזמן במחקרה אחר כתיבה מזרחית תוכנית וצורנית שלא נענתה לכללי הצורה המודרניסטית של הסיפור הקצר, הנובלה והרומן וכמובן השירה החופשית, מתוך מחשבה ששם תמצא מבע מזרחי מקורי אשר יחבֵּר בין הוד הקדומים של העבר מכתבי הקדוש ושירת ספרד ועד לאותם יוצרים. אלא שאין מה לעשות ומה שהיה אינו מה שיהיה והספרות המודרנית על שלל צורותיה המערביות היא הדומיננטה גם בקרב הסופרים הללו. ולכן לדידי, קיים פער איכותי משמעותי, בין שלושת היוצרים הראשונים שציינתי, דהיינו: יהודה בורלא, יצחק שמי ושושנה שבּבּו, למול הארבעה האחרים שדותן מבקשת להבליט, שעם קריאת דוגמאות מתוך הטקסטים שלהם, אתה חש כי נידונו לאזוטריות לכתחילה.

מקובל בקרב חוקרי אמנות לחלק את מעשה האמנות לצורה ולתוכן, מתוך הנחה ברורה שצורה עושָׂה תוכן ותוכן עושֶׂה צורה, ובסופו של דבר יצירה טובה היא יצירה שיש בה בהכרח הֶתְאֵם בין תוכן לצורה. זוהי חלוקה מסורתית וכלי להבנת מעשה האמנות, אם כי יש חוקרים הרואים כיום את החלוקה הזאת כמיושנת. לטענת דותן, במקרה של סופרים מזרחים – צורה עושה צורה. רוצה לומר, שהיא באה לבחון את התכנים שלהם דרך הצורה מתוך מחשבה, שדותן קוראת עליה תיגר, כי הסופרים המזרחים נתפסו בעיני פרנסי הספרות כמי שמשיחים מעשה סיפֵּר על פי תומם, מגוללי עלילות, כייצוג של עולם אותנטי, אקזוטי, ולא כמי שאמונים על חידוש אסתטי צורני מערבי. אלא שדווקא נטייתם, וגם זה מופיע אצל דותן, לעבר המעשייה המסתפֶּרֶת, לשון סיפור, הולידה בקרבם את רוח הרומן העברי, ובכך היו חלוצים בז'אנר זה. מן הראוי לציין כאן שני עורכים מיתולוגיים של הספרות העברית: אשר ברש ויעקב רבינוביץ שטרחו וטיפחו סופרים אלה.

הפוסט-מודרניזם נוטה להניח את האיכויות בצד, מתוך מחשבה כי הכול תלוי ביחסי הכוח בתוך המערכת עצמה וברוח התקופה, ולא באילו איכויות אובייקטיביות המצויות בטקסט, דהיינו העיקר הוא עניינים סוציו-ספרותיים, ולכן אפשר להניח כי לסופרים האלה לא היה שום סיכוי להתמרכֵּז לתוך ההוויה העברית-ישראלית כשהדומיננטה השלטת היא מערבית, אשכנזית ובעיקר מזרח אירופית מחיים נחמן ביאליק הנערץ על סופרים אלה, דרך יוסף חיים ברנר, עבור לש"י עגנון ועד לאשר ברש עצמו. אלא שאפשר להניח גם הנחה אחרת האומרת כי כִּשְׁרונם של השבעה לכתחילה היה מוגבל למול סופרים ענקים כמו ש"י עגנון וחיים הזז, מבחינת החוויה הסמנטית, העומק הלשוני, בריאת הדמויות, יצירת המצבים וכו', ולכן בדומה לסופרים אשכנזים אחרים נותרו שבעת המזרחים הללו בַּצֵּל, ואחדים אף הפסיקו לכתוב ברבות השנים. דותן כמובן לא מקבלת הנחה זו, כי נקודת המוצא שלה היא שהם מודרו, או הוסללו לסגנונם, כי נדרשו לכתוב על ההוויה המזרחית בארץ על ידי פרנסי הספרות ושילמו על כך במחיר ההכרה.

חסרה לי כאן התייחסות מורחבת והשוואה עם סופרים אשכנזים שכתבו יצירות מאלפות בינה ורבות רגש על העולם הספרדי, עמקניות מאין כמותם. לדעתי מעניין היה להשוות ביניהם לבין הסופרים הספרדים עצמם הנידונים. כוונתי לסופרים כחיים הזז שכתב את הרומן "היושבת בגנים" ואת רומן הנהר "יעיש", וכן הסופר האהוב עליי ישראל זרחי, אביה של המשוררת וסופרת הילדים נורית זרחי, שכתב את הרומן המרתק "כפר השילוח", כל אלה היצירות עוסקות בחיי התימנים בארץ.

ועם זאת, ד"ר דותן יודעת מהי ספרות טובה. ניכר אצלה כִּשְׁרון ניתוח היצירות באופן מעניין ומאיר עיניים. יצירות בולטות ושכוחות מאוד לצערי שהיא עוסקת בהן ושווה תמיד לחזור אליהן הן הסיפור "נפתולי אדם" של יהודה בורלא, הנובלה "נקמת האבות" של יצחק שמי, שני הרומנים הרומנטיים של שושנה שבבו "מריה – רומן מחיי הנזירות בארץ" ו"אהבה בצפת", הרומן הסוציאליסטי-חברתי של אברהם כהן-מזרחי (עמיצור) "לבטים", רומן מחיי עולי פרס, וכן היצירה המוזרה של אריאל בן-ציון "הילולא", המנסה לשלב פרוזה ושירה ובעצם מנסה לברוא נוסח ספרדי שיתחבר אל מסורת ספרות העבר הכוללות יצירות אמוניות דתיות מיסטיות ומודרניזם הצופה פני עתיד. אלא שהיצירה נותרת אזוטרית וכמעט בלתי נגישה לי כקורא ונראה שאפשר להגדירה ככישלון מפואר.

עוד אפשר לומר כי עומק הידע של ד"ר דותן ותוכני הספר מרשימים: היא מתחילה בדיון בצורה כבעיה באמנות הכתובה; אחר כך עוברת לדון בשפה, כאן מעניין המפגש של הסופרים המזרחים הללו עם חיים נחמן ביאליק שהיה נערץ עליהם והועיד להם תפקיד, שחלקם אימצו, של חיבור הספרות אל מסורת העבר. הפרק השלישי עוסק בגיבוש הנוסח המזרחי על שלל מרכיביו תחת הכותרת "חישולה של הנפש המזרחית" ומנתח יפה את היצירה של יהודה בורלא "נפתולי אדם" מתוך היבט של גורל דתי למול לגורל לאומי, וגם נוגע בראשוני ובקוריוזי, יציאתו המוקדמת, המורכבת והמשכילית של הרב סלימאן מני נגד גירוש שדים כמייצג אמונה תפלה בסיפור "עמק השדים". הפרקים הרביעי והחמישי חודרים אל לב המודרניזם באמצעות יצירותיו של יצחק שמי ומבדילים בינו לבין בורלא. הפרק השישי הוא הפרק האהוב עליי והוא עוסק בסופרת המזרחית הראשונה, שושנה שבּבּו, ודרכה הקשה בספרות דאז, ואילו הפרק השביעי, שיאו, ניתוח יצירת חזונו הפואטי של אריאל בן-ציון שביקש לו יצירה ניסיונית ברוח אחרת.

ב"סוף הדבר" תחת הכותרת "נביאי החילון" מגיעה ד"ר דותן למסקנה כי דווקא היוצרים הספרדים בהשפעת הציונות היו בסופו של דבר מי שתרמו לחילון הספרות ולא בהכרח לחיבור ישיר אל המסורת. עוד כדאי לציין כי ד"ר דותן יודעת לעשות שימוש יפה לצורכי טענותיה במכתבים הרבים שהחליפו היוצרים הללו אלה עם אלה, למשל המשורר דוד אבישר ויהודה בורלא, ובלשונה שלה: "לגיבורֵי המחקר שלי אין שאיפה 'לסלק את ההגמוניה'; הם שאפו להשתתף בה תוך מחיקה עצמית כואבת לפעמים. אבל דווקא משום כך סיפור הישארותו של ההבדל מהדהד ביֶתֶר תוקף".